מיכה, מה מתרחש שם, במפגש? בשיעור? בדיבור, ביצירה? אתה מגיע משנים של הוראה בחו"ל. בגרמניה. מורים, בית ספר, מיקום... איך אתה מתחיל ללמד? איך אתה מתחיל לפעול בתוך עולם האמנות? כל הזמן שני הנתיבים האלה, הקשר בין הוראה לפרנסה, התקדמות בשפה או בחדירה לתוך העשייה האמנותית העצמאית שלך.

שני הכוחות האלה. אשמח לשמוע על תרגילים שנשארו חקוקים במחשבה שלך, על עבודות של תלמידים שהיו חשובות – ולבסוף, לשמוע אם יש משהו שאתה הרווחת. לא משהו שנתת, אלא משהו שקיבלת מההוראה.

נתחיל מזה שהתחלתי ללמד יחסית בגיל צעיר, בן שלושים. אחרי שסיימתי את בצלאל, ב-1964, הייתי שנה וחצי בלונדון. ארבע שנים אחרי שחזרתי התחלתי ללמד. הייתי כמעט בגיל של התלמידים, ואני זוכר טוב מאוד את ההתרגשות של ההתחלה. וכבן אדם שכמעט לא דיבר, אפשר לומר, כבן אדם עם קושי לעמוד מול קהל – זה היה הקושי הגדול שלי, נדמה לי שהתלמידים לא הרגישו – אני עברתי ייסורים אמיתיים עם עצמי. זו חוויה אדירה, לעמוד מול אנשים ובכלל להתחיל לטפל בעניינים של אמנות בשפה אחרת, בשפת הדיבור, שלא היתה שפה שבכלל עסקתי בה עד אז.

ואם כבר מדברים על הדבר הזה, אני יכול לומר שכיום, כשאני כבר אחרי העבודה, כשאני כבר אחרי ההוראה, כשאני פנסיונר, אני יכול לומר שהקטע של הדיבור – שבפירוש נכנס אצלי כממד על יד האמנות, נגיד – מלווה את האמנות.

הדיבור שלי, אני יכול היום לומר, התפתח. הדיבור התפתח בצורה מוזרה. אפילו הכתיבה. ואני חושב שהדיבור התפתח כתוצאה מהעבודה הממשית. זאת אומרת, דבר ראשון אתה אילם במקצוע שלנו כמעט תמיד. קודם כל אילם, ואת זה אני מאוד מכבד עד היום. זה הדבר החשוב ביותר. במקרה שלי הייתי אומר שכל אחד אילם, אבל יש אחד אילם וצועק באמצעים אחרים. אני אילם ושותק, אולי שניהם, עד היום, אבל במקביל כל העניין הזה של הדיבור התפתח כתוצאה מן ההוראה, ונדמה לי שזה דיבור שהוא בכל זאת אופייני, הייתי אומר, לאמנים. לא רק לי. דיבור מסוג אחר, כנראה, שמאוד קשוב לביטוי הפלסטי.

הייתי אומר שדבר ראשון ההוראה הוציאה את השקט לבעיות של תקשורת, תלמידים, הוראה.

בפירוש כן. הייתי אומר, בקטע של... נגיד, אני היום יכול קצת, במבט אחורנית... כיום אני לא מלמד כמעט שנה וחצי. פה ושם יוצא, לא ממש, אבל בקטע של הדיבור, שהוא בעצם כלי עבודה של המורה, למעט שפת גוף והמנגינה של הדיבור, דברים אולי לא פחות חשובים, אבל מעניין שהדבר שנראה לי החשוב ביותר בחיים בכלל, ונדמה לי שהוא גם הבסיס של ההוראה כפי שאני חוויתי, ואני מדבר כבר באמת מהניסיון, זה הדיאלוג. מלה נורא משופשפת, אבל אני חושב שהיא מכילה, למרות הכל, את הכל בינך לבין תלמיד. זה מתקיים יותר או פחות בהתאם, הייתי אומר, לרצון של התלמיד ולנסיבות. הנסיבות, אני מתכוון שיפריעו מה שפחות. הנסיבות זה המנגנון של בית הספר, כל המוסד, איך הוא בנוי ואיך הוא מתפקד.

