אני אמן, בעצם סיימתי תואר שני באנגליה בפיסול לפני כשנתיים וסיימתי בצלאל ב-2001, במחלקה לאמנות. אני מלמד במגוון מקומות כבר די הרבה שנים. אני מלמד גם ילדים. כבר שנתיים אני עובד ביפו עם ילדים במסגרת מלגת אמן-מורה של משרד החינוך. אני מלמד זו השנה השנייה במחלקה לאמנות בבצלאל. אני מלמד פיסול. אני מלמד בטכניון סטודנטים לארכיטקטורה, ואני מלמד גם קצת פרטי, כך שבאמת מכל הכיוונים אני מלמד המון. כמובן שיש שינויים ויש הבדלים ואווירה שונה בין הכיתות השונות בבתי הספר השונים, אבל בסך הכל, בגלובלי, אני חושב שאמן שמלמד, זה לא ממש משנה עד כדי כך באיזה גילאים הוא מלמד: יש משהו שהולך איתו תמיד, אני חושב.

בראש ובראשונה אני באמת מאמין שמורה לאמנות הוא אדם שצריך לעורר השראה. זאת נקודה שהיא חשובה. אני חושב שכשאמן שהוא מורה נכנס פנימה, אפשר להרגיש את זה מיד. לכן אחריותו, גם כאמן, לחיות באיזושהי רמה של השראה תמידית, לצורך העניין. זה לא משהו שאתה יכול לבלף: הוא מעורר השראה ונותן הרבה מהתשוקה שלו. העניין של התשוקה מאוד-מאוד עקרוני. שהוא ייכנס לשיעור עם הרבה תשוקה למקצוע שלו, לדרך שלו וגם לנתינה שלו.

כל הדברים האלה מהותיים מאוד. זה לא חלטורה, ללמד. זה ממש משהו שהולך יחד איתך, והוא חשוב ועקרוני לך – ולאו דווקא מבחינה אידיאולוגית, אלא מבחינה רגשית. זה מי שאתה, זה מה שמשלים אותך כאדם, ואולי גם אפשר להגיד שזה גם חלק מהאמנות שלך.

למעשה, אני בחינוך לאמנות כבר הרבה שנים. גם כשהייתי סטודנט הלכתי ללמוד במקביל לתואר תעודת הוראה, אבל עוד לפני זה, לפני שהתחלתי ללמוד, ראיתי שאני מעוניין במקום הזה, אבל עוד לפני שהתחלתי ללמוד קניתי את הספר הזה בארה"ב, בניו יורק, ואם תרצה אני אקרא ממנו קטע שאני תמיד חוזר אליו. ספר של רוברט הנרי, שכתב ספר מאוד הוראתי על הוראת אמנות. זה בעצם הרצאות: (מקריא)

I have little interest in teaching you what I know.

I wish to stimulate you to tell me what you know.

In my office towards you I am simply trying to improve my own environment.

An art student must be a master from the beginning that is he must be a master of such as he has.

By being now a master as such as he has there is promise that he will be master in the future.

האמת היא שאני גם כותב, כותב על חינוך לאמנות דרך פיסול, בעיקר. וזה נכנס גם לעבודות שלי. כל מיני אמירות שאני רוצה להגיד שיש להן גוון חינוכי, אפשר להגיד. זה בעצם ספר השראה לפיסול. ספר שנבנה מפרקים של יסודות פיסול: חלל, תנועה, קונסטרוקציה. אני מאוד מאמין באופציה הזאת. כשאתה מלמד יסודות ואתה מאפשר פתיחות ביסודות האלה, אתה יכול אחר כך לבנות פלורליזם איכותי, ככה אני קורא לו. אם אתה, כמרצה, כבר נכנס עם אג'נדה, אתה בבעיה – אבל יש יסודות של שפה שברגע שאתה קולט את השפה ומעביר את השפה הזאת, אחר כך הסטודנט עצמו יכול להשתמש בשפה הזאת כראות עיניו. והמנחה צריך להיות מספיק רגיש ומספיק מקצועי, אני חושב, כדי בעצם להבחין באיכות – וזה אתגר לא קטן, לאור הפלורליזם. אני כותב באנגלית, ואקריא לך קטע קטן נוסף בהקשר הזה של inspiration: (מקריא)

Moments of inspiration will become more common the more you sculpt. Sculpture is a welcoming gate for inspiration, thus, live your life as a sculpture and you will live an inspired life. Inspiration is a moment where you look straightforward at the sun and you aren’t dazzled, but actually see more. The intensity of light becomes concentrated and a moment of revelation is created. It is the revelation that all your existence lies on the horizon. A great effort is needed to reach this effortless moment. Only when you will become whole you will feel this uplifting, which is your personal sunrise.

