אמא לא קולעת צמות אלא סלים. היא יושבת בסלון ועובדת בידיה, קולעת סלים שייתלו על הקירות הלבנים, שיכניסו קצת חיים לחדר. בשביל לקלוע היא יוצאת לחפש צמחים ברחובות חנוקים מאספלט. באתיופיה לא היה צריך לחפש צמחים.

הפרחים בבית הם מפלסטיק. היא לא קטפה אותם בשדה, היא קנתה אותם. פה אין זמן לצמחים אמיתיים. הזמן כאן רץ אחרת, ומי שלא רץ איתו נשאר מאחור. צמח אמיתי דורש שתעצור, שתשים לב, שתזכור. קשה לזכור דברים כאלה כשעסוקים כל הזמן בלהסתגל למקום שלא נולדת בו. הפרחים מפלסטיק לא נובלים, לא דורשים דבר, והירוק נשאר ירוק בלי למות. אבל גם בלי לחיות באמת.

אולי ככה נראית הגירה לפעמים.

ההורים שלי עזבו מקום שלם מאחוריהם, שפה, מקום, קצב חיים, והתחילו מחדש בארץ אחרת. הם למדו עברית כי היו חייבים. כי בלי עברית אי אפשר לעבוד, לתקשר, להיות חלק. אבל כדי לפנות מקום לשפה חדשה, משהו בשפה הישנה נדחק הצידה. לא נעלם, רק הצטמצם קצת. התקפל פנימה. הם לא איבדו את האמהרית, אבל נדמה לי שהם ויתרו על משהו כדי להצליח להישאר כאן, ואני לא בטוחה שאי פעם אבין עד הסוף מה בדיוק.

ואני, שנולדתי כאן, מפחדת לטוס לבד. מפחדת משינויים גדולים.

הפער הזה מבלבל אותי לפעמים. הם עשו דברים שאני אפילו לא מצליחה לדמיין את עצמי עושה, בזמן שאני נתקעת מול פחדים שנראים קטנים לידם. אני חושבת בעברית, חולמת בעברית, כותבת בעברית. הם חושבים באמהרית. ויש דברים שלא מצליחים לעבור בין השפות, לא כי אנחנו לא מנסים אלא כי יש רגשות שנשארים נאמנים לשפה שבתוכה נולדו.

כשאני רואה פרח, אני רואה פרח. כשאמא רואה פרח, היא חושבת מה אפשר לעשות ממנו. איך לקלוע אותו, איך לחבר, למה הוא יכול להפוך. אני רואה יופי. היא רואה אפשרות.

כשהיא יוצאת מהבית בחצאית ירוקה כמו גבעול שמחובר לאדמה, בחולצה צהובה כמו שמש חמה, מטפחת צבעונית כמו פרחי השכונות, מחזיקה שקית של קופת חולים כאילו הייתה תיק - הידית שלה כבר דהויה מרוב שימוש - היא נראית שלמה בתוך עצמה. לא מתאמצת להיות שום דבר אחר. ואני מסתכלת עליה ומבינה כמה מעט אני יודעת עליה באמת. מה היא סחבה איתה. מה השאירה מאחור. מה נאלצה להפוך להיות כדי להמשיך לחיות כאן.

אני נולדתי כאן, אבל “כאן” לא תמיד מרגיש לי כמו שייכות. האור פוגע בי אחרת מאיך שהוא פוגע בה. אפילו העברית שלי מרגישה לפעמים מהוססת בתוך הפה שלי.

ולפעמים נדמה לי שאני זרה בעולם שלא באמת נועד עבורי. כאילו נולדתי מתוך המסע, החיפוש והבלבול של אמא שלי, וכשבאתי לעולם, אותו חלק שחיפש את עצמו עבר אליי. אולי בגלל זה, כשאני מסתכלת עליה מהצד, היא נראית לי הרבה יותר צברית ממני - נטועה בעצמה, בטוחה במקום שלה בעולם - בזמן שאני עדיין מחפשת את המקום שלי.