אני חושב שהדברים האלה ישנם, פחות או יותר. אפשר לדבר על זה. כמו שאני רואה אותם, מטרתם להפריע מה שפחות לתהליך הזה, שמתקיים בין מורה לתלמיד – וזה מן הזווית של המורה, אבל לא פחות אצל תלמיד זה הלימוד שלו מהחברים שלו לכיתה, בדרך כלל. מהחברים למחזור. לכיתה. לכבד ולהבין שמתרחשים תהליכים כאלה, ואם להתקדם, אני אומר שאותו הדיאלוג, שזה דבר בעצם אינסופי למה שיכול להתפתח, אולי הייתי מדמה את זה קצת, שיהיה יותר ברור, למשחק טניס: הדבר הראשון שאני מצפה זה שאת הכדור יביא התלמיד, אחרת שנינו עומדים ולא קורה שום דבר. אם התלמיד לא מביא כדור, אין משחק. אם הוא מצליח להעביר את הרשת, שזה גם תנאי, איכשהו, אז מתחיל איזשהו משחק – ואני, רצוי שלא תמיד, משתדל כמיטב יכולתי, גם עם מנחיתים איומים, להיות מסוגל להתמודד. לא תמיד אפשר, אבל זו בערך העבודה.

אני רוצה לחזור למקום של האמן שיוצא מהסטודיו, ובעצם אני רוצה לשאול אותך מהמקום שלך, הוותיק: כשאנשים רואים את העבודות, אין לנו דיאלוג כזה, כמו שיכול להיות לך עם תלמידים, שאתה יכול להיות ישיר איתם ויכול לשמוע אותם, אפילו אם זה לא נוגע ישירות ליצירה שלך.

יכול להיות שהמקום הזה החזיק בשבילך את התחושה שהנה, אנחנו עובדים, ויש מי ששומע אותנו, רואה, מרגיש?

הדיאלוג שאני מדבר עליו, שהוא בעיני לב העבודה... תראה, יש הממד של הקבוצה בכיתה. אני לימדתי גם בגרמניה 14 שנה. זה לא מעט. בארץ לימדתי כעשרים שנה, כך שאני גם יכול להשוות, ואני חושב שבארצנו הגישה היא למרות הכל הרבה יותר סוציאלית. האחריות היא הרבה יותר שלנו, המורים. באירופה יותר אינדיבידואליסטים. האחריות היא פחות של המורה, ובמובן הזה הכיתה או הקבוצה חשובים מאוד בארץ. הם חשובים גם באירופה, אבל בצורה אחרת. יש ממד שהדיאלוג בו הוא לא בינך לבין התלמיד, אלא יש מאזינים ויש פורום ויש דיבור קצת יותר רחב. ובכל זאת הייתי עדיין משאיר אותו בתוך התחום הזה של דיאלוג, משהו שהלב שלו זה האחד לאחד, כך שלב העניין הוא מפגש. הוא פגישה בין מורה מבוגר – נגיד, אמן מבוגר – לאמן צעיר בפוטנציה או לאמן צעיר שכבר בתחילת דרכו. מה שקורה במפגש הזה, כולל המפגש של הקבוצה וכל ה... זה, נגיד, הבסיס.

אתה הזכרת מערכות נוספות, שנמצאות מחוץ לדבר ה... הייתי אומר, הדבר הדי אינטימי שקורה אפילו בקבוצה בין המורה, בין האמן היותר מבוגר, לבין צעירים. ואם אני עונה לשאלה שלך באופן כללי, אני הייתי קורא לזה השפעות.

