אוספים

אברהם מלניקוב (1892, בסרביה – 1960, לונדון) מוכר בעיקר בזכות אנדרטת האריה השואג בתל־חי. אולם לצד יצירתו הפיסולית היה מלניקוב גם כותב, שפעל בתחומי המסה, ההגות והספרות. את דרכו הציונית החל כחייל בגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, ובמאורעות תר"פ השתתף בהגנת ירושלים תחת פיקודו של זאב ז'בוטינסקי. בשנות ה־20 פרסם מאמרים על אמנות ועל מקומה במפעל התחייה הלאומי, ובשנות ה־30, לאחר שעבר ללונדון, החל לכתוב באנגלית סיפורים קצרים ורומן.

במאמרו "האמנות ביישוב החדש" (1924) טען כי תחייתו של היישוב אינה יכולה להישען רק על מוסדות לאומיים, כלכלה וחינוך, אלא מחייבת גם טיפוח של תרבות חזותית ואמנות עממית שתצמח מתוך חיי היום־יום. הוא קרא לראות במלאכת היד, בעיצוב הבית ובחינוך לטעם אסתטי יסודות הכרחיים לבנייתה של תרבות עברית. שנה לאחר מכן, בנאום שנשא בפתיחת תערוכתו של הצייר ישראל שלזינגר, הרחיב תפיסה זו לכדי מניפסט אמנותי. מלניקוב הציג את האקספרסיוניזם לא כאופנה אירופית חולפת, אלא כביטוי למסורת חזותית מזרחית עתיקה, וטען כי דווקא בו עשויה האמנות היהודית למצוא את שפתה החדשה בארץ ישראל.

סיפוריו הקצרים של מלניקוב שזורים לרוב במאורעות חייו ודמותו היא דמות המספר, והמרחב הירושלמי שבו חי הופך לזירת ההתרחשות. כך למשל "קולות באפילה" מתרחש בדירתו שמעל שער שכם. לאחר דקירה שאירעה סמוך לביתו, המספר מניח את אקדחו תחת הכרית ומבלה לילה שלם בניסיון לפענח קולות מסתוריים הבוקעים מן החשכה. הסיפור, הכתוב בסגנון המזכיר את סיפוריו של אדגר אלן פו, בנוי ממשפטים קצרים ומהירים, כמעט ללא השהיות תיאוריות, ועולה בקנה אחד אחד עם רשומותיו הספרותיות של זאב ז'בוטינסקי וטענתו כי הספרות העברית דורשת בעת הזו סיפורים קצרים רצופי אקשן. לכך נוספת התנהלותו המגושמת של גיבורו והפחד שמלווה אותו. הסיום המפתיע של הסיפור מעלה שאלות על הצבאיות הציונית שהיתה אז בראשית דרכה וכבר זכתה לקריצה ביקורתית מאחד מילדיה. גם הסיפור "ורדים" נפתח בדירתו של מלניקוב מעל שער שכם ומתאר התאהבות קצרה בין המספר לבין אישה ערבייה החולפת ברחוב.

אסופת הכתבים המוצגת כאן מבקשת להאיר את מלניקוב לא רק כפסל המזוהה עם אחד הדימויים המכוננים של היישוב, אלא גם ככותב וכהוגה שניסה לנסח את מקומה של האמנות בתוך הפרויקט התרבותי של התחייה העברית.

תודה למרכז מורשת מנחם בגין בירושלים, ולדרור בר-יוסף, ראש הקתדרה לחקר המחשבה הלאומית ליברלית בישראל במרכז, על שיתוף הפעולה שבזכותו אסופה זו רואה אור. 