The path to reach an inspired moment begins when you open your eyes and realize that inspiration is all the time around us. It becomes part of you when you love. A sculptor that is aware of this can predict the moment the awakening of inspiration within himself.

בוא ננצל את זה כדי להיכנס רגע לעבודה ביפו. מהתאווה מהאהבה ועוד פעם תאווה – איך זה נהיה לעבודה?

כבר הרבה שנים שאני מלמד ילדים, ואני כל פעם מופתע מהכישרון האדיר שנחשף תוך רגע. במהירות מאוד גדולה זה נחשף, ועם הכישרון הזה אפשר לעשות המון וגם לאפשר המון עשייה. אתה לא צריך לבוא כמורה ולהגיד, אני יודע הכל. להפך: אתה לא יודע כלום. הם יודעים והם יראו, אתה רק מכוון.

בשנה שעברה, לדוגמה, עשיתי פרויקט שארגנתי רק מסגרת של עבודה ספציפית, אבל כל ההמצאות שמתרחשות בפנים זה הם הביאו. והפתיחות הזאת, פלוס ה"שלא יפלו", לתת להם את הביטחון הזה ללכת על אי-ודאות, בעצם, זה עיקרון שאני דוגל בו מאוד.

אצל ילדים זה דורש בנייה של סבלנות, בנייה של מודעות, בנייה של אומץ וביטחון עצמי כדי ללכת על הדבר הזה שנקרא אמנות. כל כך מופשט, כל כך לא ברור.

מעשי נורא.

בשנה שעברה הצגתי במוזיאון ישראל עם תלמידי עירוני ז' מיפו. זה נעשה במסגרת מלגת אמן-מורה, ולעבודה קראו "יפו שלי, יפו שלך". זאת היתה עבודת תבליט גדולה שהיתה עשויה מחרסינות, מגבות וסבון. למעשה, העבודה נעשתה עם חומרים שאני עובד איתם הרבה. ברגע שנתתי להם לקחת את הסבון ולהכניס אותו למיקרו, שזאת שיטה שאני עובד בה, פתאום הכל התחיל להתעורר. הם פתאום התחילו לזהות את הקסם של איך אתה לוקח חומר מסוים ואתה הופך אותו למשהו אחר ונותן לו משמעות אחרת. אתה מכניס סבון למיקרו והוא לא בדיוק נמס, אלא מתרכך ומתנפח, ואתה יכול לעבוד איתו קצת. אותו דבר עם המגבות. את המגבות הם חתכו ופרסו, ומצאנו שיטה ביחד ליצור מזה טקסטורה מעניינת ולהשתמש בצבעוניות שתתאים לנו. ומישהי פתאום נכנסה לרעיון של צמות, והלכנו על זה, וחצי עבודה שלה זה הצמות האלה.

העבודה גם נבנתה מסביב לעניין של יפו. לקרב אותם ליפו, להביא אותם לאיזה מצב שהם לא מרגישים את החולשה ביפו, אלא מרגישים את הצדדים החזקים והטובים שביפו. תמונת טיילת כזאת. העבודה גם נבנתה מפרקטלים, חלקיקים של עבודות קטנות שהם עשו של יפו, מה הם אוהבים ביפו, ואת זה אחר כך שברנו וריסקנו ובנינו מזה דברים. זאת אומרת, כבר יושבת שם, ב-DNA, איזו אהבה למקום שהם נמצאים בו. כמובן שאחר כך, כשזה הוצג במוזיאון ישראל, הם הוזמנו והגיעו לפתיחה. רובם לא היו מעולם במוזיאון ישראל, חלקם לא היו בירושלים. כשהם הגיעו לשם הם חשבו שאני עשיתי להם עוול, כי הם חשבו שהבאתי, במעבר מהכיתה למוזיאון, אמנים מקצועיים שישפרו את העבודה. הם לא הבינו שפשוט יש קסם במעבר מהסטודיו אל חלל התצוגה. ואז הם ראו את השמות שלהם, כמובן, והבינו שזה שלהם, וזה היה רגע מקסים. היה לי חשוב מאוד ועקרוני שהשמות שלהם יהיו שם. זה היה פרויקט אחד.