השפעות, זאת אומרת, אותו דיאלוג או אותה שיחה שמתקיימת–לא-מתקיימת בחלל ריק. ברקע יש תולדות האמנות של הארץ, של הקבוצות בארץ, של העולם של עכשיו, של פעם, ועד המעגלים היותר קונקרטיים, אל הכיתה שמתפקדת בתוך בית הספר. זה רחב מאוד. בקיצור, ההשפעה היא בעיני יסוד נוסף על הדיאלוג, ממש מן היסודות. אולי אפילו עוד יותר מאשר הדיאלוג שאני מדבר עליו יש השפעות. כשאני מדבר על הוראה, אני גם די מתאמץ פה להיזכר איך הייתי כתלמיד, כי מעבר לכל זה שאנחנו כל כך חכמים כמורים, אתה נזכר מה עבר עליך כתלמיד, וזה די עוזר. גם אצלי זה היה ככה: הלימוד, בעצם, זה השפעות. זה יכול אפילו להתחיל מחיקוי, בהתחלה. יש בתי ספר, ביפן, יש כל מיני שיטות, וזו שיטה מכובדת בעיני: כמו ילד קטן שבשלב אל"ף מתחיל בחיקוי, ואחרי כך מתחילות ההשפעות. ההשפעות, נדמה לי, נמשכות כל החיים, אבל בדרך כלל פחות ופחות, ואם מישהו, התלמיד הצעיר, מתבגר, אז ההשפעות...

[רעש, רעמים]

תחזור על המשפט: תלמיד צעיר מתבגר...

[נכנסים אורחים לאולפן]

גלעד, שוש! אהלן!

מיכה, זה גלעד גולדמן. הוא מנהל מחלקת החינוך פה ברמלה, וזו שוש שגיא ממשרד החינוך, מפקחת על אמנות. הוא היה תלמיד של אביטל גבע, אז יצא ממנו משהו בסדר.

[גלעד:] אני חושב שאני אפילו הייתי תלמיד של מיכה פעם.

באמת? איפה?

[גלעד:] בתור תיכוניסט, אצל אביטל. אז היו כל מיני עבודות שעשית. הייתי אז בתיכון, בזמן שאתה עשית את כל האמנות המושגית.

ב-72'? תקופה חשובה מאוד.

מיכה, כדי שלא נשכח, תמשיך מהנקודה שעצרת – אבל אני רוצה שתדבר באיזשהו אופן. אני רוצה שתעשה את רגשות-מיכה-גרמניה, רגשות-מיכה-בצלאל. בקשר ליחסים עם התלמידים. בקשר למאיזה מקום מלמדים ומה קורה. לא גרמניה בגלל נאצים וכאלה, אלא בגלל הזר, הזרות, לעומת הסביבה הפנימית והכל כך מעורבת שאתה היית בבצלאל. חלק מאיזו עיסה מאוד נוגעת ללב ואינטנסיבית ולוחמנית.

טוב, זה כמובן סיפור מאוד מורכב, אבל בוא נאמר שבגרמניה השיטה היא אחרת. אפשר להגיד באופן כללי שדברים שאני האמנתי בהם פה מבחינת... הייתי אומר... מבחינת המבנה וצורת ההוראה, לא התכנים, זה אותו דבר בכל מקום. אבל יש דברים שאני האמנתי בהם בארץ ולא התקיימו, ואפילו היתה מרידה גדולה שאתה היית שותף לה בניסיון לשנות דברים ואיך לומדים אמנות.

[רעמים]

יש לי ליווי ג'אז רציני.

היתה לי בעצם הזדמנות שם לעבוד כמו שתמיד חשבתי שנכון לעבוד, וצורת העבודה היתה באמת, הייתי אומר, לקחת צעד אחד אחורה כמורה מבחינת היוזמה ומבחינת ה... לא הייתי אומר פחות אחריות, זה הרי תפקיד כבד בכל מקרה, אבל בגלל צורת הלימוד שם. למשל הדבר הראשון ששאלתי תלמידים שם, ככה, בחצי התנצלות, זה אם הם רוצים שאני אתן תרגילים.

