כל הטקסטים

הטכניקה המעורבת מבוססת על עקרון ההפרדה על ידי שכבת טמפרה כמבודד, בין שתי שכבות גלאזוריות של צבע שמן. הפרדה זו באה למנוע עירובן הכימי במשך השנים, וציפה של הצבע הכהה על פני הצבע הבהיר כאשר הבהיר מונח על הכהה.

זה שלושה דורות יוצק בית היציקה של הרמן נוח את עבודותיהם של מיטב הפסלים ואת חותמת בית היציקה אפשר למצוא על פסלים רבים בעולם כולו. הנרי מור שמרבית פסליו הגדולים נעשים כאן אומר שזה בית היציקה הטוב ביותר בעולם.

הוויטראז' הוא טכניקת הצבעים והאור. מתאימה במיוחד לשמש הזוהרת של ארצנו. היא משתלבת באופן הרמוני באדריכלות המודרנית. בבנין הבנוי מבטון, זכוכית ופלדה יכול הוויטראז' להוות גורם דקוראטיבי מבוקש.

האם אנו מודעים (אחר שנוכחנו כי השליטה בכלים, בחומר, בתבנית וביחסים הצבעוניים הם שקולים ובסיסיים), כי יצירתו של האמן היא תהליך של ביטוי היונק מן הבלתי מודע, תהליך של תרגום התחושות לשפה בכלים שיש לו בהם שליטה.

עיסוק באמנות-פלאסטית הוא לגבי דיאלוג ידידותי-על-תנאי עצמים. כדי להתנגד בהצלחה לסביבה הפיסית-המיידית, בלי להסתכן במחיצה או בהימחצות, כדאי לעתים, בשעות-פנאי יקרות, להקדים ולסגנן אותה ואת עצמך.

ברם, תולדותיה של המדרשה וגילגוליה ממקום למקום, אינם רק עדות לקשיים אובייקטיביים, תקציביים וארגוניים, אלא, גם בבואה לשינויים שהתחוללו בדרך ראיית הוראות האמנות בארץ ולתהפוכות הקונצפציה שהנחתה אותה.

ברנקוזי אהב לשתות אלא שלא השתכר מעולם. היה גבר נאה ואהב את האשה, אלא שחי בבדידות. לא היתה זו בדידות עצובה. היתה זו מעין בדידותה של שמש.

"תלכי להתגייר, יא פמיניסטית". זוהי קללה אחת מני רבות ששמעתי מפי אחד מאחיי במשך שנים רבות. הבחירה שלי להיות אמנית פמיניסטית לא הייתה מקרית. מאז ילדותי המוקדמת הבנתי שזה מה שאהיה, אמנית. הייתי בת יחידה, וכל האנשים מחוץ למשפחתי חשבו שאני ילדת שמנת שנולדה עם כפית של זהב בפה, ילדה מפונקת. אבל בתוך הבית לא ראו אותי, לא הייתי קיימת, לא בעיני אבא שלי ולא בעיני האחים שלי. רק השפלה ולעג חוויתי מצידם. ומכיוון שבני המשפחה שלי לא העריכו אותי – לא העריכו אותי גם במשפחה המורחבת, ובחברה. כולם הסתכלו עליי בעין חשדנית, או התעלמו ממני כאילו אני לא קיימת.

נפגשים. ממשיכים. יוצרים. מכירים אחד את השני. יהודים וערבים מלאי שמחה.
ילדים עוברים, צוחקים, משוחחים, חוקרים, מגלים דברים חדשים. אני שמחה מאוד.
מאושרת. בשבילי כל החיים זה מעגל היכרות גדול. אנשים באים ואנשים מתחלפים. זה היה מפגש אמיתי.

"כוורת ללא מלכה", "תוהו ובוהו", "כאוס", "לאן פנינו מועדות" – אלה היו מילות המפתח בדבריו של מרסל ינקו. לדעתו הגיעה העת לערוך שולחן דיונים פתוח וגלוי בפרט למען הצעירים ה"אומללים" שנקלעו בעל כורחם לדרך ללא מוצא, למבוי סתום של סבך האמנות החדישה של שנות השבעים.

היום הראשון באוניברסיטה.
חזרתי שוב ושוב על שמי בעברית כדי לא לשכוח אותו,
והתאמנתי לבטא את שם העיר שלי אם ישאלו מאיפה אני
בשם שנאמר כאן, בקול שאינו שלו.
שיננתי בעל פה את כל התשובות האפשריות, בעברית עילגת,
לאותה שאלה עצמה: למה באת לכאן?

בכל מקום בו אני מהלכת אני בסוף מגיעה אליך.
אני יודעת שהחיים עוד יצבעו בצבעים אחרים אבל מעכשיו תמיד ישאר בהם הגוון הזהבהב שלך
אני אוהבת את הגוון הזה. יש בו הוד ויופי וקדושה והוא מזכיר לי גם את האדמה.