״סביבות: דו־ירחון לשאלות החינוך הסביבתי״ הוא כתב עת בן 47 גיליונות שפורסם בין השנים 1981–2002. ייסד אותו הפסל, המשורר והמחנך עזרא אוריון (1934, בית אלפא – 2015, שדה בוקר) בהשראת הסביבה המדברית של מדרשת שדה בוקר בנגב, שבה ניהל את בית הספר שדה בין השנים 1971–1977. בכתב העת ביקש להפיץ רעיונות ודעות דרך שיחות שערך עם אנשי מקצוע שונים, בכוונה  "לתרום לתהליך גיבושה של תפיסה סביבתית־הוליסטית־הומאניסטית בישראל". "כל מציאות", נכתב ב'דבר העורכים', "כוללת את שטף אירועי פני השטח המתרחשים בתדירות גבוהה וסואנת, אשר אותם מכסים אמצעי התקשורת, ואת תהליכי העומק האיטיים יותר – המהותיים. באלה מנסה 'סביבות' לגעת" (גיליון 28, עמ' 2). אל אוריון הצטרפו בעריכת כתב העת שותפים שונים במרוצת השנים, בהם הסוציולוג פרופ׳ דני רבינוביץ׳, הפלאונטולוג פרופ׳ איתן צ׳רנוב והעיתונאי והעורך משה גלעד.

הגיליונות הראשונים חולקו למדורים: "הגד", "משוב", "לקט" ו"אקוספרה", ואילו בגיליונות האחרונים הובאו בעיקר פרוטוקולים של כנסים ורבי־שיח. אלו דנו בסוגיות כמו התנ״ך כמפגש בין תרבויות, אכלוס יתר של כדור הארץ, הומניזם בעת משבר סביבתי ותהליכי עיצובה של הזהות הישראלית.

באסופה זו מובאים טקסטים נבחרים מאת עזרא אוריון, המבטאים את גישתו הרב־תחומית. הם נוגעים במנעד רחב של נושאים כמו אקולוגיה, היסטוריה, אדריכלות, פילוסופיה, פוליטיקה, מקרא; מעטים מהם עוסקים באמנות. אפשר לשרטט דרכם את השתנות הכתיבה של אוריון במהלך השנים. הטקסטים משנות השמונים הם מעין מסות המבטאות את עמדותיו בנוגע לשמירת הסביבה ולחברה הישראלית. בשנות התשעים, בגיליונות המאוחרים, כתיבתו מהורהרת יותר ואי אפשר לשייכה לז׳אנר ספרותי מובהק – בדומה לפסליו, שנעשו מטפיזיים, קיומיים ויקומיים.

יעקב מישורי נולד בתל אביב ב־1952. שנים ארוכות פעל בזירת האמנות בישראל כצייר, כמורה וכמחנך בולט ובעל השפעה. ב־2017 הודיע על פרישתו מעולם האמנות ופרסם את ספר הפרוזה הראשון שלו ,סוף, יצירה ספרותית נועזת ובוטה, "מחול מתים נחוש בין בתי קפה סולידיים וסניפי פארם בוהקים, כבישים סואנים ותחנות אוטובוס בינעירוניות" (מתוך גב הספר). מישורי הוא אמן כותב. ספרו סוף הצטרף לשורה ארוכה של מאמרי דעה, טקסטים לתערוכות ומאמרי ביקורת שחיבר בהזדמנויות שונות במרוצת השנים. רשימותיו פורסמו בכתבי עת (המדרשה, מחול, דחק) ובמסגרת תערוכות ותערוכות גמר באקדמיות לאמנות שבהן לימד – בצלאל, המדרשה, בסיס ואבני (באבני כיהן כראש המחלקה לאמנות עד שנסגרה). כתיבתו החריפה, הישירה, החושנית והלא מתחנפת השלימה את המהלכים הביקורתיים שניכרו ביצירותיו החזותיות, שברבות מהן שילב ביטויים מילוליים וקטעי טקסטים. באסופה זו לוקטו לראשונה מאמריו, והיא מציעה היכרות מעמיקה עם האמן־מחנך שהעמיד תלמידות ותלמידים רבים, בהם אמניות ואמנים שתפסו לימים עמדות מפתח בשדה האמנות ובשדה החינוך לאמנות בישראל.

