אוספים

אסופה זו מרכזת אחת־עשרה רשימות שחוברו והוקראו בפסטיבל נקודת מבט 2025. הפסטיבל, שהתקיים זו הפעם השנייה, הוא במה ציבורית להשמעת קולם של אמניות ואמנים הפועלים בשדה האמנות המקצועי בישראל. השנה נערך הפסטיבל באוניברסיטת חיפה, בשיתוף התוכנית ללימודי תואר שני באמנות בבית הספר לאמנויות, תרבות ופרשנות, בהובלתה של האמנית ד"ר טליה הופמן.
מרבית הרשימות המופיעות באסופה זו חוברו במסגרת הסדנה השנתית לכתיבה חופשית של נקודת מבט. הסדנה נערכה בחודשים ספטמבר–נובמבר 2025 בספרייה העירונית שבמגדל שלום בתל אביב, בהנחייתו של הסופר, המתרגם וחוקר הספרות ד"ר ערן הורוביץ. השתתפו בה רחל אניו, עדי ארגוב, אפרת גל־נור, זינב ג'ריביע, רפאת חטאב, איילת השחר כהן, יובל עציוני, עבד אלסלאם סבע, יעל סרלין ונועה פרדו.
לצד רשימותיהם של אמניות ואמני הסדנה מופיעות באסופה רשימותיהן של האמניות חנאן אבו חוסיין ודלה טרבייה, אשר הוזמנו לחבר ניירות עמדה משלהן ולהקריא אותן בפסטיבל. אבו חוסיין בחרה להתייחס בנייר העמדה שלה לסוגיית האלימות והפטרונות הגברית בחברה הערבית המוסלמית המסורתית, שבה נשללת לרוב חירות האישה, והיא אינה נתפסת כשוות זכויות לגבר. טרבייה בחרה להביע את המצב המורכב שבו היא נמצאת ובו היא יוצרת – של היות אמנית ערבייה פלסטינית הפועלת בתוך ממסד ישראלי יהודי דובר עברית.
הסדנה ופסטיבל נקודת מבט 2025 נערכו בשיתוף איגוד האמנים הפלסטיים בישראל.
הרשימות באסופה חוברו ללא הנחיות וללא תכתיבים, ומהוות מעין שיקוף רנטגן הן של התקופה הסוערת והמורכבת שבה הן נכתבו הן של תחושות וחוויות אישיות פרטיות של האמניות והאמנים שכתבו אותן, ללא פילטרים.

תוכנית הלימודים לתואר שני באמנות של אוניברסיטת חיפה נפתחה בשנת 2003, והיא היחידה בישראל שפועלת במסגרת אוניברסיטאית. התוכנית שואבת מהמרחב האקדמי את הגישה לחידושים במגוון תחומי ידע ומציעה סביבה ביקורתית וניסיונית לפיתוח עשייה ומחקר באמנות.

בשנת 2019 שרון פוליאקין החלה להוביל את תוכנית התואר השני. שרון הזמינה את ד"ר טליה הופמן ללמד סמינר דו־שנתי במחקר עִם ודרך אמנות. בסמינר אמנים ואמניות מתחבטות בכתיבה אקדמית המשולבת בעשיית אמנות חזותית ובסוגיות שעולות מתוך החיבור בין מחקר ויצירה אמנותית. אמניות ואמנים השותפים לשדה מחקר זה מנסחים מכיוונים רבים ושונים את האופנים שבהם פועלם, שיטות עבודתם ותהליכי היצירה שלהם מתגבשים לכדי מחקר אקדמי.

מחקר עִם ודרך אמנות מעורר מורכבויות הנוגעות למחקר אקדמי, לאפיון יצירת אמנות חזותית ויותר מכך – לדרכים הרבות שבהן שני אלו משיקים, חוברים ומתנגשים. שדה המחקר נבנה מתוך ניסיונן הפרטני של האמנים והאמניות השותפות לו, ועל כן המתודולוגיה בו פתוחה לפרשנויות ואינה קבועה מראש.