בבצלאל, לדוגמה, שיטת הלימוד היא שאני בעצם עובד על יסודות של שפה. חלל, נניח. מה זה חלל? ואז יש איזו חוויה עם החלל. בשיעור הראשון, לדוגמה, הם עם סרטים על העיניים והם מסתובבים בחלל וזה נורא אידיוטי כזה, אבל הם מגלים את החלל אחרת, וזה מתחיל באמת מהתנועה שלך, הפיזית, בחלל, והולך אל מחוזות מופשטים יותר. מה זה החלל החיצון, המופשט? החלל שאתה נע איתו כל הזמן, דהיינו, החלל שבגוף? גם המחשבה שלך, גם הדמיון שלך. זה הולך ומתפתח דרך אותם דברים שהם כל כך יסודיים. למשל, מיחבר. מה זה מיחבר בין חומר? זה לא דבר סתמי. יש לו כוח, יש לו סוד מסוים.

אותו דבר לגבי זה שאני אומר להם שפסל חייב לחשוב שטכניקה היא חלק מהאמנות שלו. זה לא איזה פתרון לתלייה או משהו כזה. זה כל בורג. איזה סוג בורג זה? למה הבורג הספציפי הזה? איך אתה תולה דברים? כל המחשבות הכאילו פרקטיות האלה הן חלק מהאמנות שלך לגמרי, והן חלק מהשיקולים האמנותיים שלך.

בפיסול זה מאוד ניכר, העניין הזה, והרבה עבודות נופלות על זה שאין רגישות מספיק לעניין הזה, שכאילו המקומות היבשים הם פרקטיים. בהחלט יסודות. תרגיל שאני יכול לתת להם זה, נניח, חלל/גוף/קונסטרוקציה – והם עושים עם זה מה שהם רוצים. הם לוקחים את זה למחוזות שונים ומשונים.

זה מסוג התרגילים שקשורים לשפה או להוראת השפה שאתה לוקח מהמורים שלך?

לא. אני למדתי בשנות התשעים, ואני חושב שהיתה לזה השפעה, נושאים תמטיים היו חזקים מאוד.

לדוגמה... תן לי לחשוב על תרגיל. אני מנסה לשכוח אותם, אתה מבין? שאריות של אדם, שאריות של פעולה, זה הדברים הטובים. זה עוד היה בסדר.

אתה חושב על מורים מסוימים שעכשיו אתה רואה בראש?

כן, בהחלט. או פסל פינה, לדוגמה. דברים כאלה.

מה אתה מתכוון כשאתה אומר "פסל פינה"? תן לי דוגמה לפסל פינה.

טוב, זה מדבר על משהו אחר, על מישהו אחר. עדיף שלא.

זה מצחיק, כי בשיחה הקודמת היו איזה עשר דקות על פסל פינה.

אני לא יודע את מי ראיינת.

דיברנו על פיסול, על התרגילים הבסיסיים, אולי. שאלות של פרספקטיבה.

לא בדיוק. כשיש תרגיל, יש ביקורת אחרי התרגיל – ופה באמת יש נדבך נוסף, שאני חושב שהוא מאוד עקרוני. אני באמת מאמין שאיש הביקורת הטוב הוא לא מחק. הוא לא בא ומוחק את מה שעשית. הוא לא פועל תחת איזושהי דוֹגמה שמי שלא נכנס אליה הוא פסול. התפקיד של המבקר – במיוחד כשהוא המרצה, במיוחד כשהוא אמן – הוא להשתמש במחדד, אפשר לקרוא לזה. הוא בא לחדד את הדברים, ויש הבדל גדול מאוד, מכיוון שהחידוד הוא בעצם קונסטרוקטיבי, כי איתו אתה יכול להמשיך לרשום, וזה מאוד עקרוני, ואני חושב שזה מאוד עוזר, שאתה נשען על תרגילים של יסודות. זה מאוד פותח.

היו תרגילים שעברתי בשנות התשעים, דברים באמת יותר ספציפיים. הומאז' ל... לאמן ספציפי, לדוגמה. ואז אתה ישר מתחבר לקונטקסט וכל מיני דברים כאלה. אני חושב שזה פרובלמטי. אם אתה רוצה שייצא טוב, צריך לתת את האוויר כדי שאותו אמן לעתיד יידע מה זה להתבלבל ומה זה אי-ודאות.