[צילום שער: באדיבות יעקב מישורי]

חנה בן־דב (1919, ירושלים – 2009, פריז) הייתה ציירת, בתו של הצלם וחלוץ הקולנוע אברהם בן־דב. את הכשרתה האמנותית הראשונית רכשה בבצלאל החדש אצל מרדכי ארדון. בן־דב הייתה חברה במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), ואף ניהלה רומן קצר עם המשורר אלכסנדר פן, שהיה דמות מפתח בחוגי המפלגה. ב־1948 עברה בן־דב לפריז, ושם הייתה לתלמידתו של הפסל קונסטנטין ברנקוזי ופיתחה את עיקר יצירתה המופשטת. למרות המעבר לפריז המשיכה בן־דב לפרסם את כתביה בישראל. היא החלה את דרכה בעיתונות בקול העם, ביטאונה של מק"י. אחד הטקסטים המוקדמים שכתבה היה "ציור מתקדם – כיצד?" (1949), שבו תיארה את הדיונים הפוליטיים־אמנותיים הסוערים בפריז על תפקידה של האמנות בחברה ועל הצורך ליצור גשר בין האמנות המופשטת וההמון הרחב. לאחר מכן פִּרסמה דרך קבע טקסטים בכתב העת ציור ופיסול. בד בבד תרגמה יצירות מפתח מאנגלית ומצרפתית לעברית, ובכללן יצירות מאת שרלוט ברונטה, אלכסנדר דיומא, ג'ק לונדון וז'אן־פול סארטר. באוסף כתבי חנה בן־דב בנקודת מבט מופיעים כמה מן הטקסטים שפרסמה בעיתונים ובכתבי העת במרוצת השנים. הטקסטים שנכללו כאן מציירים בקווים עדינים את דמותה כאמנית וככותבת המתבוננת באמנות מתוך הקשר הייחודי שבין חיי היום־יום לבין מעורבות פוליטית עמוקה.

אסופה זו מרכזת עשר רשימות שחוברו והוקראו בפסטיבל נקודת מבט 2025. הפסטיבל, שהתקיים זו הפעם השנייה, הוא במה ציבורית להשמעת קולם של אמניות ואמנים הפועלים בשדה האמנות המקצועי בישראל. השנה נערך הפסטיבל באוניברסיטת חיפה, בשיתוף התוכנית ללימודי תואר שני באמנות בבית הספר לאמנויות, תרבות ופרשנות, בהובלתה של האמנית ד"ר טליה הופמן. מרבית הרשימות המופיעות באסופה זו חוברו במסגרת הסדנה השנתית לכתיבה חופשית של נקודת מבט. הסדנה נערכה בחודשים ספטמבר–נובמבר 2025 בספרייה העירונית שבמגדל שלום בתל אביב, בהנחייתו של הסופר, המתרגם וחוקר הספרות ד"ר ערן הורוביץ. השתתפו בה רחל אניו, עדי ארגוב, אפרת גל־נור, זינב ג'ריביע, רפאת חטאב, איילת השחר כהן, יובל עציוני, עבד אלסלאם סבע, יעל סרלין ונועה פרדו. לצד רשימותיהם של אמניות ואמני הסדנה מופיעות באסופה רשימותיהן של האמניות חנאן אבו חוסיין ודלה טרבייה, אשר הוזמנו לחבר ניירות עמדה משלהן ולהקריא אותן בפסטיבל. אבו חוסיין בחרה להתייחס בנייר העמדה שלה לסוגיית האלימות והפטרונות הגברית בחברה הערבית המוסלמית המסורתית, שבה נשללת לרוב חירות האישה, והיא אינה נתפסת כשוות זכויות לגבר. טרבייה בחרה להביע את המצב המורכב שבו היא נמצאת ובו היא יוצרת – של היות אמנית ערבייה פלסטינית הפועלת בתוך ממסד ישראלי יהודי דובר עברית. הסדנה ופסטיבל נקודת מבט 2025 נערכו בשיתוף איגוד האמנים הפלסטיים בישראל. הרשימות באסופה חוברו ללא הנחיות וללא תכתיבים, ומהוות מעין שיקוף רנטגן הן של התקופה הסוערת והמורכבת שבה הן נכתבו הן של תחושות וחוויות אישיות פרטיות של האמניות והאמנים שכתבו אותן, ללא פילטרים.