[עוד כניסה]

מיכה, סליחה, זה עמיר שחם [נציג קהילת מטרווסט ניו ג'רסי באופקים]. בוא, תצטרף, אנחנו באמצע שיחה, האולפן פתוח. מיכה, אל תוותר, התנאים והפרהסיה "נעימים", בסופו של דבר, למרות שהדברים עדינים. עכשיו הגשם גם מפריע. עמיר, זה מיכה אולמן, הפסל. אתה מכיר אותו? הם תומכים בפרויקט באופקים, יש לנו שם מקום מעניין לא פחות מהמקום הזה, ונעשה את הפרמיירה של הסרט "מורים"בעוד חודש באופקים, ביום עיון על הוראה.

טוב, עוד נחזור לדבר על הסרט. כבר יש מספיק שקט מהגשם או שנצטרך עוד פעם להחזיק את הזמן?

על כל פנים, מיכה, אתה מדבר על שתיקה, וכשאני מדבר סימן שאני הכי שותק. אני לא אומר כלום. בוא, תחזור: אתה יצאת ממקום כל כך בצלאלי, פרובלמטיקה של הארץ בסוף שנות השבעים, מקום רותח, אמנות תוססת. בסופו של דבר התגלגלת לכזו מין נקודת עבודה אחרת, כל כך שונה. ספר במה.

תנאים שונים לגמרי, כמובן. מבחינת המבנה, נתחיל מהדברים הפשוטים, מבנה שונה לגמרי. מתחיל בזה שאין דיפלומה.

איפה זה?

בשטוטגרט, אקדמיה לאמנות של שטוטגרט. אגב, בשביל לסבך, עכשיו חוזרת כל המערכת הזאת שאנחנו יותר מכירים. האמריקאית, נגיד. בקיצור, היא חוזרת, לצערי ולצערם של רבים. אבל כאשר באתי לשם זו היתה תוצאה של המרידות שלהם ב-1968 וכו' באירופה. אני נכנסתי בשנות התשעים כתוצאה מהתהליכים האלה, ופה אני רומז שכל שיטות הלימוד בבתי ספר לאמנות לא מנותקות מפוליטיקה. זה נושא בפני עצמו, נושא מרתק ביותר, אבל אני נפלתי לתוך סביבה כזו, שבאקדמיות לאמנות בגרמניה – לא רק שם, אבל בעיקר שם – סביבה שבאופן קיצוני, אפשר להגיד כמו כל דבר, היתה ליברלית בצורה בלתי רגילה. לא דיפלומה, לא ציונים.

ואני, בשיעור הראשון שאני נפגש עם הכיתה, אני ככה שואל אותם, ככה, בחיוך כמעט מתנצל, אם הם חושבים שיהיה הגיוני שאני אתן תרגילים. הם הסתכלו עלי ככה ואמרו, בוא נעזוב את זה, אנחנו כבר בתיכון נפרדנו מזה, בוא נעבור הלאה.

בגרמנית הכל?

כן. בגרמנית, שהיתה אצלי בהתחלה בסיסית והשתפרה עם הזמן. אז זה שינוי למדי, שפתאום עמדתי מול כיתה והאחריות של השעה, שעתיים, ארבע שעות היא לא עלי. זאת אומרת, יורד כל הקטע הזה של לתת תרגילים. השקעתי, כמו כל המורים בארץ, אני חושב, לא מעט מחשבות די יצירתיות, לפעמים, כדי להמציא דברים שיהיו מעניינים וחשובים ומפעילים ומה לא. קודם כל, זה ירד אוטומטית. כפי שתמיד חשבתי, למעשה. ברגע שמתחילים מפה, זאת התחלה ממקום אחר, לפחות מבחינתי. מבחינתם זה היה מקובל. והיה לי טוב עם זה, אני מוכרח להגיד, ופעם בשבוע היו פגישות כיתה. זה היה הבסיס. ובפגישות הכיתה אני לא באתי עם חומר מוכן. זה התחיל עוד פעם מאפס, מכלום: אחד זורק מלה, מישהו אחר זורק מלה, ומפתחים איזשהו דיבור, ברוב המקרים על אחד התלמידים שרצה להראות עבודות.

1. קצת דומה למה שרפי תיאר: אנשים מביאים עבודות מהבית והוא מדבר על העבודה.
   