האסופה המוצעת כאן מציגה מגוון של עבודות גמר המבוססות על סמינר המחקר משנת 2021 ואילך. אלו עבודות שנכתבו ונבנו מתוך פרקטיקות אמנות רבות, ועל כן הן שונות זו מזו בצורתן ובתוכנן. מבעד להבדלים אלו אפשר לקרוא בהם את רוח התקופה, ולמצוא בהם את השבילים שבהם אמניות ואמנים נקשרים לעולמות סביבם – חושבים, פועלים ומשתתפים בהם באופן פעיל.

מרב שין בן־אלון היא אמנית וכותבת הפועלת במנעד רחב של מדיומים – ציור, רישום, קולאז', עבודות תלויות חלל, וידאו, כתיבה וספרי אמן. יצירתה, העוסקת במגדר ובטראומה, נועדה להאיר נרטיבים חברתיים מושתקים.
בעבודותיה ובכתיבתה שין בן־אלון שואפת לבטא תוכן רגשי באמצעים מעטים ככל האפשר. היא בוחנת את הגוף הפיזי והחברתי דרך טיפול חסר פתוס בדימויים של גוף וחלל, ופועלת כמספרת יודעת כול החושפת נורמות וסודות. כתיבתה יוצרת אינטימיות, מעוררת הזדהות ומזמינה את הקוראות והקוראים לשיתוף פעולה בהשלמת הפערים.
עם פרסומיה בעשור האחרון נמנים שלושה ספרי אמן דו־לשוניים שזכו להכרה רחבה: dBook, שראה אור ב־2015; Five Legs (חמש רגליים), שיצא לאור ב־2020; ו־ VENICE, שפורסם ב־2023.
כמו כן פרסמה מאמרים בכתבי עת כמו ערב רב, גרנטה ואנטייטלד.
האסופה כוללת מאמרי ביקורת, טקסטים לתערוכות, יומנים וכתיבה על תהליכי יצירה – חלקם נחשפים בפעם הראשונה.

מרים שרון (1944, חיפה - 2023, קלן) היא אמנית ישראלית שפעלה בישראל ובעולם. היא יצרה במגוון רחב של אמצעים, בהם מיצג, מיצב ואמנות אדמה, ופעלה בעיקר מחוץ לממסד האמנותי. יצירותיה עסקו בשאלות של זהות אישית וקולקטיבית, מגדר, יחסים בין גוף, אדמה ומקום; וכן במתח שבין זהות מקומית לזהות בין־לאומית. עבודותיה שילבו באופן ייחודי בין עשייה חומרית ומעשית לבין רעיונות מופשטים.
לצד יצירתה החזותית פיתחה שרון גם גוף טקסטואלי עשיר, נועז וביקורתי. את הטקסטים שלה הפיצה באופן עצמאי באמצעות פנזינים (חוברות בהפקה עצמית), כתבי עת וראיונות שיזמה. בכתיבתה יצרה שפה פמיניסטית מקורית, ישירה ובלתי מתפשרת, שחיברה בין חוויותיה האישיות לבין מבנים חברתיים ותרבותיים רחבים. שרון לא ראתה בכתיבה כלי עזר שנועד ללוות את עבודותיה או להסבירן, אלא מרחב יצירה בפני עצמו – שפורץ את גבולות ההגדרה המקובלות של "מאמר ביקורת", "הצהרת אמן" או "טור דעה".
הפנזינים שיזמה והפיקה הם תיעוד חי של תודעה פמיניסטית מתפתחת ושל ניסיונות עיקשים ליצור במה אלטרנטיבית לכתיבה נשית ולדיונים על אמנות, מגדר, תרבות ופוליטיקה. בפנזינים שיתפה שרון פעולה עם אמניות ופעילות פמיניסטיות מובילות בעולם, כמו לוסי ר' ליפארד ומרי בת' אדלסון – וכך הצליחה לפעול בתוך שדה האמנות אגב אתגור והפרה מתמידים שלו.