לאה גרונדיג (1906, דרזדן – 1977, דרזדן) הייתה ציירת וגרפיקאית יהודייה־גרמנייה, פליטה שהגיעה לארץ ישראל ב־1940 על סיפון ספינת המעפילים "פסיפיק" ונעצרה במחנה המעצר בעתלית. היא חייתה ופעלה בחיפה ובתל אביב עד שובָה לדרזדן בשנת 1949. בתקופת שהותה בארץ למדה עברית כמעט מן היסוד, ובתוך זמן קצר – כשנה לאחר בואה – כבר פרסמה טקסטים בעברית בעיתונות המקומית. גרונדיג פרסמה 14 רשימות בעיתון דבר הפועלת בשנים 1941–1948, ובהם ביקורות על אמנות, מחול ואדריכלות ביישוב. את הטקסטים בעיתונים בעברית כתבה לעיתים מנקודת מבט אישית של פליטה ולעיתים מנקודת מבט קומוניסטית ואוניברסלית, ושילבה בהם הזדהות עם המפעל הציוני לצד נאמנות עמוקה לערכי השמאל. במאמרה "האמנות בימי המלחמה" (1945), למשל, היא בחנה את תפקיד האמנות לנוכח החורבן והמאבק הפוליטי ושאלה מהי אחריותו של האמן ברגע היסטורי טעון. לאחר חזרתה לדרזדן המשיכה לכתוב בגרמנית, וב־1961 פרסמה את האוטוביוגרפיה שלה Geschichte und Gesichte ("חזון והיסטוריה"). האוטוביוגרפיה, וכן מכתביה לחבריה בארץ השמורים במכון "גנזים", מתארים את שנותיה בארץ ואת ניסיונותיה למצוא לעצמה מקום בין זרות לשייכות, בין מסורת של אמנות אירופית לבין סביבה חדשה. אסופת הטקסטים המוצגת כאן בנקודת מבט מתמקדת בכתיבתה בעברית בתקופת שהותה בארץ, ומאפשרת לעקוב אחר הדרך שבה עיבדה את חוויותיה ואת עמדותיה בְּשפה שגילתה, למדה ואימצה בתוך זמן קצר.

תוכנית הלימודים לתואר שני באמנות של אוניברסיטת חיפה נפתחה בשנת 2003, והיא היחידה בישראל שפועלת במסגרת אוניברסיטאית. התוכנית שואבת מהמרחב האקדמי את הגישה לחידושים במגוון תחומי ידע ומציעה סביבה ביקורתית וניסיונית לפיתוח עשייה ומחקר באמנות. בשנת 2019 שרון פוליאקין החלה להוביל את תוכנית התואר השני. שרון הזמינה את ד"ר טליה הופמן ללמד סמינר דו־שנתי במחקר עִם ודרך אמנות. בסמינר אמנים ואמניות מתחבטות בכתיבה אקדמית המשולבת בעשיית אמנות חזותית ובסוגיות שעולות מתוך החיבור בין מחקר ויצירה אמנותית. אמניות ואמנים השותפים לשדה מחקר זה מנסחים מכיוונים רבים ושונים את האופנים שבהם פועלם, שיטות עבודתם ותהליכי היצירה שלהם מתגבשים לכדי מחקר אקדמי. מחקר עִם ודרך אמנות מעורר מורכבויות הנוגעות למחקר אקדמי, לאפיון יצירת אמנות חזותית ויותר מכך – לדרכים הרבות שבהן שני אלו משיקים, חוברים ומתנגשים. שדה המחקר נבנה מתוך ניסיונן הפרטני של האמנים והאמניות השותפות לו, ועל כן המתודולוגיה בו פתוחה לפרשנויות ואינה קבועה מראש. האסופה המוצעת כאן מציגה מגוון של עבודות גמר המבוססות על סמינר המחקר משנת 2021 ואילך. אלו עבודות שנכתבו ונבנו מתוך פרקטיקות אמנות רבות, ועל כן הן שונות זו מזו בצורתן ובתוכנן. מבעד להבדלים אלו אפשר לקרוא בהם את רוח התקופה, ולמצוא בהם את השבילים שבהם אמניות ואמנים נקשרים לעולמות סביבם – חושבים, פועלים ומשתתפים בהם באופן פעיל.

