דני: אנחנו תוצרים של מערך תרבותי שבו החוויה הפיסית של ארץ-ישראל היא חלק מכריע. אם זה במסעות הפלמ"ח, אם זה אחר-כך בטיולי תנועות הנוער ואם זה כיום בבתי-ספר שדה. האם גם אתה רואה זאת כך?

גורי: כן. חוויה פיסית זו היא חלק מן החוויה הישראלית. תפיסת החיים הזאת היתה העולם שבו גדלתי מילדותי. משחר ימי אני זוכר את הטיול שתמיד היה רב-תכליתי. אתה נפגש עם הנופים ועם הפסוקים. המיוחד בהוויה הישראלית הזאת הוא, שכל הנופים קשורים מהותית למקורות. אתה לא הולך לנחל שורק, ואדי צראר, בלי לחזור אל שמשון... אתה לא מגיע לחברון בטיול כיתה, בלי שכל החברוניות עולה אליך... מבראשית, מבמדבר, מיהושע, משופטים, ממלכים... מהמשנה, מבית שני. אין כאן הפרדה בין נוף לבין מולדתך... אדם בנוף מולדתו... ודאי שישנה חוויה פיסית, חושית, ראשונית, מה שילד רואה סביבו כשהוא נולד. אם אתה יליד העמק - את השדות, את השלפים את הגלבוע... אני תל-אביבי... ריח ההדרים, הים, החולות, חולות הזהב... אלו משקעים ורבדים עמוקים מאוד... אני מדבר על ילידי הארץ, הצברים.. אף פעם לא הצלחתי להבין לתוך-תוכו אדם שהביוגרפיה שלו שסועה על-ידי נטישת מולדתו ואימוץ מולדת אחרת... זה סיפור בפני עצמו... אורי צבי גרינברג כותב: "אהבנו את השדות ואת השיקצות בכפרים, את גגות הקש ואת שלהי החורף והחורף הזולג מאלה"...

דני: ארצו של הנוכרי…

גורי: ומולדת זו, ארץ-ישראל, נתפסת אצלו בבואו אליה, כאוכלת יושביה, מדברית, נוראה... אפילו אלתרמן הצעיר רואה בה את חודשי הקיץ השרביים... "...ששה אחים נזירים משמחות רחוקים מאשה..." העוסקים רק "בגמר ליטושו של החוח" כמו שנאמר בשיר הפולמוס עם הכנענים - "מריבת קיץ". תפיסה כל כך חד-צדדית של הקיץ כאן, שהוא אכזר אך גם הדוניסטי, ים-תיכוני... הוא אבטיחים, הוא פירות, הוא נערות, הוא עירום, הוא ארוטיקה... והייתה גם מולדת חמרנית, מדבחית, של עקדה ושל חורבן... נוף שאתה נאבק אתו ומשנה אותו. זהו הנוף שגדלנו בו... והתנועה בנוף הזה, הטיול, היתה גם במרחב וגם בזמן הסטורי. הארבע-ממדיות הזאת. אתה חווה את זהותך במדרון המסולע, בנוף, בפרח פתאומי, בגשם, בחמסין ובעבר המקראי... בפלביוס... מצד המורים, היה הטיול אמצעי מודע להקניית מלאות המושג "מולדת". קח הר טרשים קרח כזה ללא פסוקים - ותמצא רבים כמוהו ביוון, בכרתים ועוד ועוד... טרסות הזיתים...

