משנת 1995 האמן דוד וקשטיין (יליד יפו, 1954) נפגש עם קולגות שלו, אמניות ואמנים פעילים, ומנהל איתם שיחות עומק על היבטים שונים הנוגעים ליצירה שלהם. את השיחות שהוא לרוב עורך ביחד עם תלמידותיו ותלמידיו ומתעד בסרטי וידאו הוא מכנס בארכיון ההולך ומתרחב: "דוד וגוליית – שיחות על אמנות". בשנת 2007, במסגרת מיזם השיחות, וקשטיין יזם מקבץ של שיחות עם שורה של אמניות ואמנים אשר עסקו בהוראת האמנות במוסדות אקדמאיים מובלים בישראל. תמלול השיחות, שהוא ערך במשותף עם האמנים-אוצרים אבשלום סולימן ורן קיסמי אילן, כונסו בספר "מורים 07" אשר פורסם בהוצאה עצמית בדצמבר 2008. באסופה שלפניכם, המהווה הזדמנות לצלול לעומק לפרק אחד במורשת הוראת האמנות בישראל, מובאות לקריאה ברשת לראשונה כל השיחות שפורסמו בספר. המורים-אמנים שהשתתפו בפרויקט (לפי סדר הופעתם בספר המודפס): פיטר יעקב מלץ, גדעון גכטמן, פסח סלבוסקי, אירית חמו, פיליפ רנצר, צבי טולקובסקי, מיקי קרצמן, אורית חסון ולדר, אלונה פרידברג, תמרה מסל, מיכל שמיר, לארי אברמסון, עידית לבבי גבאי, דוד גינתון, אסד עזי, אבישי אייל, מיכאל קסוס גדליוביץ, דורון לבנה, עידו בראל, דרורה דומיני, רועי רוזן, גל וינשטיין, מיכה אולמן, רפי לביא.

בפתח הדבר של הספר וקשטיין כתב: "בשנים האחרונות התחלתי לחשוב על פרידה מהוראה. את הפתרון (החלקי לעת עתה) מצאתי בניסוח מחודש של מה שאני עסוק בו במסגרת נ.צ. (נבחרות ציור) והתחנות לאמנות. התעורר בי רצון מחודש לצרף עוד אנשים לסביבת העבודה והמחשבה, למעבדת הניסוי; דור חדש שיעביר וישתף את מחשבותי לסטודנטים ולתלמידים הצעירים. הוראה ביחד. מכאן באו המחשבות והרצון לעסוק בתהליכים שעברתי אני: ממי למדתי? על מי הסתכלתי כל השנים?, למי הפניתי עורף? תלמיד של מי אני ואת מי אני מלמד? עם חלק מהאנשים מדור 'המורים' לא קיימתי קשר ישיר. חלק הפכו לקולגות עם השנים. כבר הרבה זמן שאני מצייר, בדרכים שונות, את העולם של עשיית האמנות במושגים של משפחה ושל דינמיקה משפחתית: הורים וילדים, אחים ואחיות, חברויות לנשק ובגידות – גנאולוגיה מדומיינת. אנשים כמו רפי לביא, משה גרשוני ומיכה אולמן שיחקו עבורי תפקיד חשוב בזירה הפרטית כשהייתי תלמיד צעיר, לפעמים בלי שידעתי עליהם או הכרתי אותם. חלקם היו מורים שלי, לפחות מבחינה פורמלית, בבצלאל של 75' - 79'. מתוך העיסוק החוזר הזה החלטתי לקבץ 24 קולגות מדורות שונים "במחסן" של התחנה לאמנות ברמלה, לתת לכל אחד מיקרופון ומצלמה ולעודד אותם לדבר על עצמם כמורים, כאמנים, כתלמידים. האסופה שלפניכם והסרט "מורים 07" שמצורף לה הם התמצית הגולמית של מה שמצאנו שם, שהתגלה כמדהים בפשטותו ובעומק שלו. מה שנראה כמכנה המשותף לכל המרואיינים במשפחה המסובכת הזו קשור ברובו באילוצים, בפחדים ובלחצים של 'היות מורה' – חלק בלתי נפרד מקשיי הקיום הרוחני (והחומרי) שמביא אתו 'המעמד' של 'אמן מקצועי'. אבל יש כאן גם לא מעט רגעים של גילוי לב, של בחינה אמיצה את המעמד האישי, של מחשבות על פרישה לצד תשוקה אמיתית להוראה כמכשיר לתקשורת, וגם, אפילו, מחשבות (כמעט) אחרונות לפני פרידה סופית. כמכלול, הסרט והספר הם חומר גלם משובח שצריך שיגיע לכמה שיותר תלמידי אמנות, מורים ואוהבי אמנות בארץ. ניסיתי לתת לאמנים הזדמנות לשרטט לעצמם 'דיוקן עצמי כאמן/מורה'. קראו בין השורות."