מרב שין בן־אלון היא אמנית וכותבת הפועלת במנעד רחב של מדיומים – ציור, רישום, קולאז', עבודות תלויות חלל, וידאו, כתיבה וספרי אמן. יצירתה, העוסקת במגדר ובטראומה, נועדה להאיר נרטיבים חברתיים מושתקים. בעבודותיה ובכתיבתה שין בן־אלון שואפת לבטא תוכן רגשי באמצעים מעטים ככל האפשר. היא בוחנת את הגוף הפיזי והחברתי דרך טיפול חסר פתוס בדימויים של גוף וחלל, ופועלת כמספרת יודעת כול החושפת נורמות וסודות. כתיבתה יוצרת אינטימיות, מעוררת הזדהות ומזמינה את הקוראות והקוראים לשיתוף פעולה בהשלמת הפערים. עם פרסומיה בעשור האחרון נמנים שלושה ספרי אמן דו־לשוניים שזכו להכרה רחבה: dBook, שראה אור ב־2015; Five Legs (חמש רגליים), שיצא לאור ב־2020; ו־ VENICE, שפורסם ב־2023. כמו כן פרסמה מאמרים בכתבי עת כמו ערב רב, גרנטה ואנטייטלד. האסופה כוללת מאמרי ביקורת, טקסטים לתערוכות, יומנים וכתיבה על תהליכי יצירה – חלקם נחשפים בפעם הראשונה.

הטקסטים נאספו והועלו על ידי סיגל דוידי.

מרים שרון (1944, חיפה - 2023, קלן) היא אמנית ישראלית שפעלה בישראל ובעולם. היא יצרה במגוון רחב של אמצעים, בהם מיצג, מיצב ואמנות אדמה, ופעלה בעיקר מחוץ לממסד האמנותי. יצירותיה עסקו בשאלות של זהות אישית וקולקטיבית, מגדר, יחסים בין גוף, אדמה ומקום; וכן במתח שבין זהות מקומית לזהות בין־לאומית. עבודותיה שילבו באופן ייחודי בין עשייה חומרית ומעשית לבין רעיונות מופשטים. לצד יצירתה החזותית פיתחה שרון גם גוף טקסטואלי עשיר, נועז וביקורתי. את הטקסטים שלה הפיצה באופן עצמאי באמצעות פנזינים (חוברות בהפקה עצמית), כתבי עת וראיונות שיזמה. בכתיבתה יצרה שפה פמיניסטית מקורית, ישירה ובלתי מתפשרת, שחיברה בין חוויותיה האישיות לבין מבנים חברתיים ותרבותיים רחבים. שרון לא ראתה בכתיבה כלי עזר שנועד ללוות את עבודותיה או להסבירן, אלא מרחב יצירה בפני עצמו – שפורץ את גבולות ההגדרה המקובלות של "מאמר ביקורת", "הצהרת אמן" או "טור דעה". הפנזינים שיזמה והפיקה הם תיעוד חי של תודעה פמיניסטית מתפתחת ושל ניסיונות עיקשים ליצור במה אלטרנטיבית לכתיבה נשית ולדיונים על אמנות, מגדר, תרבות ופוליטיקה. בפנזינים שיתפה שרון פעולה עם אמניות ופעילות פמיניסטיות מובילות בעולם, כמו לוסי ר' ליפארד ומרי בת' אדלסון – וכך הצליחה לפעול בתוך שדה האמנות אגב אתגור והפרה מתמידים שלו.