כן, בגדול. דברים כאלה. גם דברים שהם בפיתוח, אבל לצד זה החדר של הכיתה מוקף בסדנאות מעולות עם מורים טכניים, כך שזה לא מהבית, זה מהסדנאות, וזה הכל דבר אחד – זה לא דבר אחר שנכנס, אבל יותר הקטע העיוני, כאילו. שמדברים, שנכנס הממד הזה של הדיבור, ובודקים אם הוא מקדם את התלמידים במשהו. זה אותו דיאלוג שדיברתי עליו, של הקבוצה. ואז באים אלי בודדים ואומרים, אני רוצה להראות ונדבר. נדמה לי שהיום התהליך הזה יכול להתקיים גם בכיתות הגבוהות בארץ. הדיאלוג שדיברתי עליו. זה ההבדל, בגדול. אמרתי את זה כבר קודם: הגישה הכללית היא באמת גם יותר אינדיבידואליסטית אצל הסטודנט האירופי, נדמה לי, ממה שאנחנו מכירים בארץ, וגם באמת פחות סוציאלית וגם יותר מנוכרת. אלה ההבדלים שאתה נאלץ להתרגל אליהם.

פה, בעצם, המוסד או האחריות על המוסד היו גם על כתפיך. זו התחושה. בניגוד לשם, אני משער, שלא ממש היה אותו דבר.

יש הבדל אחד שאני קורא לו סוציאלי. וגם זה שאני בא ללמד בארץ אחרת סטודנטים מעם אחר, במקרה הזה, מהיסטוריה אחרת ולא אחרת, ועוד עם כל הסיבוכים, אז שוב נכנסים הרבה דברים ברקע שעושים איזשהו הבדל. אבל, בגדול, בארץ הרגשתי ואני עדיין מרגיש איזושהי אחריות סוציאלית של שייכות, של אחריות. שהלימוד יהיה טוב ומשמעותי, בעוד ששמה יכולתי לומר, "אני בא מרחוק, בתנאים די קשים, ואם אני פה, אז מי שרוצה שיבוא ונראה מה אנחנו מצליחים לעשות ביחד". באמת כל הרצון היה בצד של התלמיד, ואני ניסיתי כמה שאני יכול להתחבר עם הרצון הטוב שלי, שהיה כמו משוואה עם הרצון של התלמיד. מה שקראתי לו "משחק של טניס".

זה נשמע קצת ספורטיבי, אבל באותו דיאלוג באמת ישנם רגעים, ואתה שואל אותי על רגעים, שקרו לי לפעמים, לעתים רחוקות, בתוך דיבור, ובאמת דיבור די אינטימי. קצת קשה לתאר את זה, אבל ברגע שהבחנתי שיש לתלמיד או תלמידה דמעות בעיניים באמצע דיבור, הבנתי שיש פה כמעט אפילו סערת נפש או איזושהי הבנה עמוקה. פתאום איזשהו דבר, ודווקא בדיבור, לא בעבודה עצמה, אבל הכל נשען על המקצוע שלנו. כן. לא דיבור בעלמא.

שינה לך אם הם אמנים או פרחי אמנות, או שהתייחסת אליהם כאנשים? לתלמידים, אני מתכוון. שזה הולך להיות אמן או אתה מתייחס אל המוצר שהוא מביא, אל העבודה שהוא מביא, ולא משנה בכלל מאיזו קטגוריה זה כבר בא, אלא כאילו איזו שליחות, המוצר או האמנות, העבודה שהוא מביא, זה מייצג משהו. מייצג איזו דינמיקה שבין מורה ותלמיד. עולם בין בני אדם, לא עניין מקצועי.