משנת 1995 האמן דוד וקשטיין (יליד יפו, 1954) נפגש עם קולגות שלו, אמניות ואמנים פעילים, ומנהל איתם שיחות עומק על היבטים שונים הנוגעים ליצירה שלהם. את השיחות שהוא לרוב עורך ביחד עם תלמידותיו ותלמידיו ומתעד בסרטי וידאו הוא מכנס בארכיון ההולך ומתרחב: "דוד וגוליית – שיחות על אמנות". בשנת 2007, במסגרת מיזם השיחות, וקשטיין יזם מקבץ של שיחות עם שורה של אמניות ואמנים אשר עסקו בהוראת האמנות במוסדות אקדמאיים מובלים בישראל. תמלול השיחות, שהוא ערך במשותף עם האמנים-אוצרים אבשלום סולימן ורן קיסמי אילן, כונסו בספר "מורים 07" אשר פורסם בהוצאה עצמית בדצמבר 2008. באסופה שלפניכם, המהווה הזדמנות לצלול לעומק לפרק אחד במורשת הוראת האמנות בישראל, מובאות לקריאה ברשת לראשונה כל השיחות שפורסמו בספר. המורים-אמנים שהשתתפו בפרויקט (לפי סדר הופעתם בספר המודפס): פיטר יעקב מלץ, גדעון גכטמן, פסח סלבוסקי, אירית חמו, פיליפ רנצר, צבי טולקובסקי, מיקי קרצמן, אורית חסון ולדר, אלונה פרידברג, תמרה מסל, מיכל שמיר, לארי אברמסון, עידית לבבי גבאי, דוד גינתון, אסד עזי, אבישי אייל, מיכאל קסוס גדליוביץ, דורון לבנה, עידו בראל, דרורה דומיני, רועי רוזן, גל וינשטיין, מיכה אולמן, רפי לביא.

בפתח הדבר של הספר וקשטיין כתב: "בשנים האחרונות התחלתי לחשוב על פרידה מהוראה. את הפתרון (החלקי לעת עתה) מצאתי בניסוח מחודש של מה שאני עסוק בו במסגרת נ.צ. (נבחרות ציור) והתחנות לאמנות. התעורר בי רצון מחודש לצרף עוד אנשים לסביבת העבודה והמחשבה, למעבדת הניסוי; דור חדש שיעביר וישתף את מחשבותי לסטודנטים ולתלמידים הצעירים. הוראה ביחד. מכאן באו המחשבות והרצון לעסוק בתהליכים שעברתי אני: ממי למדתי? על מי הסתכלתי כל השנים?, למי הפניתי עורף? תלמיד של מי אני ואת מי אני מלמד? עם חלק מהאנשים מדור 'המורים' לא קיימתי קשר ישיר. חלק הפכו לקולגות עם השנים. כבר הרבה זמן שאני מצייר, בדרכים שונות, את העולם של עשיית האמנות במושגים של משפחה ושל דינמיקה משפחתית: הורים וילדים, אחים ואחיות, חברויות לנשק ובגידות – גנאולוגיה מדומיינת. אנשים כמו רפי לביא, משה גרשוני ומיכה אולמן שיחקו עבורי תפקיד חשוב בזירה הפרטית כשהייתי תלמיד צעיר, לפעמים בלי שידעתי עליהם או הכרתי אותם. חלקם היו מורים שלי, לפחות מבחינה פורמלית, בבצלאל של 75' - 79'. מתוך העיסוק החוזר הזה החלטתי לקבץ 24 קולגות מדורות שונים "במחסן" של התחנה לאמנות ברמלה, לתת לכל אחד מיקרופון ומצלמה ולעודד אותם לדבר על עצמם כמורים, כאמנים, כתלמידים. האסופה שלפניכם והסרט "מורים 07" שמצורף לה הם התמצית הגולמית של מה שמצאנו שם, שהתגלה כמדהים בפשטותו ובעומק שלו. מה שנראה כמכנה המשותף לכל המרואיינים במשפחה המסובכת הזו קשור ברובו באילוצים, בפחדים ובלחצים של 'היות מורה' – חלק בלתי נפרד מקשיי הקיום הרוחני (והחומרי) שמביא אתו 'המעמד' של 'אמן מקצועי'. אבל יש כאן גם לא מעט רגעים של גילוי לב, של בחינה אמיצה את המעמד האישי, של מחשבות על פרישה לצד תשוקה אמיתית להוראה כמכשיר לתקשורת, וגם, אפילו, מחשבות (כמעט) אחרונות לפני פרידה סופית. כמכלול, הסרט והספר הם חומר גלם משובח שצריך שיגיע לכמה שיותר תלמידי אמנות, מורים ואוהבי אמנות בארץ. ניסיתי לתת לאמנים הזדמנות לשרטט לעצמם 'דיוקן עצמי כאמן/מורה'. קראו בין השורות."