משנת 1995 האמן דוד וקשטיין (יליד יפו, 1954) נפגש עם קולגות שלו, אמניות ואמנים פעילים, ומנהל איתם שיחות עומק על היבטים שונים הנוגעים ליצירה שלהם. את השיחות שהוא לרוב עורך ביחד עם תלמידותיו ותלמידיו ומתעד בסרטי וידאו הוא מכנס בארכיון ההולך ומתרחב "דוד וגוליית – שיחות על אמנות". בשנת 2007, במסגרת מיזם השיחות, וקשטיין יזם מקבץ של שיחות עם שורה של אמניות ואמנים אשר עסקו בהוראת האמנות במוסדות אקדמאיים מובלים בישראל. תמלול השיחות, שהוא ערך במשותף עם האמנים-אוצרים אבשלום סולימן ורן קסמי אילן, כונסו בספר מורים 07 אשר פורסם בהוצאה עצמית בדצמבר 2008. באסופה שלפניכם, המהווה הזדמנות לצלול לעומק לפרק אחד במורשת הוראת האמנות בישראל, מובאות לקריאה ברשת לראשונה כל השיחות שפורסמו בספר. המורים-אמנים שהשתתפו בפרויקט (לפי סדר הופעתם בספר המודפס): פיטר יעקב מלץ, גדעון גכטמן, פסח סלבוסקי, אירית חמו, פיליפ רנצר, צבי טולקובסקי, מיקי קרצמן, אורית חסון ולדר, אלונה פרידברג, תמרה מסל, מיכל שמיר, לארי אברמסון, עידית לבבי גבאי, דוד גינתון, אסד עזי, אבישי אייל, מיכאל קסוס גדליוביץ, דורון לבנה, עדו בר-אל, דרורה דומיני, רועי רוזן, גל וינשטיין, מיכה אולמן, ורפי לביא. 

בפתח הדבר של הספר וקשטיין כתב: "בשנים האחרונות התחלתי לחשוב על פרידה מהוראה. את הפתרון (החלקי לעת עתה) מצאתי בניסוח מחודש של מה שאני עסוק בו במסגרת נ.צ. (נבחרות ציור) והתחנות לאמנות. התעורר בי רצון מחודש לצרף עוד אנשים לסביבת העבודה והמחשבה, למעבדת הניסוי; דור חדש שיעביר וישתף את מחשבותי לסטודנטים ולתלמידים הצעירים. הוראה ביחד. מכאן באו המחשבות והרצון לעסוק בתהליכים שעברתי אני: ממי למדתי? על מי הסתכלתי כל השנים? למי הפניתי עורף? תלמיד של מי אני ואת מי אני מלמד? עם חלק מהאנשים מדור 'המורים' לא קיימתי קשר ישיר. חלק הפכו לקולגות עם השנים. כבר הרבה זמן שאני מצייר, בדרכים שונות, את העולם של עשיית האמנות במושגים של משפחה ושל דינמיקה משפחתית: הורים וילדים, אחים ואחיות, חברויות לנשק ובגידות – גנאולוגיה מדומיינת. אנשים כמו רפי לביא, משה גרשוני ומיכה אולמן שיחקו עבורי תפקיד חשוב בזירה הפרטית כשהייתי תלמיד צעיר, לפעמים בלי שידעתי עליהם או הכרתי אותם. חלקם היו מורים שלי, לפחות מבחינה פורמלית, בבצלאל של 75' - 79'. מתוך העיסוק החוזר הזה החלטתי לקבץ 24 קולגות מדורות שונים 'במחסן' של התחנה לאמנות ברמלה, לתת לכל אחד מיקרופון ומצלמה ולעודד אותם לדבר על עצמם כמורים, כאמנים, כתלמידים. האסופה שלפניכם והסרט מורים 07 שמצורף לה הם התמצית הגולמית של מה שמצאנו שם, שהתגלה כמדהים בפשטותו ובעומק שלו. מה שנראה כמכנה המשותף לכל המרואיינים במשפחה המסובכת הזו קשור ברובו באילוצים, בפחדים ובלחצים של 'היות מורה' – חלק בלתי נפרד מקשיי הקיום הרוחני (והחומרי) שמביא אתו 'המעמד' של 'אמן מקצועי'. אבל יש כאן גם לא מעט רגעים של גילוי לב, של בחינה אמיצה את המעמד האישי, של מחשבות על פרישה לצד תשוקה אמיתית להוראה כמכשיר לתקשורת, וגם, אפילו, מחשבות (כמעט) אחרונות לפני פרידה סופית. כמכלול, הסרט והספר הם חומר גלם משובח שצריך שיגיע לכמה שיותר תלמידי אמנות, מורים ואוהבי אמנות בארץ. ניסיתי לתת לאמנים הזדמנות לשרטט לעצמם 'דיוקן עצמי כאמן/מורה'. קראו בין השורות."