אז אולי באמת תגיד מי זה האמן הזה שאתה רוצה לעזור לו. לשרטט את דמותו הרגשית האישית, למשל.

אני חושב שלהיות אמן זה דרך חיים, ומכיוון שזו דרך חיים, תפקידו של המרצה גם לעזור לבנות דרך חיים נכונה או מתאימה לאותה פרסונה, לאותו אדם, וזה אתגר מאוד גדול.

תפקידו של המרצה, נוסף לשפה ודרך השפה ודרך האמנות, לתרום לעניין הזה, שהוא הולך על דרך חיים מסוימת. הוא לא איזה כוכב של שנה-שנתיים. הוא לא מייצר אופנה. הוא הולך על משהו מאוד עמוק. אני לא מדבר פה על להיות אדם מוסרי או כל מיני כאלה. זה ממש לא העניין. אני חושב שהאתגר הכי גדול שיש לאמן זה להתמודד עם אי-ודאות מאוד גדולה, ושאלת שאלות כל הזמן. אם המרצה יצליח להנחיל ביטחון במצב הזה של אי-הוודאות, להיות בטוח בו, אז אתה יודע שהגעת לאנשהו. אני בתור מרצה יכול להגיד להם, "זה טוב", "זה לא טוב". להחזיק אותם חזק. להגיד להם גם לפי עקרונותי מה נכון ומה לא נכון, ולבנות את הדור הבא של פיטר – אבל אני לא מאמין בזה.

אני מאמין שאתה בונה משהו יותר עמוק, הרבה יותר עצמאי והרבה יותר מבולבל, לצורך העניין. באי-ודאות הזה, הדבר היחיד שאתה יכול להישען עליו זה בעצם היצירה של עצמך, כיוון שבזמן היצירה אתה כל הזמן שואל ומקבל החלטות ופונה שמאלה וימינה ובסוף יש לך משהו. ואם אתה מצליח להראות להם שהוודאות שלך – הרגעית, לצורך העניין... אם אתה מקבל החלטות מאוד ברורות ובהירות בזמן העבודה, אם זה קורה, אחר כך אפשר באמת, לפחות מתוך החיפוש הזה, ליצור איזושהי מערכת של ביטחון בתוך האי-ודאות. אבל אם לא הצלחת, האמן הבטוח הזה בשלב מסוים ייפול, ואני לא מעוניין בזה, וזה אולי ראייה של זמן גם. אני עוזר לבנות אמן לאורך כל חייו. בפירוש ככה. זה לא איזה עניין חולף.

אני רוצה לשאול על הצד השני. אני רוצה לשאול אם יש לך מה לומר על המחיר שמשלם האמן על להיות מורה, מכיוון שאתה מתאר מערכת שיש בה הרבה מאוד תובענות מצד אחד. האם יש גם תובענות מהצד השני? מהצד שלך כמורה?

קודם כל צריך להבין שהעבודה תובענית מאוד, והרבה פעמים אתה חוזר הביתה וממשיך לחשוב ועובר לילות לנתח איפה, בדקויות וברגישויות, אתה מסוגל לעזור לאדם הספציפי הזה לחזק את עצמו. מהבחינה הזאת זה מאוד תובעני, כי העולם שלך קצת נדחק הצדה. מצד שני, העושר שאתה נחשף אליו והדיאלוג שאתה נחשף אליו תוך רגע מול שלושים איש הוא פנומנלי, וזה באמת פותח אפשרויות עתידיות בשבילך גם כיוצר – מה גם שאתה מקבל כל הזמן אינפורמציה מהדור שבעצם קצת אחריך, אז אתה מקבל כל הזמן איזו רעננות חדשה, דבר שמאוד תורם.

כמובן שהאמן היוצר, לפחות אני, זקוק להרבה מאוד שעות לבד. אני זקוק לחיבור הזה עם עצמי. יש סטודנטים – בעיקר בבצלאל, כי זה סוג האנרגיה – שפשוט תולשים לך את הצורה. הם רוצים אותך, הם מוצצים ממך הכל, הם לא משאירים לך הרבה אפשרויות, וזה באמת מעייף הרבה פעמים, ודורש לקחת זמן לעצמך שהוא מאוד חשוב.

יש מקום שזה מתהפך? שאתה מרגיש שאתה לוקח?

בוודאי.

תן דוגמה לאיך שזה נכנס לתוך העבודה עצמה.

