אוספים

מרב שין בן־אלון היא אמנית וכותבת הפועלת במנעד רחב של מדיומים – ציור, רישום, קולאז', עבודות תלויות חלל, וידאו, כתיבה וספרי אמן. יצירתה, העוסקת במגדר ובטראומה, נועדה להאיר נרטיבים חברתיים מושתקים.
בעבודותיה ובכתיבתה שין בן־אלון שואפת לבטא תוכן רגשי באמצעים מעטים ככל האפשר. היא בוחנת את הגוף הפיזי והחברתי דרך טיפול חסר פתוס בדימויים של גוף וחלל, ופועלת כמספרת יודעת כול החושפת נורמות וסודות. כתיבתה יוצרת אינטימיות, מעוררת הזדהות ומזמינה את הקוראות והקוראים לשיתוף פעולה בהשלמת הפערים.
עם פרסומיה בעשור האחרון נמנים שלושה ספרי אמן דו־לשוניים שזכו להכרה רחבה: dBook, שראה אור ב־2015; Five Legs (חמש רגליים), שיצא לאור ב־2020; ו־ VENICE, שפורסם ב־2023.
כמו כן פרסמה מאמרים בכתבי עת כמו ערב רב, גרנטה ואנטייטלד.
האסופה כוללת מאמרי ביקורת, טקסטים לתערוכות, יומנים וכתיבה על תהליכי יצירה – חלקם נחשפים בפעם הראשונה.

משנת 1995 האמן דוד וקשטיין (יליד יפו, 1954) נפגש עם קולגות שלו, אמניות ואמנים פעילים, ומנהל איתם שיחות עומק על היבטים שונים הנוגעים ליצירה שלהם. את השיחות שהוא לרוב עורך ביחד עם תלמידותיו ותלמידיו ומתעד בסרטי וידאו הוא מכנס בארכיון ההולך ומתרחב: "דוד וגוליית – שיחות על אמנות". בשנת 2007, במסגרת מיזם השיחות, וקשטיין יזם מקבץ של שיחות עם שורה של אמניות ואמנים אשר עסקו בהוראת האמנות במוסדות אקדמאיים מובלים בישראל. תמלול השיחות, שהוא ערך במשותף עם האמנים-אוצרים אבשלום סולימן ורן קיסמי אילן, כונסו בספר "מורים 07" אשר פורסם בהוצאה עצמית בדצמבר 2008. באסופה שלפניכם, המהווה הזדמנות לצלול לעומק לפרק אחד במורשת הוראת האמנות בישראל, מובאות לקריאה ברשת לראשונה כל השיחות שפורסמו בספר. המורים-אמנים שהשתתפו בפרויקט (לפי סדר הופעתם בספר המודפס): פיטר יעקב מלץ, גדעון גכטמן, פסח סלבוסקי, אירית חמו, פיליפ רנצר, צבי טולקובסקי, מיקי קרצמן, אורית חסון ולדר, אלונה פרידברג, תמרה מסל, מיכל שמיר, לארי אברמסון, עידית לבבי גבאי, דוד גינתון, אסד עזי, אבישי אייל, מיכאל קסוס גדליוביץ, דורון לבנה, עידו בראל, דרורה דומיני, רועי רוזן, גל וינשטיין, מיכה אולמן, רפי לביא.