המלך שהיה פה... הנביא... תחילת התנ"ך, הרנטאנס המקראי, עמד בליבה של המהפכה הציונית. לא התלמוד. עד כדי כך, שפעם חזר מן הארץ אחד מהוגי הדעות החשובים בצרפת, פרופ' לבינס, יהודי דתי. הוא ביקר בקיבוץ, בשעת שיעור. המורה דיברה על פרק בירמיהו... "הלוך וקראת באזני ירושלים"[1]... ואמרה: הנה, ילדים, הסתכלו במפה, פה ירושלים, ופה צפונית-מזרחית, כך וכך קילומטרים, הכפר ענתא, זוהי ענתות... הגיאוגרפיזציה של התנ"ך... הוא היה בהלם! זה זעזע אותו, כאילו יש כאן ארזה הלול של הצד המטפיסי, האוניברסלי... פתאום היבט פיסי כל כך, צברי, כמעט "וולגארי"... אני לא רואה את זה כך. אמרתי לו: היתה חזרה אל הכל: לחושני, לריח, לאקלים, לסובב הממשי, לסמל ולרעיון המופשט, ההסטורי. זה מה שנתן לנו הטיול... והיו גם טיולים לשרונה, ליד תל-אביב ולסומייל. שם החוויה לא היתה הפגישה עם הפסוקים, אלא עם הערבי והגרמני... שרונה הגרמנית, הטמפלרית, שהיתה כמו כפר גרמני... אירופה שעכשיו הקריה... בתי אבן, גגות רעפים... איכרים שהועתקו ממשורי הריין... הנשים עם הסינר הלבן, עם השיער הבלונדי, והעיניים הכחולות... הכלבים הגדולים, החזירים הייתה לי משיכה אל הקסם הגוי... או טיול ליפו, בכיתה א' או ב'... הפגישה עם הערבים היתה תמיד קשורה בקסם ובמתח, כמעט בסכנה... וכשהתחילו הטיולים למודיעין... מודיעין בלי ספר המכבים אינה אלא חורבה צחיחה לא רחוק מלטרון... והמורים היו ציונים ועוד איך... אליעזר שמאלי... לא אשכח טיול לחברון בשנת 1934, חמש שנים אחרי הטבח... בית הכנסת השרוף. עוד היו גווילים שרופים על הרצפה, בתוך ההרס... זאת היתה אימה... ובחוץ, מסביב, חברון הערבית, הח'לילית הזאת, העויינת... חברון של כל הזמנים... של מערת המכפלה, של ראשית מלכות דוד, לפני כיבוש ירושלים, דוד מלך יהודה... חברון של מרד אבשלום... ובתקופת הפלמ"ח היינו הולכים למצדה[2]... זה היה משהו כמעט פולחני, ריטואלי... כל פלוגה הולכת... פלוגה א' הלכה לאורך הג'פטליק, לאורך בקעת הירדן. היו פלוגות שהלכו דרך ירושלים - בית סחור - מדבר יהודה... הגיעו לעין פשחה, לעין גדי, ומשם לאורך החוף... חלק מן הטקס היה עמידה על החומה וקריאת נאום אלעזר בן-יאיר... "תמותנה נשותינו בטרם נטמאו... ימותו בנינו בטרם טעמו טעם עבדות..." עד היום כשאני אומר את המילים האלה, אני מרגיש איזה רעד... היו בנו יסודות פתטיים, אך גם יסודות של קלות-דעת, בדיחה... אולי בניגוד לאצ"ל וללח"י. שהיו הקודרים, המקופחים, הנרדפים, הדספרדוס... המסעות האלה היו התגרות במדבר, המלח והצמא, משמעת המים, החומרה הזאת שנועדה להקשיח... לחשל אנשים לקראת כל מה שעוד מצפה להם... והיה מימד היחד, החברותא, הסעודה בצוותא, מסביב למדורה, האגדות... להבין את הנוף המסמא הזה דרך הרגלים... ולפגוש את ההסטוריה... בכל מקום שאתה דורך בארץ הזאת, אתה דורך על ההסטוריה... אתה בן הארץ המובטחת... הייתי שנים לאחר מכן בצרפת, ופגשתי כפריים שלא יצאו מכפרם במשך כל חייהם. "מון פיי", זה הכפר שלי... זה האיזור שלי... ופה אתה רואה את בן הארץ הזאת רץ מהגליל אל קצה הנגב... לא הכרתי שום תופעה מעין זו אצל הערבים. אמר לי פעם ערבי אחד שגר בשכונת טליח' ג'ראח "אנא מוטארד" - אני פליט, כי הוא גר לפני מלחמת השחרור בשכונת קטמון... אנשי הכפר ליפתא מלפני 48 - הרגישו עצמם פליטים בכפר עליתמיה... ואתה, פתאום, כל הארץ היא ארץ הבחירה שלך... המורים שלנו משכו לזה, תנועות הנוער משכו לזה... התנועה הכי מקורית שהכרתי, שנוצרה בארץ, היתה תנועת "המחנות העולים". בית"ר ו"השומר הצעיר" נוצרו במזרח אירופה. "המחנות העולים" היתה תנועה עברית, של הנוער הלומד, האינטליגנטי, העירוני. הם פיתחו מין שגעון לטיולים... מין מנשקה הראל כזה, שמלאו לו עכשיו שבעים... הארץ בשבילם היתה משהו מגנטי... סיפור של אהבה... מין שגעון פיסי-רוחני... וכאשר הגיע רגע המבחן הפוליטי של חלוקת הארץ ב-1937, הם התייצבו כולם נגד בן-גוריון והוציאו חוברת בשם "בבריתך"... אחד המסמכים המדהימים...