תראה, יושב פה לידנו אבשלום, שהוא סטודנט משנה שעברה שלא לימדתי באופן ישיר בקורס, אבל תוך כדי דיאלוגים – והנה אנחנו עכשיו הולכים לשיר ביחד. אנחנו הולכים בעצם לעבוד ביחד, וזה המון. זה סוג של דיאלוג חדש, שנוצר דרך היכרות כזאת או אחרת, וזה נכנס לעבודה, סוג של פתיחות, סוג של collaboration.

אני מתכוון למשהו יותר אפל, פחות תקני. משהו שמגלה אולי איזה סוד: שהמורה הוא גם תלמיד. משהו לגבי הדבר שהמורה-האמן לומד, הדבר שנכנס ליצירה שלו. אולי דבר שהיה רגעי אצל תלמיד יכול להפוך ליותר משמעותי אצלך?

מבחינת ההשפעה של האמנות של הסטודנט על האמנות שלי, אתה מתכוון? זה לא קרה עדיין. כן מעניין אותי להיכנס לדיאלוג, ואפילו לעבוד איתו כיצירה משותפת. זה כן קורה. קורה שאני חוזר הביתה ואומר, וואו! היתה פה איזו זווית מעניינת! אבל למען האמת אני מרגיש די חזק עם המסלול שלי, עם הדרך שלי, ואני לא מרגיש את הצרכים האלה בוערים בי, להכניס משהו שראיתי, אפיון שראיתי. מהבחינה הזאת אני, ככה, די שומר על עצמי בזמן העבודה. אבל לפתוח דיאלוג – בהחלט כן. משהו שייכנס ממש ליצירה שלי, משהו ששנינו נהיה חתומים עליו.

פיטר, סיימנו. אנחנו סוגרים את הראיון. אתה בחור רציני, אה? אבל תמים.

גם על התמימות אני יכול להגיד משהו, אם אתה רוצה.

אבל משהו קצת יותר מורכב על השיח הזה. על סוג החומרים שצריך כדי לקיים שיח עם אמנים צעירים.

אתה הוקלטת כשאמרת "תמים"? אני לא קורא לזה תמימות. כל כך קל לאבד, גם בעולם האמנות וגם בעולם של האקדמיה, את האידיאות שלך ואת המקומות הרומנטיים האלה. אתה מיד מתלכלך וישר נכנס לעניינים פוליטיים וכל מיני כאלה. מערכת של כוחות. אני כבר בן 34, ולא חושב שאני תמים. אני חושב שאני בוחר בדרך שלי על סמך היכרות ומודעות מלאה.

חשוב לי להגיד שדווקא משום שאני מודע לכל העניינים האלה, היותר מורכבים, אני בוחר באופציה פשוטה. זה נעשה באופן מכוון. שוב היסודות, שוב סוג של נאיביות, אם אתה רוצה לקרוא לזה ככה. אבל בשבילי זה לא נאיביות. בשבילי זה מה שנותן לי את הכוח. זה מה שאני זקוק לו כדי באמת לעשות את מה שאני אמור לעשות בתור מרצה, וזה גם מה שיביא את השינוי, בסופו של דבר, וזה חשוב. Thank you very much.

***

אני מאמין שאתה בונה משהו יותר עמוק, הרבה יותר עצמאי והרבה יותר מבולבל. באי-ודאות, הדבר היחיד שאתה יכול להישען עליו זה בעצם היצירה של עצמך, כיוון שבזמן היצירה אתה כל הזמן שואל ומקבל החלטות ופונה שמאלה וימינה ובסוף יש לך משהו. ואם זה קורה, אחר כך אפשר, מתוך החיפוש הזה, ליצור איזושהי מערכת של ביטחון בתוך האי-ודאות. אני עוזר לבנות אמן לאורך כל חייו. בפירוש ככה

בשנה שעברה הצגתי במוזיאון ישראל עם תלמידי עירוני ז' מיפו. הם הוזמנו והגיעו לפתיחה. רובם לא היו מעולם במוזיאון ישראל, חלקם לא היו בירושלים. כשהם הגיעו לשם הם חשבו שאני עשיתי להם עוול. הם חשבו שהבאתי, במעבר מהכיתה למוזיאון, אמנים מקצועיים שישפרו את העבודה. הם לא הבינו שפשוט יש קסם במעבר מהסטודיו אל חלל התצוגה. ואז הם ראו את השמות שלהם, כמובן, והבינו שזה שלהם, וזה היה רגע מקסים.

לארכיון דוד וגוליית