בפתח הדבר של הספר וקשטיין כתב: "בשנים האחרונות התחלתי לחשוב על פרידה מהוראה. את הפתרון (החלקי לעת עתה) מצאתי בניסוח מחודש של מה שאני עסוק בו במסגרת נ.צ. והתחנות לאמנות. התעורר בי רצון מחודש לצרף עוד אנשים לסביבת העבודה והמחשבה, למעבדת הניסוי; דור חדש שיעביר וישתף את מחשבותי לסטודנטים ולתלמידים הצעירים. הוראה ביחד. מכאן באו המחשבות והרצון לעסוק בתהליכים שעברתי אני: ממי למדתי? על מי הסתכלתי כל השנים?, למי הפניתי עורף? תלמיד של מי אני ואת מי אני מלמד? עם חלק מהאנשים מדור 'המורים' לא קיימתי קשר ישיר. חלק הפכו לקולגות עם השנים. כבר הרבה זמן שאני מצייר, בדרכים שונות, את העולם של עשיית האמנות במושגים של משפחה ושל דינמיקה משפחתית: הורים וילדים, אחים ואחיות, חברויות לנשק ובגידות – גנאולוגיה מדומיינת. אנשים כמו רפי לביא, משה גרשוני ומיכה אולמן שיחקו עבורי תפקיד חשוב בזירה הפרטית כשהייתי תלמיד צעיר, לפעמים בלי שידעתי עליהם או הכרתי אותם. חלקם היו מורים שלי, לפחות מבחינה פורמלית, בבצלאל של 75' - 79'. מתוך העיסוק החוזר הזה החלטתי לקבץ 24 קולגות מדורות שונים "במחסן" של התחנה לאמנות ברמלה, לתת לכל אחד מיקרופון ומצלמה ולעודד אותם לדבר על עצמם כמורים, כאמנים, כתלמידים. האסופה שלפניכם והסרט "מורים 07" שמצורף לה הם התמצית הגולמית של מה שמצאנו שם, שהתגלה כמדהים בפשטותו ובעומק שלו. מה שנראה כמכנה המשותף לכל המרואיינים במשפחה המסובכת הזו קשור ברובו באילוצים, בפחדים ובלחצים של 'היות מורה' – חלק בלתי נפרד מקשיי הקיום הרוחני (והחומרי) שמביא אתו 'המעמד' של 'אמן מקצועי'. אבל יש כאן גם לא מעט רגעים של גילוי לב, של בחינה אמיצה את המעמד האישי, של מחשבות על פרישה לצד תשוקה אמיתית להוראה כמכשיר לתקשורת, וגם, אפילו, מחשבות (כמעט) אחרונות לפני פרידה סופית. כמכלול, הסרט והספר הם חומר גלם משובח שצריך שיגיע לכמה שיותר תלמידי אמנות, מורים ואוהבי אמנות בארץ. ניסיתי לתת לאמנים הזדמנות לשרטט לעצמם 'דיוקן עצמי כאמן/מורה'. קראו בין השורות."

נועה צדקה היא אמנית, צלמת ומרצה במחלקה לצילום באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל ירושלים. עבודותיה הן מושגיות ורב־תחומיות ומשלבות לרוב צילום אנלוגי, פעולה גופנית וטקסט. ביצירתה, המבוססת לרוב על חוויה אישית, היא קוראת תיגר על האמנות הגבוהה – שמתקשה, לתפיסתה, להעביר ולהמחיש את האתגרים ואת המורכבויות של החוויה האנושית. באמצעות הומור ואירוניה, דיבור ישיר ושיבוש היררכיות מקובלות, צדקה מביעה את משבר האמון שהיא חווה באשר לאמנות הממסדית, המוזיאלית והגלריסטית, ולשיח הנלווה לה. כך, למשל, בשנים 1999–2016 ערכה צדקה 15 הסתגרויות בחללים שונים לתקופות זמן מוגדרות, משעתיים ועד שלושה ימים. השרידים הפיזיים שנותרו בחללים לאחר ההסתגרויות שימשו עדות לחיים, ליצירה ולהתמודדות של האמנית בחלל ובזמן הנתונים. השיירים הללו הוצגו כתוצר אמנותי, ללא עיבוד או פילטר, כדי למסור דברים כהווייתם ולא כייצוג של דבר אחר. הכתיבה היא נדבך חשוב ביצירתה. בדומה לעשייתה החזותית, גם הכתיבה שלה מאופיינת בישירות ובכנות. כתביה כוללים טקסטים אוצרותיים ומחקריים וטקסטים אישיים – מעין הצהרות אמנית. חלק מהרשימות שלוקטו באסופה זו פורסמו בכתב העת המקוון היסטוריה ותיאוריה: הפרוטוקולים, בעריכתה של המחלקה להיסטוריה ותאוריה בבצלאל, וחלקן מובא לקריאה בפעם הראשונה.

נועה צדקה, ילידת תל אביב (1967), היא כלת פרס לנדאו בתחום האמנויות לשנת 2022.
בשנת 2019 יצא לאור ספרה השני, האמת הפוטוגרפית אמת טבעית היא – כרוניקה של מחלקה לצילום, הסוקר את כרוניקת הוראת לימודי הצילום בבצלאל בשנים 1910–1984.
ספרה הראשון, המעבר בתעלות הדמע תקין, פורסם בהוצאת רסלינג בשנת 2009.