אולי אני אענה לך בצורה פיסולית מהתחום שלי, של פיסול סביבתי: כשאני בא למקום בפיסול, לא בהוראה, כשאני בא לעבודה חדשה, הזמנה או משהו שאני מציע, הדבר הראשון שאני מנסה לעשות זה להקשיב. לפני שאני משהו עושה אני מקשיב ורואה מה יש, איזה איכויות יש, ואינני מזלזל בשום איכות שקיימת במקום מהתחלה. אני משתדל להקשיב, ולאט-לאט מפתח איזשהו דיאלוג עם מה שיש. הייתי אומר שעמידה מול תלמיד – ניקח את התלמיד הבודד, שזה יותר חריף, וכמובן שגם הקבוצה היא לא שונה... זאת אומרת, קודם כל הוא בא ונמצא שם, משלם או לא משלם. הוא רוצה, אני אומר. זה התנאי הראשון, אמרתי. אני מתעסק עם אנשים שרוצים. ברגע שיש סימן שמישהו רוצה ומראה את הסימן הזה, אז באופן אנושי, לא הוראה ולא כל כך למה הוא רוצה ומאיזו סיבה הוא שם, ובטח לא אם הוא יהיה בעתיד או לא יהיה, יש כבוד בסיסי לבן אדם שעומד מולי. ברמה אנושית, באמת.

אלה תנאי הפתיחה לאפשרות שאולי ייווצר מין דיאלוג שהמשמעות שלו, העומק, בשביל התלמיד והרבה פעמים גם בשבילי, כי הרי מורה לומד, אני חושב, לא פחות מהתלמיד, או... אני אגיד את זה ככה: אם מורה לא לומד, התלמיד לא למד, אני חושב. אני מאוד מאמין בסימטריה, בהדדיות של התהליכים האלה, וגם ידועה האמרה הזו, שעבדה עלי כמורה צעיר, בן שלושים: "אם אתה רוצה ללמוד משהו, תלמֵד את זה".

ככה אני. יש הרבה מורים מבוגרים שכשהייתי צעיר הייתי תלמיד שלהם, רק שהם לא ידעו את זה ולא נתנו לי ציונים. הייתי משוחרר כי קיבלתי משכורת. אבל זה חוזר באופן כללי לאיזושהי... אולי אני אסכם את זה בצורה קצת בוטה: כל מה שאני אומר פה, ואני מנסה לא להיות סתם פרובוקטיבי, זה שאני לא מאמין בהוראה, ובטח לא בחינוך. נשמע מוזר.

תסביר.

הסיבה שאני לא מאמין בדברים האלה היא ש... אני מאמין בלימוד, אבל אני לא מאמין בהוראה ולא בחינוך, כי אלה דברים שאתה עושה משהו למישהו, ואני לא מאמין שככה עובדים הדברים.

1. אלא?
   

אתה יכול לארגן פגישה. נגיד, פגישה של מורה מבוגר, של אמן מבוגר, עם אמן צעיר. הצעיר רוצה משהו, ואתה יכול לארגן פגישה ולקוות שמשהו יקרה. מה שאתה מלמד אותו או חושב שאתה מלמד אותו, אין שום הוכחה שזה מה שהוא למד. וכאן אני שוב מגיע להשפעה: אני הרבה יותר סומך על השפעה, משום שהשפעה זה דבר שקורה לתלמיד אם הוא רוצה ואם הוא לא רוצה. זה פשוט קורה לו גם נגד רצונו. ולהפך: אם מורה מת להשפיע על התלמידים שכולם יהיו כמוהו, הרצון שלו לא בהכרח יעבוד, כי זה לא קשור לרצון לא של התלמיד ולא של המורה.

בתהליכים האלה אני מאמין יותר. לזה אני מתכוון. כשאני למדתי, והתחזקה אצלי התפישה הזאת, כמורה, לקחת צעד אחורה, לכבד את התהליכים כפי שאני למדתי, זה לא בדיוק מפני שכתוב שככה צריך להיות, אבל אם זה ככה קרה לי, כנראה שזה קורה גם לאחרים ככה. להצטמצם ביצירת התנאים. הרבה פעמים זה אטמוספירה, כמו במשתלה: טמפרטורה, לחות. במקרה שלי, נגיד, המורה זה זבל, ואם התנאים טובים, יש סיכוי שיצמח מהזרע הזה משהו. לא הרבה מעבר לזה, הייתי אומר.

מספיק. אתה מבין, יבכו פה. בקטע הזה, מיכה, הציבור בוכה. זה נוגע.

אתה חושב?

