אני צלם וראש המחלקה לצילום באקדמיה לאמנות בצלאל.

איפה למדת אמנות? ומי היו המורים המרכזיים שלך?

אני לא למדתי אמנות. למדתי צילום. למדתי צילום טכני. צילום תעשייתי, בעצם. בזמנו ניהל את המקום שאני למדתי בו איש בשם זאב ביבר. בעצם, עוד בתיכון למדתי צילום. אני חושב שזאב היה דמות מאוד דומיננטית בכל העשייה שלי.

אתה יכול להרחיב עליו קצת?

במפגש הראשון שלי איתו – לא שלי באופן אישי, אלא של הכיתה – הוא ביקש מאיתנו לתאר על דף את העט שאנחנו כותבים איתו, והתרגיל הזה הולך איתי. הוא הולך איתי כשכל פעם הוא עולה בהקשר אחר, בחיבור בין טקסט לבין דימוי. בצורך שלך להתנסח, כמובן. בצורך ובדרך להיעזר בכלי הזה שנקרא התבוננות. עם הזמן התחלתי להבין שהיתה לתרגיל הזה גם איזושהי משמעות ביחס להבנת הכלי שאתה עובד איתו, וזה לא משנה אם זה עט או מצלמה או את חפירה. אני חושב שבמפגש המאוד ראשוני הזה קרו כמה דברים שבתור ילד בן 14 לא יכולתי לעמוד על טיבם, אבל זה חוזר אלי.

עצם הבחירה בך כראש המחלקה לצילום בבצלאל מראה על שינוי כיוון של כל המחלקה או כל המוסד. איך אתה רואה את זה? איך ניגשת למשימה הזאת? קצת על העניין הזה.

על העניין של המינוי שלי?

לא על העניין של המינוי, אלא על התוכנית שלך. אתה הרי חדש. איך אתה רוצה לראות את המחלקה מכאן והלאה? איזה סטודנטים אתה רוצה לראות, איזה אמנים אתם רוצים להוציא מכאן?

בעניין המינוי שלי לבצלאל וזה שהוא לא היה מינוי צפוי, אני חושב שאם בכלל אני יכול להתייחס לזה, אז אני יכול להגיד שקודם כל המינוי הפתיע אותי. הגשת המועמדות לא היתה דבר טבעי, אלא דבר שנבע מתוך אי אלו דיונים עם אנשים מתוך בצלאל. אני חושב שזאת החלטה יוצאת דופן, בעיקר בגלל מה שאני מייצג מבחינת עשייה, וגם זה שאני לא בא מבצלאל. רוב הסגל, אני חושב – בבצלאל בכלל אבל במחלקה לצילום בפרט – מורכב מאנשים שהם בוגרי בצלאל. כל ראשי המחלקות שנבחרו עד עכשיו באו מתוך המחלקה, גם מנגנון הבחירה קצת השתנה בבצלאל. אני לא בקיא במנגנון הקודם, אבל הבנתי שלמחלקה היה יותר משקל בקביעה של מי יהיה ראש המחלקה.

מהמקום הזה יכול להיות שחלק מהאנשים רואים בזה, ובצדק, מינוי שהוצנח עליהם. שנכפה עליהם. יכול להיות שאירוע כזה היה יכול ליצור אנטגוניזם, אבל אני לא מרגיש אותו היום. קיבלו אותי מאוד יפה, ואני מאוד שמח להיות שם.

ההשפעה של המינוי שלי, אני מניח, תורגש בעתיד הלא כל כך רחוק, אבל אם הייתי צריך להגדיר אותו... אני חושב שאני עדיין לא בשל להגדיר אותו. אני לא בשל, כי אני נמצא עדיין באיזו תקופה של למידה של מה זה המחלקה ומה זה המוסד. אם אני צריך לדבר היום על כוונות או על דברים שאני עוסק בהם או שמטרידים אותי וקשורים לעשייה ולהוראה, אני חושב שאחד הדברים שמאפיינים את העשייה שלי זה שאלות של זהות ושאלות של מקום. הצילום מתעסק בשני הדברים האלה באופן טבעי: הוא תמיד תלוי במקום והוא גם, כמו כל עשייה אמנותית אחרת, תלוי בסובייקט. תלוי גם בדמות שמבצעת אותו. אני חושב שבעיקר כלי כמו מצלמה, שמאוד מסגירה את המקום שממנו הצילום צולם, מתעסק עם הזהות של האמן. אני תמיד אומר שהמצלמה מצלמת גם קדימה וגם אחורה, זאת אומרת, היא מצלמת גם את הדימוי, את האובייקט שאתה מצלם, אבל היא גם מסגירה ומתבוננת ומשקפת את הצלם.