הפסל דני קרוון (בן העיר תל אביב, 1930 – 2021) שתיכנן והקים בחייו למעלה משמונים יצירות אמנות מונומנטליות במרחבים ציבוריים בישראל ובעולם, הקדיש נתחי זמן לא מבוטלים בעבודתו בסטודיו לכתיבה. קרוון, בן דור מייסדי מדינת ישראל, נמנה על מכונני התרבות המודרנית שצמחה במדינה הצעירה והיה שותף פעיל בהקמה של מפעלי התרבות החדשים שלה. בצד היותו אמן ואיש תרבות, קרוון היה אזרח מעורה ומעורב בחיים הציבוריים. רבות מהרשימות שחיבר עסקו לפיכך בעניינים ציבוריים - בפוליטיקה, בחברה, בסביבה, בתכנון, ועוד. בין כתביו שכונסו ומוגשים פה לקריאה חופשית בממשק דיגיטלי לראשונה, גם רשימות שלו שפורסמו בטור דיעות שהיה לקרוון בעיתון היומי הפופולארי ידיעות אחרונות. רשימות אחרות פרי עטו שמובאות לקריאה באסופה זו פורסמו בעיתונים אחרים, בספרים ובקטלוגים או חוברו כמכתבים. את חתימתו על מכתבים היה קרוון נוהג לעטר ברישום מהיר של יונה עם עלה של זית, סימן למחוייבותו לקידום השלום בישראל.

נועה צדקה היא אמנית, צלמת ומרצה במחלקה לצילום באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל ירושלים. עבודותיה הן מושגיות ורב־תחומיות ומשלבות לרוב צילום אנלוגי, פעולה גופנית וטקסט. ביצירתה, המבוססת לרוב על חוויה אישית, היא קוראת תיגר על האמנות הגבוהה – שמתקשה, לתפיסתה, להעביר ולהמחיש את האתגרים ואת המורכבויות של החוויה האנושית. באמצעות הומור ואירוניה, דיבור ישיר ושיבוש היררכיות מקובלות, צדקה מביעה את משבר האמון שהיא חווה באשר לאמנות הממסדית, המוזיאלית והגלריסטית, ולשיח הנלווה לה. כך, למשל, בשנים 1999–2016 ערכה צדקה 15 הסתגרויות בחללים שונים לתקופות זמן מוגדרות, משעתיים ועד שלושה ימים. השרידים הפיזיים שנותרו בחללים לאחר ההסתגרויות שימשו עדות לחיים, ליצירה ולהתמודדות של האמנית בחלל ובזמן הנתונים. השיירים הללו הוצגו כתוצר אמנותי, ללא עיבוד או פילטר, כדי למסור דברים כהווייתם ולא כייצוג של דבר אחר. הכתיבה היא נדבך חשוב ביצירתה. בדומה לעשייתה החזותית, גם הכתיבה שלה מאופיינת בישירות ובכנות. כתביה כוללים טקסטים אוצרותיים ומחקריים וטקסטים אישיים – מעין הצהרות אמנית. חלק מהרשימות שלוקטו באסופה זו פורסמו בכתב העת המקוון היסטוריה ותיאוריה: הפרוטוקולים, בעריכתה של המחלקה להיסטוריה ותאוריה בבצלאל, וחלקן מובא לקריאה בפעם הראשונה. נועה צדקה, ילידת תל אביב (1967), היא כלת פרס לנדאו בתחום האמנויות לשנת 2022. בשנת 2019 יצא לאור ספרה השני, האמת הפוטוגרפית אמת טבעית היא – כרוניקה של מחלקה לצילום, הסוקר את כרוניקת הוראת לימודי הצילום בבצלאל בשנים 1910–1984. ספרה הראשון, המעבר בתעלות הדמע תקין, פורסם בהוצאת רסלינג בשנת 2009.