כן. אבל אתה יודע, הרי זה גם איזשהו געגוע שקיים. שנה וחצי אתה לא פוגש תלמידים. וכאן זה כאילו הצעירוּת, הטריוּת, הבמה שלך, הפוזיציה הזאת של הנהגה למרות הצעד הזה לאחור שאתה מדבר עליו.

לומר את האמת, זה לא חסר לי.

1. כי שבעת? כי אתה מרגיש שיש מספיק חומר לעבוד בלי?
   

יש גם דבר כזה. לא. יש, אני רואה לאט-לאט, הגיל פה... אתה מבין? פתאום אתה מגלה שזה לא הולך רק לאמנות פה. זה הולך לכל מיני מקומות. יכול להיות שאני מנסה לחשוב על זה שאני פתאום סבא. אצלנו זה לקח קצת הרבה זמן, זה חדש. אני בא מהנכדה. זו עמדה אחרת. גם גיליתי, לתדהמתי ולהפתעתי, שכל שנה התלמידים נעשים יותר צעירים. תופעה מוזרה, וכנראה שהפער בין המלמד, כאילו, למלומד, לתלמיד... כנראה שלמורה יש גבול, וכנראה שההוראה גם יותר קרובה למצב של הורות – כמובן שלא צריך להפריז בזה, אבל יש הרבה הקבלות – מאשר למצב של סבא. כי סבא זו עמדה אחרת, ולכן אני חושב שיש פה גם עניין של לקחת אחורנית גם להבין מתי זמנך עבר ולפנות מקום לאנשים שהם עוד לא סבאים, הם הורים, והם יעשו את העבודה יותר טוב, למרות שלסבא יש תפקיד, אבל זה תפקיד שאני לומד. אני חדש בזה.

נדמה לי שזה קשור לדברים מהסוג הזה. התהליכים, אם זה נכון שזה השפעות ומושפעים וכולי, אז התהליכים ממשיכים להתרחש כל הזמן מזווית אחרת. מה שקשור, נגיד, אלי כמורה, זה קשור לזה. אני לא אומר שאני מרגיש שחסר לי משהו. שאני חייב. הייתי פה מדבר על אילושהם מעגלים, מחזורים, כמעט טבעיים, ואני מרגיש שאת המחזור הזה אני השלמתי, ואני בהרגשה טובה, וזה דורש העמקה מסוג אחר לגמרי. את המעגל שם השלמתי כפי שאת המעגלים בארץ בזמנו השלמתי.

***

כיום, כשאני כבר אחרי ההוראה, פנסיונר, אני יכול לומר שהקטע של הדיבור מלווה את האמנות. הדיבור שלי, אני יכול היום לומר, התפתח בצורה מוזרה. דבר ראשון אתה אילם במקצוע שלנו כמעט תמיד. קודם כל אילם. כל אחד אילם, אבל יש אחד אילם וצועק באמצעים אחרים. אני אילם ושותק עד היום, אבל כל העניין של הדיבור התפתח כתוצאה מן ההוראה

הדבר שנראה לי החשוב ביותר בחיים בכלל, ונדמה לי שהוא גם הבסיס של ההוראה, זה הדיאלוג. מלה נורא משופשפת, אבל אני חושב שהיא מכילה הכל בינך לבין תלמיד. זה מתקיים יותר או פחות בהתאם לרצון של התלמיד ולנסיבות, כשהנסיבות זה המנגנון של בית הספר, כל המוסד. כמו שאני רואה אותם, הדברים אלה מטרתם להפריע מה שפחות לתהליך הזה שבין מורה לתלמיד

יש הרבה מורים מבוגרים שכשהייתי צעיר הייתי תלמיד שלהם, רק שהם לא ידעו את זה ולא נתנו לי ציונים. אולי אני אסכם את זה בצורה קצת בוטה: אני מנסה לא להיות סתם פרובוקטיבי, אבל אני לא מאמין בהוראה, ובטח לא בחינוך, כי אלה דברים שאתה עושה משהו למישהו, ואני לא מאמין שככה עובדים הדברים.

לארכיון דוד וגוליית