כל הטקסטים

מ צ י א ו ת : הבידוד שהביאה עמה הסביבה האורבנית שבה אנו חיים גרמה לניכור האדם עם סביבתו הטבעית, סגירת האדם בתוך תאים הרמטים של בטון ואספלט, שיעבודו לטכנולוגיה הדוחפת אותו לחפש פתרונות במציאות אחרת... מכאן היציאה הממשית, הפיזית העימות עם הסביבה - האדמה. ההתמודדות אינה מתבטאת בצורה מושגית כי אם בצורה קונקרטית ביותר... התמודדות עם החומר, עבודת כפיים יומיומית, חיים עם אדמה; משחקים עם חול כמו זה של ילדים -נוסטלגיה"...

העומדת על שלה ונלחמת על עקרונותיה נחשבת לטורדנית, לאגרסיבית, ושהחברה צריכה להתעלם ממנה ולהתעלם מקיומה הצורמני. גבר, העומד על שלו, נחשב לאדם היודע את דרכו, הנלחם על עקרונותיו ובעל עקרונות, מתמיד ועל כן רצוי בחברה המחפשת את היציבות הגברית ומתעלמת מיציבות נשית כפגם חברתי

השאלה היא אם יש לנו יכולת לצרוב דברים בזיכרון או להוציא דברים מהזיכרון או להיות איזה סוג של... להיות מצוידים באיזה סוג של הדק שמשחרר אצל האנשים הצעירים את האסוציאציות, שמאפשר להם טיפה לחטט בפצעים, ללכת למקומות לא מוכרים. לאפשר להם להתמודד עם העולם, ובעיקר עם עצמם, בדרכים חדשות. אני חושב באמת שהעיקר זה לחפש דרך חדשה

מורה גונב מתלמיד ותלמיד גונב ממורה? אין דבר כזה, אין הבחנה כזאת. ככה זה צריך להיות, יש לופ של לתת ולקבל כל הזמן. אני לא מקבל את המושג הזה של גניבה כאן. זה בכלל לא רלבנטי, כל הסיפור הזה. מורה צריך לקחת מתלמיד ותלמיד צריך לקחת ממורה, וזהו.ומי שלוקח יותר הוא יותר חכם – אם התלמיד לוקח יותר מהמורה התלמיד יותר חכם, ואם המורה לוקח יותר וכו'.

גם אם אתה פורץ ושובר, אתה תמיד פורץ ושובר ביחס למשהו אחר, ביחס למשהו שכבר היה קיים. אתה כל הזמן מנהל דיאלוג – וגם אם אתה זה שממציא את הכללים, אתה עדיין ממציא כללים. אי-אפשר ליצור יצירה בלי כללים, וזה העניין גם של החינוך. פה הוא צריך לבוא לידי ביטוי.

צריך להחליט לאן ללכת, כמה לעשות, לשנות. הדברים קורים. משהו מהדבר הזה אני מנסה להעביר לתלמידים שלי: שכשאתה עושה, דברים צצים ועולים עוד ועוד רעיונות. הם צצים מהפעולה, הם צצים מהדברים שנוצרים ומסתדרים. הדבר הזה מחייב התנסות, ובעבודה שלי עם סטודנטים אני מנסה להמציא כל פעם מחדש תרגילים שהם בעצם רעיונות של דברים שחשבתי לעשות ולא עשיתי, שרציתי לעשות ואולי יום אחד אני אעשה

יותר מאוחר יש להם חופש לבחור את הסביבה, את הנושאים. הם יכולים לבחור טבע דומם, יכולים לבחור קולאז', יכולים להעתיק ציורים, לעמוד מול הנוף – העיקר שיש שם סדר של אחד מהחוקים. במובן הזה אני אומר שאני יודע ללמד אותם: אני יודע איכשהו להביא אותם למצב שהם יציירו, ואני מביא להם את הדבר הזה פרפקט

ואת אומרת, אני מציעה להם דברים שאני מציעה לעצמי, ואני יכולה לחשוב על עבודות ספציפיות שאני רואה בקטלוגים של תערוכה סובייקטיבית שאני רואה ומראה להם, ואני הולכת עם הדברים אצלי, ואני גם בעבודות שלי מוצאת את זה. זה כמו תרגיל משותף שלי ושלהם.

עניין אותי המקום הזה, שבו עושים אמנות חברתית, אבל כזאת שמתכתבת גם עם אמנות עכשווית ועם שאלות חברתיות, שאלות על אמנות, שאלות על שפה. מעבר לזה היו לי אידיאלים חברתיים, חלקם מאוד גדולים וגבוהים. אני לא יודעת אם בפורום הציני הזה זה יכול להיחשב, אבל חשבתי על מודל שבו אני מלמדת או מנחה תלמידים להיות מנהלים בעצמם, ליזום, ומעבירה אותם איזה תהליך של העצמה, פומפוזי וגדול.

אני אמרתי, אני חייב לדבר רק על דברים שהם מהחוויה שלי, לא על דברים שאני יודע, כי גם אז לא באתי מפוזיציה שאני יודע הכל ואני בא למזוג אל תוך הסטודנטים את הידע שלי, כאילו הם כלים ריקים ואני מוזג לתוכם. אמרתי, איך אני יוצר מצבים של למידה? איך ללמוד? אני זכרתי שללמוד סתם בדיבור על אמנות לא קידם אותי, אז חשבתי שלמידה צריכה להיות אינטגרלית לחוויה של עשייה וגילוי ותהליכים וחומר וכו'

אני ממש לא חסידה של מדיום, אני חושבת שחלוקה מדיומלית היא כבר לא רלבנטית, אני לא כל כך מבינה, מבחינת האופן, את ההסתכלות המדיומלית. זה משהו שאני ממש לא יכולה לקבל, וכשאני צריכה לרכז את השיעורים של הווידיאו, אז פתאום ההסתכלות שלי חייבת להיות כזו, וזה גם מכריח אותי להתעמת עם דברים שאני חושבת בכלל על העשייה שלי או מה צריך ללמוד, בטח במדיום שהוא כל כך מוזר, כי הוא מדיום שנמצא בצומת: הוא משתמש בשפה קולנועית, טלוויזיונית, אבל הולך לאיזה מרחב שהוא מרחב שיח או דיסקורס של אמנות פלסטית. אני לא חושבת שאפשר ללמוד אותו עד הסוף.

אני מבקש מהסטודנט להבין שהוא אחד בתוך שרשרת, והשרשרת הזאת היא לא שרשרת שיש לה נקודת התחלה ונקודת סוף, אלא היא גם מסתעפת, הדברים גם נעשים במקביל. הראייה לא יכולה רק קדימה או רק אחורה – היא גם צריכה להיות לצדדים. הראייה הזאת צריכה להפיל גם כל מיני טאבואים שקיימים בהגדרה של צילום אמנותי. היא צריכה להיות יותר בין-תחומית, אבל בין-תחומית לא רק במובן של להסתכל על הצילום כתחום ולהסתכל על תחומים אחרים, שיכולים להיות וידיאו או כל דבר אחר, אלא בין-תחומית גם בתוך התחום. בתוך התחום יש חלוקות של עשייה, של דוקטרינות שונות, מצילום אופנה, ארכיטקטורה, פורטרטים, צילום עיתונאי, ואני חושב שכל הדברים האלו הם דברים שהסטודנט צריך להיות חשוף להם וכל אחד ימצא בתוך הנישות אלה את הדברים שהוא יכול יותר להזדהות עם העשייה שלהם.