כל הטקסטים

בימים האכזריים שלנו כל פעולה תרבותית מוצדקת רק במקרה שהיא מסייעת לנו באופן ישר במלחמתנו היומיומית או באם היא יכולה להבטיח לנו ביצוע מפעל גדול וחשוב לעתיד

נאלצתי לעזוב את ברזיל אחרי ההפיכה הצבאית, כי גם שם הייתי מאורגן במפלגה והייתי פעיל במערכות של האלפבתזיציה, שהיה הדבר הכי חשוב שעשינו שם. בעזרת תיאטרון, תערוכות, כל הדברים האלה.

החיבור גם יחד של מימדי הטבע והקוסמוס, אמנות הגוף פנימה, והתמצית הרעיונית – תודעתית. " נאו – קונספטואליות" כיוון שהאמצעים האסתטיים החומריים, טקטיליים חשובים לא פחות מן החומרים הטקסטואליים, אידיאיים ואף מטאפיזיים. היצירות זקוקות לקריאה ולתהליך התבוננות לאורך זמן.

כאמנית אשר התחנכה בשלהי שנות ה- 70 על הרחבת גבולות השפה הוויזואלית וחקירת אמנות מושגית, אמנות אדמה, ואמנות גוף, יצרתי במהלך השנים פרקטיקת עבודה אינטרדיסיפלינרית, רב שכבתית, המחוללת סינתזה של שפות אלו. לתפיסתי, הערך האפשרי לצילום כאמנות בעידן הדיגיטלי, הינו ערך הגהתי, דהיינו, התכתבותו עם מרחב תרבותי של ספרות, מחקרים עדכניים במדע, וטקסטים פילוסופיים על ציר הזמן ההיסטורי, כמקורות השראה.

"מלחמה היא בעצם ה-'סטינג' הכי לא תומך באמנות", גם אני חושבת. חושבת על מי "שיוצר מהמקום של לשבת בבסיס ימים ולילות" ו-"בטח על מי שיוצר מהחזית", אבל בעצם אני חושבת בעיקר על האמנים העזתים. לפי ההיגיון של גזבר אם אחד מהם הצליח לצייר בזרד מפוחם על איזה קיר בין מנוסה למנוסה מדובר באמנות מזוקקת מאוד, אבל אם גם נקטעו לו כמה גפיים בהתקפות צה"ל

לכתוב על יצירת אמנות זו מלאכת מחשבת של ביאור והבנת תהליכים תוך ניסיון להכפיפם לשפה המילולית. אולם, כתיבה על מכלול גוף עבודות דורשת התבוננות כוללת מול מראה, אשר יותר משהיא משקפת פרטים היא מגדירה מכלול, שהינו מסה קריטית של גוף-יצירה.

אחת התמות המרכזיות בלימודי האמנות היא הבוז. כמו אוצר המילים של הסטודנט, כמו אמצעי המבע שלו, ידיעותיו בתולדות התחום והיכרותו עם ההווה שלו – כך גם קבוצת מושאי הבוז שלו הייתה צריכה לגדול ולהתרחב.

תחילה בניתי באופן אבסטרקטי, קונסטרוקציה של קוים ושטחים אשר בעזרתה יצרתי את ההרגשה המונומנטלית של החדר ויצרתי בו גם אוירה מתוחה ודרמטית, אשר כופה על המסתכל הרגשה של אסון שיתרחש בסוף המחזה, ואת המסגרת הזו מילאתי בפרטים ריאליים, המתארים את החדר הריאלי, המוחשי והאופייני של משפחת הורוביץ.

ישנם היסטוריונים הטוענים כי לכל צורה יש משמעות פסיכולוגית עמוקה, שהאמן במודע רצה להביע. יש כאלה הטוענים כי הצורות ה"מוזרות" הממלאות את חלל הציור הן צורות הבאות מעולם החלומות של האמן.

בכל יצירה משתקף מקום מוצאה, אין מכירים את "מולדת" היצירה מצדה החיצוני גרידה, כגון החי, הצומח, התושבים עם הלבשתם, הארכיטקטורה וכו', אלא מתוך משהו יותר רציני ועמוק, המדבר אל לבנו והנובע מנשמת היצירה, אם אפשר להתבטא כך. האוירה המיוחדת הנ"ל נוצרת על ידי שני גורמים: האחד הוא הבטוי הציורי החיצוני לבעית האור והאויר של המקום הגיאוגרפי הנתון, והשני הוא בטוי ציורי פנימי, המביע את לבטי המחשבה והרגש של היוצר בחפשו פתרון לבעיה הנפשית של אותו מקום גיאוגרפי.

בדרכם לתרבות יוצרת העמידו האומות את עולם מחשבתם באמצעות סמלים וטכסים אשר באו לידי ביטוי בבניית מקדשים, מקומות פולחן, אובליסקות ומצבות אבן.

האמנות היא תמיד הבבואה הנאמנה ביותר של תקופתה. איש בעל תכונה נפשית מיוחדת ובעל ידיעות מקצועיות, המאפשרות לו להבין ולהרגיש יצירות־אמנות, יוכל לקרוא בהן ולהכיר את תקופתן. אין הכוונה לצד החיצוני שהעין קולטת ביצירות האלו, כגון חיי האנשים, מנהגיהם וסביבתם, המובעים בתמונות או בתבליט, אלא לצד הרוחני הנובע מעמקי הנשמה והתלוי בתהליך התפּתחות המחשבה האנושית והמשמש ראי לה.