גוש אמונים לילדם הוא ילד.. כולם אנשי תנועת העבודה. הם לא דיברו רק בשם התנ"ך ולא רק בשם התולדות עם ישראל, אלא בשם דור עברי האוהב את ארצו ודבק בכל רגב מרגביה…

דני: את מי עוד אתה יכול למנות בקבוצה הזאת?

גורי: כל החבורה הזאת... כל אלה... פרקים מ"בבריתך" כלולים בחוברת "כצמח השדה" שראתה אור בשנת 46 - ע"י אותם מחברים בקירוב. שם האם אומרת לבנה: "בני, על ראשי ההרים העליתי אותך. הנה הארץ, ארצך. זרים רוצים לגזור עליך גורל נבו..." זאת אומרת, מנגד תראה את הארץ... אך אנחנו הננו בניה... הם הפכו את המסע הרגלי להרבה יותר מחישול פיזי של כושר, של אלונקות... מסע הטהרות בנופטים האלה... שיבה אל הוויה ארכאית, היסטורית... אני מודה שאני בן התרבות הזאת... ואת המסעות האלה במרחב ובזמן מלווה כצל הנוכחות הערבית... מרגע שיצאת מתל-אביב (של אז...) חצי קילומטר צפונה אתה בשייח' מוניס, ומזרחה אתה בסלמה וסומייל ודרומה באבו-כביר... באבו-כביר לא יכולת לעבור בלי לדעת שבה נרצח ברנר... שלא להגיע לתל-חי כאל מצפור לנוף הגליל, כמו אל מפל התנור ליד מטולה... זה היה מסע אל המיתוס של טרומפלדור... אלו לא היו דרשות של רבנים... כל זה חלחל לתוכך כמו אל מערות נטיפים בתוך הנשמה... מאד איטי ומאד עמוק... התגבשות כזאת... שירים על מקומות.

שירים של מורשת קרב... תל-חי ספוגה בשירים האלה... זהו מין אתר מקודש של גיבורים שנפלו... מין פנתיאון. אליעזר שמאלי כתב עליו אגדות... והיה השיר של ז'בוטינסקי... "בין איילת ומטולה עומד קבר שומם... דום שומר גבול ארצנו גיבור גידם... אנו שבי אך ליבנו בתל-חי בצפון... לנו-לנו-לנו, לנו כולך לנו כתר החרמון"... היה שיר מן העליה השניה "מקסטניה עד ראש פינה"... היה עוד שיר של ז'בוטינסקי... "מני דן ועד באר-שבע, מגלעד לים"... היה שיר חוגיסטי "מדן ועד אל-עריש, נסלולה לנו כביש"... השירים בלבלו את הגיאוגרפיה לפיהם לא ידעת אף פעם את גבולות הארץ... "הגלעדה נעלה, מבאר-שבע ומדן השומר בראש יצעד"... בחוברת "בבריתך" הם באים בטענות אל עצמם, איך הם הזניחו את עבר-הירדן המזרחי... מין הרגשת בגידה... במגילת היסוד של קיבוץ מעוז-חיים, הקיבוץ המאוחד, ב-1938 הם כותבים: "יהי הבית הזה שער לגלעד. עוד יהבהבו אורות של ישובים עבריים בגלעד, בבשן, בגולן, בחורן, ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן עד צוער"...

עזרא: בו-זמנית הקים "השומר הצעיר" את "שער הגולן"...