הפסל דני קרוון (בן העיר תל אביב, 1930 – 2021) שתיכנן והקים בחייו למעלה משמונים יצירות אמנות מונומנטליות במרחבים ציבוריים בישראל ובעולם, הקדיש נתחי זמן לא מבוטלים בעבודתו בסטודיו לכתיבה. קרוון, בן דור מייסדי מדינת ישראל, נמנה על מכונני התרבות המודרנית שצמחה במדינה הצעירה והיה שותף פעיל בהקמה של מפעלי התרבות החדשים שלה. בצד היותו אמן ואיש תרבות, קרוון היה אזרח מעורה ומעורב בחיים הציבוריים. רבות מהרשימות שחיבר עסקו לפיכך בעניינים ציבוריים - בפוליטיקה, בחברה, בסביבה, בתכנון, ועוד. בין כתביו שכונסו ומוגשים פה לקריאה חופשית בממשק דיגיטלי לראשונה, גם רשימות שלו שפורסמו בטור דיעות שהיה לקרוון בעיתון היומי הפופולארי ידיעות אחרונות. רשימות אחרות פרי עטו שמובאות לקריאה באסופה זו פורסמו בעיתונים אחרים, בספרים ובקטלוגים או חוברו כמכתבים. את חתימתו על מכתבים היה קרוון נוהג לעטר ברישום מהיר של יונה עם עלה של זית, סימן למחוייבותו לקידום השלום בישראל.

נועה צדקה היא אמנית, צלמת ומרצה במחלקה לצילום באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל ירושלים. עבודותיה הן מושגיות ורב־תחומיות ומשלבות לרוב צילום אנלוגי, פעולה גופנית וטקסט. ביצירתה, המבוססת לרוב על חוויה אישית, היא קוראת תיגר על האמנות הגבוהה – שמתקשה, לתפיסתה, להעביר ולהמחיש את האתגרים ואת המורכבויות של החוויה האנושית. באמצעות הומור ואירוניה, דיבור ישיר ושיבוש היררכיות מקובלות, צדקה מביעה את משבר האמון שהיא חווה באשר לאמנות הממסדית, המוזיאלית והגלריסטית, ולשיח הנלווה לה. כך, למשל, בשנים 1999–2016 ערכה צדקה 15 הסתגרויות בחללים שונים לתקופות זמן מוגדרות, משעתיים ועד שלושה ימים. השרידים הפיזיים שנותרו בחללים לאחר ההסתגרויות שימשו עדות לחיים, ליצירה ולהתמודדות של האמנית בחלל ובזמן הנתונים. השיירים הללו הוצגו כתוצר אמנותי, ללא עיבוד או פילטר, כדי למסור דברים כהווייתם ולא כייצוג של דבר אחר. הכתיבה היא נדבך חשוב ביצירתה. בדומה לעשייתה החזותית, גם הכתיבה שלה מאופיינת בישירות ובכנות. כתביה כוללים טקסטים אוצרותיים ומחקריים וטקסטים אישיים – מעין הצהרות אמנית. חלק מהרשימות שלוקטו באסופה זו פורסמו בכתב העת המקוון היסטוריה ותיאוריה: הפרוטוקולים, בעריכתה של המחלקה להיסטוריה ותאוריה בבצלאל, וחלקן מובא לקריאה בפעם הראשונה.

