אחרי כ- 67 שנה מצאה לנכון ממשלת נורבגיה להתנצל בפני היהודים שהיו קורבנות עמה במלחמת העולם השנייה. סוף-סוף היה להם האומץ להודות בפשע, בעיקר לאור העובדה שמלך נורבגיה לא התבייש לחלק מדי שנה בשנה את פרס נובל לשלום. איזו ציניות.

גם צרפת, אומנם באיחור רב, הודתה רשמית בפשעי וישי, וקיבלה על עצמה את האחריות על שיתוף הפעולה האקטיבי במשלוח זקנים, נשים וטף לתאי הגזים.

השואה היא אחד הפשעים המזוויעים שבני אדם ביצעו. אלה שניצלו מהתופת הנוראה מצאו את עצמם מול המצור שהטיל השלטון הבריטי על חופי הארץ כדי למנוע מהם להגיע לחוף מבטחים. רבים מבין הניצולים הגיעו למדינת ישראל לאחר הקמתה. את החלטת האומות המאוחדות, שהובילה להקמת המדינה, יש לזקוף במידה רבה לזכות ניצולי השואה. בזכותם גם זכתה ישראל לפיצויים גדולים מגרמניה ולעידוד כלכלי מסיבי, שתרם רבות להתפתחותה החברתית והכלכלית. מאז, אנו חיים כאן כמו החיים על המתים.

חלק מהניצולים הקימו בית ומשפחה, הולידו ילדים ועם הזמן הזדקנו והלכו לעולמם. חלק אחר, גדול יותר, חי חיי מחסור ובדידות. הוועדות שהוקמו כדי לתמוך בהם, הפקידים שמינו את עצמם, הבנקים והדירקטורים, גזרו לעצמם קופונים מכספים שלא הגיעו להם, ובאותה שעה הלכו הניצולים והזדקנו בבדידותם, ואט-אט הם עוזבים אותנו ולוקחים איתם את הזיכרונות. נעלמים, נשכחים ומפסיקים סוף-סוף להציק לנו ולמצפוננו. גם את הכספים שהובטחו להם לאחרונה לא קיבלו. הם נשארו בלי שיניים, בלי משקפיים, בלי מכשירי שמיעה, בלי תרופות ובלי סעד.

"לאן נוליך את החרפה?" שאל המשורר נתן אלתרמן. ההיסטוריה תשפוט אותנו על כך. את כולנו. אבל למי אכפת כאן ממשפט ההיסטוריה? אנחנו, שניכסנו לעצמנו את השואה, ובקושי רב היינו מוכנים לצרף אלינו את אלה שנטבחו ונשרפו ועמדו עירומים עימנו יחד בתאי הגזים, ממשיכים באורח חיים נורמלי, כאילו הכל כשורה, כאילו אין זה מענייננו, כאילו כך מנהגו של עולם, ויום ביומו אנו קוראים ושומעים זעקות על האטימות והעוול כלפי המעטים שעדיין נותרו בחיים, אלה שגזרנו עליהם לסיים את חייהם בצער, בבושה ובכאב.

איפה אנחנו? איפה הכנסת? הממשלה? השרים הממונים? לאן כולם נעלמו? לאן נעלמו הכספים? למי ולמה הם משמשים? מי נהנה מהם?

מדוע איננו מכוונים את "מצעד החיים" לבתיהם של אלה שעדיין חיים איתנו? מסע ממטולה ועד אילת, מבית לבית. במקום לבקר במחנות המוות שהפכו למוזיאונים מטופחים, יבקרו הנערות והנערים בבתיהם של ניצולים, יפגשו את האנשים האומללים האלה, ישמעו מפיהם את סיפוריהם ויבינו מה הייתה השואה. יראו אותם בעוניים, בבדידותם ובצערם, יעודדו אותם, יאמצו אותם, יזעקו את זעקתם.

אסור לנו לשכוח: ישנם גם אנשים טובים - שרגישים לעוול, שמתנדבים, שמתמסרים, שמנסים לעזור, ללא תמיכה, לכל אלה שכמהים לעזרה, ליחס אנושי. מגיע להם, לכל המלאכים הללו, הקדושים, שתינטע שדרת עצים ב"יד ושם" על שמם ועל מעשיהם. שתעמוד שם מול השתיקה האילמת.

הגיע הזמן שגם אנחנו נתנצל בפני המעטים שנותרו, כל עוד הם כאן, איתנו.