כתב העת ציור ופיסול – ירחון לאמנות פלסטית ראה אור מטעם אגודת הציירים והפסלים בישראל בין השנים 1972 ל-1979. בדבר העורכים, שחיבר הצייר והמורה לאמנות אלחנן הלפרין, שהיה ממייסדי הירחון וחבר המערכת שלו ולשעבר יו"ר אגודת הציירים והפסלים, נכתב: "בהוצאתו לאור של רבעון זה, באה אגודת הציירים והפסלים למלא פער בין האמנים היוצרים לבין שוחרי היצירה האמנותית, ובין העשייה האמנותית בארץ לבין האמנות המתהווה במרכזי התרבות בעולם. רבעון זה מיועד לשמש כאמצעי תקשורת בין היוצרים, החוקרים, המורים, והתלמידים בתחום האמנות הפלסטית, המרחיבה ומעמיקה את פעילותה בממדים חסרי תקדים בעבר". עוד נכתב: "החידושים הטכנולוגיים העומדים לרשות האמנות הפלסטית, בתחום הכימיה, הצלום, הדפוס, וכיוצא באלה – מחייבים הזרמת מידע על חידושים אלה בעולם הרחב, אל האמנים והיוצרים כאן". במבט לאחור נראה שמייסדי ועורכי כתב העת, ששאפו ליצור ירחון "קריא, מעניין ומרחיב אופקים, עבור האמן היוצר ועבור צרכן האמנות", הצליחו במשימתם. עם הכותבים שתרמו מאמרים ורשימות לירחון נמנו אמניות ואמנים פעילים. מאמריהם של אמניות ואמנים אלה קובצו באסופה זו, ומובאים לקריאה באמצעים דיגיטליים לראשונה.

תודה לאריה ברקוביץ' ולהנהלת בית האמנים ברחוב אלחריזי 9 בתל אביב על שיתוף הפעולה שאפשר את פרסום הכתבים.

אוסף זה מרכז את הטקסטים שהוקראו במסגרת פסטיבל נקודת מבט הראשון, פרי עטם של האמניות והאמנים שהשתתפו בסדנת הכתיבה החופשית הראשונה של נקודת מבט. הסדנה של שנת 2024 התקיימה בשיתוף עם איגוד האמנים הפלסטים בישראל, בהובלת האוצרת ומבקרת האמנות רולא ח'ורי.
הסדנה נוצרה מתוך הרצון להעניק לאמניות ולאמנים מרחב בטוח להתנסות בכתיבה, לפתח את קולם הייחודי ולחזק את יכולתם לבטא את מחשבותיהם בכתב. במהלכה, המשתתפים התנסו בתרגילי כתיבה מגוונים, נפגשו עם האמנים הכותבים אסד עזי ונועה צדקה שחלקו מניסיונם, וערכו ביקור במרכז המידע לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל בירושלים, שם התעמקו במכתביו בני מאה השנים של האמן אריה לובין.
משתתפי הסדנה ומקריאי הטקסטים בפסטיבל: גליה פבליצ'נקו, דלה טרביה, נטלי אילון, ניתאי חלופ, נועה צדקה, דניאל אוקסנברג, נעה גינזבורג, נגה אור ים, אוהד חדד, יארא מחאג'נה, אריאל גיל גרינוולד, אמירה זיאן, רותם בידס, תמר לצמן, פרופ' אסד עזי.
הטקסטים המוצגים כאן פורשים בפנינו מגוון רחב של חוויות וקולות. יש בהם סיפורים אישיים מחיי היומיום, מחשבות על החיים בצל המלחמה, תיאורים של תהליכי יצירה, והרהורים על משמעות העבודה כאמן. הטקסטים, חלקם מרגשים וחלקם נוקבים, מציעים הצצה כנה ומיוחדת אל עולמם של היוצרות והיוצרים.

המדרשה, כתב עת מודפס לאמנות, ראה אור בשנים 2015-1998 בהוצאת המדרשה – בית הספר לאמנויות במכללה האקדמית בית ברל. עורכי כתב העת היו נעמי סימן־טוב (גיליונות 6-1) וגלעד מלצר (גיליונות 18-7). על העיצוב הגרפי הופקד נדב שלֵו. גיליונות כתב העת פורסמו אחת לשנה והוקדשו בכל פעם לסקירת נושא נבחר אחר. בין נושאי הגיליונות: צילום/טקסט/אמנות; מינימליזם/מקסימליזם; הדימוי המוקרן; פמיניזם ואמנות ישראלית; פרודיה/אירוניה; פרשנות ואמנות. עם המחברות והמחברים שכתביהם פורסמו בכתב העת נמנו גם אמניות ואמנים. מאמריהם ורשימותיהם מוצעים פה לקריאה חופשית.