נועה צדקה, ילידת תל אביב (1967), היא כלת פרס לנדאו בתחום האמנויות לשנת 2022.
בשנת 2019 יצא לאור ספרה השני, האמת הפוטוגרפית אמת טבעית היא – כרוניקה של מחלקה לצילום, הסוקר את כרוניקת הוראת לימודי הצילום בבצלאל בשנים 1910–1984.
ספרה הראשון, המעבר בתעלות הדמע תקין, פורסם בהוצאת רסלינג בשנת 2009.

כתב העת ציור ופיסול – רבעון לאמנות פלסטית ראה אור מטעם אגודת הציירים והפסלים בישראל בין השנים 1972 ל-1979. בדבר העורכים, שחיבר הצייר והמורה לאמנות אלחנן הלפרין, שהיה ממייסדי הרבעון וחבר המערכת שלו ולשעבר יו"ר אגודת הציירים והפסלים, נכתב: "בהוצאתו לאור של רבעון זה, באה אגודת הציירים והפסלים למלא פער בין האמנים היוצרים לבין שוחרי היצירה האמנותית, ובין העשייה האמנותית בארץ לבין האמנות המתהווה במרכזי התרבות בעולם. רבעון זה מיועד לשמש כאמצעי תקשורת בין היוצרים, החוקרים, המורים, והתלמידים בתחום האמנות הפלסטית, המרחיבה ומעמיקה את פעילותה בממדים חסרי תקדים בעבר". עוד נכתב: "החידושים הטכנולוגיים העומדים לרשות האמנות הפלסטית, בתחום הכימיה, הצלום, הדפוס, וכיוצא באלה – מחייבים הזרמת מידע על חידושים אלה בעולם הרחב, אל האמנים והיוצרים כאן". במבט לאחור נראה שמייסדי ועורכי הרבעון, ששאפו ליצור כתב עת "קריא, מעניין ומרחיב אופקים, עבור האמן היוצר ועבור צרכן האמנות", הצליחו במשימתם. עם הכותבים שתרמו מאמרים ורשימות לרבעון נמנו אמניות ואמנים פעילים. מאמריהם של אמניות ואמנים אלה קובצו באסופה זו, ומובאים לקריאה באמצעים דיגיטליים לראשונה.

תודה לאריה ברקוביץ' ולהנהלת בית האמנים ברחוב אלחריזי 9 בתל אביב על שיתוף הפעולה שאפשר את פרסום הכתבים.

אוסף זה מרכז את הטקסטים שהוקראו במסגרת פסטיבל נקודת מבט הראשון, פרי עטם של האמניות והאמנים שהשתתפו בסדנת הכתיבה החופשית הראשונה של נקודת מבט. הסדנה של שנת 2024 התקיימה בשיתוף עם איגוד האמנים הפלסטים בישראל, בהובלת האוצרת ומבקרת האמנות רולא ח'ורי.
הסדנה נוצרה מתוך הרצון להעניק לאמניות ולאמנים מרחב בטוח להתנסות בכתיבה, לפתח את קולם הייחודי ולחזק את יכולתם לבטא את מחשבותיהם בכתב. במהלכה, המשתתפים התנסו בתרגילי כתיבה מגוונים, נפגשו עם האמנים הכותבים אסד עזי ונועה צדקה שחלקו מניסיונם, וערכו ביקור במרכז המידע לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל בירושלים, שם התעמקו במכתביו בני מאה השנים של האמן אריה לובין.
משתתפי הסדנה ומקריאי הטקסטים בפסטיבל: גליה פבליצ'נקו, דלה טרביה, נטלי אילון, ניתאי חלופ, נועה צדקה, דניאל אוקסנברג, נעה גינזבורג, נגה אור ים, אוהד חדד, יארא מחאג'נה, אריאל גיל גרינוולד, אמירה זיאן, רותם בידס, תמר לצמן, פרופ' אסד עזי.
הטקסטים המוצגים כאן פורשים בפנינו מגוון רחב של חוויות וקולות. יש בהם סיפורים אישיים מחיי היומיום, מחשבות על החיים בצל המלחמה, תיאורים של תהליכי יצירה, והרהורים על משמעות העבודה כאמן. הטקסטים, חלקם מרגשים וחלקם נוקבים, מציעים הצצה כנה ומיוחדת אל עולמם של היוצרות והיוצרים.