מטבע הדברים, אלה שני דברים שברגע שאתה מתעסק בצילום אתה מתבקש לעשות. העניין הוא שההגדרות שמשתנות מתוך ראייה כזו מצביעות על זה שאתה חייב לעשות כל הזמן כאמן, כצלם, איזושהי בדיקה של הזהות שלך ושל היחס שלך למקום. הדברים האלה, אני אשמח מאוד אם הם יקבלו איזשהו ניסוח בתוך ההוראה במחלקה.

ואם נרד ירידה יותר פרטנית ללימוד עצמו, לעניין ההוראה: בתור אמן שמלמד, איך אתה מלמד אפילו עד רמה של תרגילים, של פרויקטים שאתה נותן לתלמידים שלך?

ההוראה שלי מתחלקת, זאת אומרת, היא מרובדת כמו כל הוראה. מצד אחד, כמו שאמרתי קודם, אני מבקש מהם לבדוק את הזהות שלהם בעזרת תרגילים שהם סוג של פורטרט עצמי, אבל לא פורטרט עצמי ברמה של "אתה הצלם ואתה האובייקט", אלא יותר ברמה של הסביבה שלהם. יותר ברמה של הדברים שהם באמת רוצים להתעסק בהם, כשזה מתחיל בסביבה קרובה והולך ומתרחב, וכל הזמן נשאלות שאלות והסטודנט נדרש גם לנסח את המוטיבציה ואת האסטרטגיה ואת התוצאה. הדבר השני שאני מבקש, אבל ברובד אחר, אני מבקש לדבר על המדיום. אבל לא רק ברמה של מה צלמים אחרים עשו, אלא יותר אפילו ברמה של הדימוי במושג של חפץ, במושג של נייר. איזה החלטות אני מחליט, ולמה, ביחס לנראות של החפץ הזה. יכול להתעורר דיון א-פרופו הגודל שהחפץ הזה מבקש ומה מכתיב אותו – החפץ עצמו, הדימוי, החלל.

אני מבקש מהסטודנט להבין שהוא אחד בתוך שרשרת, והשרשרת הזאת היא לא שרשרת שיש לה נקודת התחלה ונקודת סוף, אלא היא גם מסתעפת, הדברים גם נעשים במקביל. הראייה לא יכולה רק קדימה או רק אחורה – היא גם צריכה להיות לצדדים. הראייה הזאת צריכה להפיל גם כל מיני טאבואים שקיימים בהגדרה של צילום אמנותי. היא צריכה להיות יותר בין-תחומית, אבל בין-תחומית לא רק במובן של להסתכל על הצילום כתחום ולהסתכל על תחומים אחרים, שיכולים להיות וידיאו או כל דבר אחר, אלא בין-תחומית גם בתוך התחום. בתוך התחום יש חלוקות של עשייה, של דוקטרינות שונות, מצילום אופנה, ארכיטקטורה, פורטרטים, צילום עיתונאי, ואני חושב שכל הדברים האלו הם דברים שהסטודנט צריך להיות חשוף להם וכל אחד ימצא בתוך הנישות אלה את הדברים שהוא יכול יותר להזדהות עם העשייה שלהם.

מתוך הקילומטרז' שיש לך בהוראה, איך ההוראה שלך משפיעה על התלמידים?