כתבי האמן פרופ' אסד עזי מכונסים לראשונה באסופה זו. עזי, יליד שפרעם 1955, המתגורר ביפו, הוא צייר ומשורר ערבי, דרוזי, פלסטיני, ישראלי. חתן פרס שרת התרבות למפעל חיים באמנות לשנת 2020. כמורה ותיק ומוערך לציור, שלימד במדרשה – הפקולטה לאמנויות במכללה האקדמית בית ברל, במכללת קיי בבאר שבע, במכון לאמנויות תל־חי ובאוניברסיטת חיפה, היה אמון על הכשרתם של אמניות ואמנים רבים, בהם אמנים שהפכו לימים למובילים בשדה האמנות הישראלי. יחד עם אבישי אייל, דוד וקשטיין, ראובן זהבי, יורם קופרמינץ ודוד ריב ייסד ב־1986 את קבוצת האמנים העצמאית רגע, והיה פעיל בה. מסמך ייסוד הקבוצה, שעזי היה ממנסחיו, מובא פה באסופה. עזי הוא כותב פורה שלאורך כל הקריירה האמנותית שלו התבטא הן בכתיבה הן בציור. כתביו עוסקים באמנות ובנושאים כלליים, ובעיקר באמנות פלסטינית ובהוויה של החברה הפלסטינית בישראל. מאמרי ביקורת, פרוזה וטורי דעה רבים שחיבר פורסמו בכתבי עת, בספרים ובקטלוגים. מאמריו על אודות אמנות פלסטינית ועברית בישראל פורסמו בעיתונות עברית וערבית החל בשנות השמונים של המאה העשרים, והוא נמנה עם חלוצי הכותבים בתחום ביקורת האמנות בעיתונות הערבית. ביקורות שחיבר עבור העיתון היומי דובר הערבית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, אל־איתיחאד, ופורסמו במקור בשפה הערבית, מובאים פה לראשונה בעברית, בתרגומו.

האמנית הטרנסית שי־לי הורודי, ילידת 1993, בוגרת לימודי אמנות במדרשה – הפקולטה לאמנויות במכללה האקדמית בית ברל ובאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו שבארצות הברית, נודעת כאמנית מקורית ואקספרימנטלית אשר יוצרת במגוון אמצעים. בצד היותה אמנית פעילה שיצירותיה מוצגות בגלריות ובמוזיאונים מרכזיים, היא גם כותבת פורה שחיברה ופרסמה מאמרים רבים. בשפה חריפה היא מותחת ברשימותיה ובהרצאותיה ביקורת על שדה האמנות ועל המעשה האמנותי בהקשריו התרבותיים, החברתיים והכלכליים. הורודי דנה בכתביה במורשת האמנות והצילום ובמורשת המחשבה התאורטית ובד בבד מפנה מבט להווה, ליצירה המתהווה סביבה. בסקירותיה היא עוסקת לא מעט באמנות החדשה – פרי יצירתם של אמניות ואמנים צעירים. כתביה פורסמו בכתבי עת מודפסים ודיגיטליים ולוקטו פה לאסופה בפעם הראשונה.

את קבוצת לויתן הקימו בשנת 1975 מיכאל גרובמן, אברהם (אלג'ם) אופק ושמואל אקרמן, ובמהלך השנים הצטרפו אליה ופרשו ממנה אמנים נוספים. בליבה של הקבוצה עמד הרצון ליצור אמנות יהודית עכשווית שמקור נביעתה הוא המיסטיקה היהודית. אמני הקבוצה ביקשו ליצור אמנות אינטואיטיבית הפונה לכל הצופים, שדרכה אפשר להגיע להבנה מיסטית של העולם. במהלך שנות פעילותה פרסמה הקבוצה ארבעה מניפסטים שביקשו להצהיר על מטרתה ולתקוף נחרצות גישות שחבריה התנגדו אליהן. קריאה מחודשת ארבעת המניפסטים, שחלקם תורגמו לראשונה לעברית, פותחת צוהר לקבוצה מרתקת בעלת רעיונות רדיקליים, המאתגרים את עולם האמנות בישראל מאז ועד היום.

גלריה אחד העם 90, שפעלה בתל אביב בשנים 1982–1986, הייתה גלריה ייחודית שהוקמה ונוהלה בידי אמנים: אריה ברקוביץ', רונית דברת ושרה חינסקי (שעזבה לאחר זמן קצר). כעבור שנה הצטרף אל הגלריה האוצר עמי שטייניץ. בהיותה של הגלריה יוזמה שצמחה מתוך קהילת האמנים, היא הציבה עצמה כחלופה לממסד האמנותי באותה התקופה. מטרתה הייתה ליצור מרכז אמנותי דינמי, במה לא מסחרית המשקפת מגוון רחב של זרמים אמנותיים. אף שפעלה שלוש וחצי שנים בלבד השפיעה רבות על שדה האמנות הישראלי. באוסף זה מקובצים שלושה טקסטים מרכזיים הנוגעים לגלריה: מסמך ההקמה, המפרט את החזון ואת המטרות הראשוניות; סיכום לאחר שנת הפעילות הראשונה, המציג את ההישגים ואת האתגרים הראשוניים; וסקירה לאחר שלוש שנות פעילות, המתארת את התפתחות הגלריה ואת השפעתה הרבה על שדה האמנות בישראל.