המדרשה, כתב עת מודפס לאמנות, ראה אור בשנים 2015-1998 בהוצאת המדרשה – בית הספר לאמנויות במכללה האקדמית בית ברל. עורכי כתב העת היו נעמי סימן־טוב (גיליונות 6-1) וגלעד מלצר (גיליונות 18-7). על העיצוב הגרפי הופקד נדב שלֵו. גיליונות כתב העת פורסמו אחת לשנה והוקדשו בכל פעם לסקירת נושא נבחר אחר. בין נושאי הגיליונות: צילום/טקסט/אמנות; מינימליזם/מקסימליזם; הדימוי המוקרן; פמיניזם ואמנות ישראלית; פרודיה/אירוניה; פרשנות ואמנות. עם המחברות והמחברים שכתביהם פורסמו בכתב העת נמנו גם אמניות ואמנים. מאמריהם ורשימותיהם מוצעים פה לקריאה חופשית.

כתבי האמן פרופ' אסד עזי מכונסים לראשונה באסופה זו. עזי, יליד שפרעם 1955, המתגורר ביפו, הוא צייר ומשורר ערבי, דרוזי, פלסטיני, ישראלי. חתן פרס שרת התרבות למפעל חיים באמנות לשנת 2020. כמורה ותיק ומוערך לציור, שלימד במדרשה – הפקולטה לאמנויות במכללה האקדמית בית ברל, במכללת קיי בבאר שבע, במכון לאמנויות תל־חי ובאוניברסיטת חיפה, היה אמון על הכשרתם של אמניות ואמנים רבים, בהם אמנים שהפכו לימים למובילים בשדה האמנות הישראלי. יחד עם אבישי אייל, דוד וקשטיין, ראובן זהבי, יורם קופרמינץ ודוד ריב ייסד ב־1986 את קבוצת האמנים העצמאית רגע, והיה פעיל בה. מסמך ייסוד הקבוצה, שעזי היה ממנסחיו, מובא פה באסופה. עזי הוא כותב פורה שלאורך כל הקריירה האמנותית שלו התבטא הן בכתיבה הן בציור. כתביו עוסקים באמנות ובנושאים כלליים, ובעיקר באמנות פלסטינית ובהוויה של החברה הפלסטינית בישראל. מאמרי ביקורת, פרוזה וטורי דעה רבים שחיבר פורסמו בכתבי עת, בספרים ובקטלוגים. מאמריו על אודות אמנות פלסטינית ועברית בישראל פורסמו בעיתונות עברית וערבית החל בשנות השמונים של המאה העשרים, והוא נמנה עם חלוצי הכותבים בתחום ביקורת האמנות בעיתונות הערבית. ביקורות שחיבר עבור העיתון היומי דובר הערבית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, אל־איתיחאד, ופורסמו במקור בשפה הערבית, מובאים פה לראשונה בעברית, בתרגומו.

האמנית הטרנסית שי־לי הורודי, ילידת 1993, בוגרת לימודי אמנות במדרשה – הפקולטה לאמנויות במכללה האקדמית בית ברל ובאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו שבארצות הברית, נודעת כאמנית מקורית ואקספרימנטלית אשר יוצרת במגוון אמצעים. בצד היותה אמנית פעילה שיצירותיה מוצגות בגלריות ובמוזיאונים מרכזיים, היא גם כותבת פורה שחיברה ופרסמה מאמרים רבים. בשפה חריפה היא מותחת ברשימותיה ובהרצאותיה ביקורת על שדה האמנות ועל המעשה האמנותי בהקשריו התרבותיים, החברתיים והכלכליים. הורודי דנה בכתביה במורשת האמנות והצילום ובמורשת המחשבה התאורטית ובד בבד מפנה מבט להווה, ליצירה המתהווה סביבה. בסקירותיה היא עוסקת לא מעט באמנות החדשה – פרי יצירתם של אמניות ואמנים צעירים. כתביה פורסמו בכתבי עת מודפסים ודיגיטליים ולוקטו פה לאסופה בפעם הראשונה.