אם אנחנו רוצים לבחון איך ההוראה שלי משפיעה על התלמידים, אני בסופו של דבר מאמין שכל מרצה באיזשהו מקום מלמד את עצמו, זאת אומרת, נותן את עצמו לתלמידים כחומר לימודי. גם אם אתה לא מדבר על העבודות שלך, האופן שבו אתה מעביר את החומרים שהם לא שלך תלוי בראייה שלך את העבודה, בתובנות שלך ביחס לעבודה, ואיך שלא נסובב את זה, ואיך שנרצה להיות מה שיותר פלורליסטים, בסופו של דבר מה שאתה משקף זה את העמדה שלך ביחס למטרְיה שאתה מלמד. מכאן שכשאתה עושה ליהוק של מרצים שמלמדים, ברור לך שהם מלמדים את עצמם, אז ההשפעה שלי היא כמו כל מורה אחר במובן הזה שאתה נותן את התובנות שלך, ולתקופה מסוימת אותו סטודנט מסתובב עם תובנות שלו מהתובנות שלך, וכל אחד משרשר אותן בצורה אחרת.

להצביע על זה מבחינת תכנים זה כמעט בלתי אפשרי, כי אז הייתי צריך להרחיב מעבר למה שהיריעה מאפשרת.

ואם נסתכל על זה הפוך? על המקום שבו הסטודנטים משפיעים על העבודה שלך?

ההשפעה של הסטודנטים על העבודה שלי היא מטבע היותם שם, קודם כל. זאת אומרת, ברגע שאתה ניצב מול סטודנטים, אתה נדרש להגדרות. כמו שאני עכשיו מגדיר בפני מצלמה, אז יש עשרים מצלמות שמסתכלות עלי ושומעות אותי, וזה מחייב אפילו יותר מאשר המצלמה הזאת, ואתה צריך לשקול ולנסח את מה שאתה אומר, ועצם הניסוח הזה והבדיקה מחדש את החומרים כבר עושה משהו שמשפיע על העשייה שלך ועל התובנות שלך, ואתה נמצא יום-יום בהגדרה מחדש של הדברים האלה.

זה מהרובד המיידי. אחר כך יש לך את הפריבילגיה הזאת, להיחשף כל הזמן לעבודות שהן עבודות חדשות, שמיוצרות לפי הזמנה. אתה מזמין עבודות, אתה נותן תרגיל ואתה מזמין עבודות, ואז אתה מתחיל להסתכל על העבודות, וברגע שאתה נדרש לנתח אותן כמעט במצב של אינסטנט, כי תלו את זה על הקיר וחמש דקות אחר כך אתה מדבר עליהן, קודם כל זה דורש מאמץ אינטלקטואלי שלפעמים קשה לעמוד בו. מאמצים אינטלקטואליים הם פריבילגיה לא קטנה. חוץ מזה, הדיאלוג איתם א-פרופו העבודות שלהם מצביע על נקודות שלפעמים לא היו בלקסיקון שלך. אתה פוגש עבודה, והניתוח של הסטודנט את העבודה של עצמו בא ממקום שהוא לא מוכר לך. ופה באמת אתה נהנה מאיזה ספקטרום של צפייה בעבודות, ואתה מרגיש אינטנסיביות של צפייה בעבודות. אתה כל הזמן מהלך בגלריות, ואני חושב שזאת מתנה שמי שזוכה לה צריך לנצל אותה עד תום.

***

אני מבקש מהסטודנט להבין שהוא אחד בתוך שרשרת, והשרשרת הזאת היא לא שרשרת שיש לה נקודת התחלה ונקודת סוף, אלא היא גם מסתעפת, הדברים גם נעשים במקביל. הראייה לא יכולה רק קדימה או רק אחורה – היא גם צריכה להיות לצדדים. בתוך התחום יש חלוקות של עשייה, של דוקטרינות שונות, ואני חושב שכל הדברים האלו הם דברים שהסטודנט צריך להיות חשוף להם

אני בסופו של דבר מאמין שכל מרצה באיזשהו מקום נותן את עצמו לתלמידים כחומר לימודי. גם אם אתה לא מדבר על העבודות שלך, האופן שבו אתה מעביר את החומרים שהם לא שלך תלוי בראייה שלך את העבודה, בתובנות שלך ביחס לעבודה. אתה נותן את התובנות שלך, ולתקופה מסוימת אותו סטודנט מסתובב עם תובנות שלו מהתובנות שלך, וכל אחד משרשר אותן בצורה אחרת