כל הטקסטים

החלום שלי זה להמשיך לעבוד הכי טוב עד היום האחרון. כמו מולייר שנפל בתיאטרון. הלוואי שאני אוכל להמשיך לעבוד, כי זה הדבר שבאמת חשוב ביותר. אני חושבת שאני חיה את זה וחוץ מזה אני רוצה שכולם יהיו בריאים, אני יידישע מאמא, ויידישע סבתא גם כן. אבל הדבר האמיתי אצלי זה העבודה.

כשמדברים על כוחה של אמנות לשנות את המציאות, מכוונים לא פעם לאמנים בתרבות הפופולרית שיש להם קהל גדול – זמרים, שחקנים או סופרים. אבל אני מאמין שלכל אחד יש את הכוח לעשות שינוי, גם אם הקהל שלך מצומצם יותר. כמו גלגל שיניים קטן שמניע מנגנון גדול ממנו, כמו לב שמניע גוף.

מהו תפקידה של ועדת המשמעת במוסד האקדמי? דו"ח מבקר המדינה משנת 2017 נוגע בקצרה בסוגייה זו: ״הדין המשמעתי נועד לקיים מסגרת של כללי התנהגות ראויים במוסד ציבורי, להגן על ערכים ועקרונות כטוהר המידות והגינות, שעליהם מושתת אמון הציבור במוסד הציבורי״. כשהמבקר מציין את טוהר המידות וההגינות הוא מתכוון, כפי שניתן להבין מדברים הבאים מיד אחר כך, לתפקידם של עקרונות אלו בחברה האזרחית בה ממלאים יוצאי האקדמיות תפקידי מפתח.

את מאמרו "בואו נדבר על כסף (ועל סולידריות)” פותח רונן אידלמן בהכרזה כי השיח על האפשרות "לחיות מאמנות" - להתפרנס ממנה, הוא לא אסתטי. על טקסט מסוג זה, המכיל בתוכו ניתוח ביקורתי, הבעת דעה וקריאה לפעולה, מוטלת החובה להיות אסתטי. אם הוא פותר עצמו מחובה זו יש לחשוד בו על שלושת רכיביו: אם אינו מגלה את האסתטי באמצעות הניתוח הביקורתי כנראה שאינו רואה את המציאות, על מגוון הכוחות הפועלים בה ויחסי הגומלין ביניהם, נוכחה. אם אינו שואף ליפה בביטוי דעותיו כנראה שהוא מעדיף את אפלולית הסילוף על פני אורה של האמת. אם קריאתו לפעולה איננה יפה הרי שהיא בעצם קריאה שלא לפעול שום פעולה משמעותית, שכן לכל פעולה משמעותית מחיר. מחיר שבלתי אפשרי לשאת אלא בתמיכתו של חזון אסתטי, בין אם יתגלם בצדק, באחווה, או למצער בטוהר הדם.

צא מזה / זה לא מתאים לך / הערעור, הספק, חוסר התוחלת / זה לא הסיפור שלך / עם כל האופטימיות / שתמיד עטית על שכמך / כמו גלימת נוצות / צא מזה / צא דיבוק צא / מהמקום הזה / אל המעשה / צא החוצה מהמקום שאתה

התמונות והסרטונים שרונן זן לוכד בעדשת המצלמה הדיגיטלית טומנים בחובם תפיסה פילוסופית של אדם שזרותו היא מפלטו ומקלטו; יוצר הצופה בעולם מבעד לעדשת המצלמה, מחפש אחר האמת החבויה ברגעים שהונצחו באלבומים של צלמים לא ידועים.

אפשר לומר שמה שמכונה האמנות הפלסטינית [או האמנות הפלסטית הפלסטינית] הוא ביטוי לאירועים אקראיים אישיים וקולקטיביים אשר הועצמו על יד הנכבה ואחריה למקרה ייחודי ובעל ערך שלא נראה כמוהו בתולדות התרבות האנושית.

להיות אמן בקיבוץ זה מן מעמד לא ברור. אנחנו חייבים לעבוד חמישה ימים בשבוע ולפרנס. כל אחד. בן, בת, לא משנה. כולם חייבים בעבודה. בבארי זה הדבר הכי חשוב. איך אתה עובד ובמה אתה תורם. ואת האמנות שלך אתה עושה בזמנך הפנוי. אני יכולה לעשות אמנות בסופי שבוע, או כשהייתי מורה, בשעות שלא לימדתי. אני תמיד הייתי מורה לאמנות. עדיין. למדתי במדרשה לאמנות ויש לי תעודת הוראה. איך שחזרתי לבארי התחלתי ללמד. בבארי היה בית ספר במקום, בתוך בארי, עד יב.

הבעיה של הכתיבה היא הקריאה, ממש כמו שהבעיה של האמנות החזותית היא הצפייה.
במסגרת הסיפור שאנו, כחברה, מספרים לעצמנו כדי להתגבר על הטירוף של האופן שבו החיים שלנו מאורגנים אנחנו מקדשים את הביטוי העצמי. אולי טוב שיהיה מקודש אבל איזה ערך יכול להיות לו כשהעצמי בעצמו, הדבר שאמור לבוא לידי ביטוי, מבוזה ומדולדל? מה בא לידי ביטוי כשאנחנו מבטאים את עצמנו? מה נמצא שם לפני שזה בא לידי ביטוי ומה קורה אחרי שזה בא לידי ביטוי? מי מאזין לזה? מה זה אומר להאזין לזה? מה קורה למאזין של זה?

לריסה: עבודות הרישום שלך מעבירות תחושה של תנועה קלה, אווריריות, קוויות וחזרתיות. הקו הדק של הרישום גורם לי לתהות לגביו כחומר, כמשקל. איך את תופסת את החומריות בעבודה שלך? ושאלה נוספת שעולה אצלי בעקבות השאלה הזאת היא, איך את רואה את החלל ומהו בשבילך? נדמה לי שההתייחסות שלך לשני המושגים האלה שונה מהאופן שבו אני מבינה אותם כציירת. הפעולה של הרישום שלך מעלה אצלי גם אסוציאציה של דפוס מחשבה – האם המרחב שאת פועלת בו הוא יותר חומרי או מחשבתי מבחינתך? אם אפשר להגדיר את זה ככה.

אם היינו יכולים להיכנס לציור אפשר היה לבדוק: האם המשפחה הזאת רוצה אותנו כאן? האם הם שמחים שבאנו? אבל אנחנו לא יכולים להיכנס לציור. והמשפחה, שבציור, לא יכולה לצאת אלינו. המשפחה שבציור גם לא יכולה לחזור לבית שלה. המשפחה שבציור תמיד עומדת באותו המקום. היא עומדת באותו המקום כי ככה זה ציור. כי בציור דברים לא זזים. המשפחה שבציור תמיד תעמוד בין הבית שלה לביננו.

ואם כולנו חלק מאותו מישור, ולנו אותם שמיים ואדמה, ואותה השמש ואותו הים.
היכן איליא בעיני, בן הכפר אבו סינאן, מכל אלה?
איליא בעיני של סוריה ופלשתינה, חציו מכאן וחציו משם, הוא הפך את האמנות שלו למקדש ולמולדת, הוא אוהב אנשים והם חולקים איתו את אותה התחושה.