גורי: כן, שער לגולן!... הבריטים היו אז בארץ, אבל מי התייחס אליהם בתור בעל-בית... הייתה לנו הרגשת אדנות שלמה עליה... ואם היה סליק במימיה אז צריך להיזהר מחיפושים…

זו היתה תקופה של טרם-היות, הכל טרם גובש... זה לא הטריד אותנו מלקום ולהתהלך בה לאורכה ולרוחבה[3] ביום ובלילה... זה היה נדבך משמעותי בעיצוב אישיותו של הדור שלנו... וכל זה השתנה בימינו לחלוטין... אין לי ספק שיש כיום מדריך שהולך עם חניכיו בשומרון, או ביהודה, ופתאום מרגיש את עצמו בשדה מתחם בין אהבת נוף ארץ מולדת לבין מועקות פוליטיות נוראות... אמרה לי פעם בחורה מ"המחנות העולים" לשעבר... "אני יודעת שזה נוף יפה ויקר מאד ושכל זה לא שלי... לא רוצה לאהוב אותו... אם הוא יהיה שלי יהיה אסון"... אמרה לי לאחרונה מורה בבית-הספר שברוח זרם העובדים, שהמליצה בפני ועד הכיתה שלא לערוך פיקניק ביער קנדה, שהוא מאה מטר מהכביש המהיר…

דני: אמאוס, מול עמק איילון…

גורי: פעם הלכנו לטובאס, תבץ מספר שופטים. משם ירדנו בואדי שובאש לבקעת הירדן. חרבת איבזיק, בזק. בה פקד שאול את חילו לעזרת בני יבש-גלעד שבני עמון צרים עליה[4]... הולכים עכשיו בואדי שבו הלך שאול... כאילו אותם גללי צאן, אותם חלוקי נחל, אותו ריח... באים לבית-שאן... הטוטאליות, של כל הזמנים... המצרית... הפלשתית... הרומית-ביזנטית, הנחפרת ומתגלה עכשיו, בית-שאן של גווית שאול המוקעת על החומה... השיר של אמיר גלבוע... "שאול, שאול, בוא! בבית-שאן בית ישראל יוטבלים"... אינני זוכר בתקופה ההיא תופעה דומה אצל ערביי הארץ…

דני: כיום אני מזהה כעין מקבילות לכך בצד הערבי... של תחושת "נוף מולדתו". סימנים להתעוררות מימד החוויה הפיסית של הארץ, של נופים ואתרים בציבור הערבי.

גורי: בתקופת שנות ה-30 וה-40 אינני זוכר תופעה כזאת. לא נפגשנו במדבר יהודה, ליד מערת חריטון, למשל, בקבוצת חניכי תנועת נוער ערבית שזחלו עם נרות לתוכה.. שהיו משוגעים כמונו לארכיאולוגיה... השגעון הציוני הזה לארכיאולוגיה... לגלות כל קרע של מגילה אבודה.. היום זה מסובך הרבה יותר. סבך זה הוא חלק מהטרגדיה…

דני: שמעתי לאחרונה על בית-ספר תיכון בנצרת, שתלמידיו הולכים בטיול לצומת גולני כדי לחוות את הקרב בלוביה[5]... זה היה עבורי כמכת ברק... שימוש באותו עולם דימויים, מאד מוחשי וחזק, חוויה פלסטית של טיולים בארץ המולדת הערבית, מורשת קרב ערבית... זה מופיע לאחרונה אצלם גם בהתבאויות על אלמנות, חללים ויתומים... זה מופיע גם בזה, שערבי צעיר טוען באוזניך שאין כיום מפה של ארץ-ישראל בערבית, שלא ניתן להשיג כיום מפה שלה בשנת 48 – בערבית ועם שמות…

עזרא: סטודנטים בדואים באוניברסיטת בן-גוריון פנו לארכיאולוג הסוקר וחופר בנגב ובערבה וביקשו שיוביל אותם למסגדים מן התקופה הערבית הקדומה (סוף המאה ה-7 לסה"נ), שנתגלו בסקר החירום…

גורי: היתה לאחרונה ב"ידיעות אחרונות", לקראת 20 שנה למלחמת ששת הימים, שיחה עם המשורר מחמוד דרוויש. הוא מספר: "אנחנו במועצה הפלסטינית, בהפסקות, שרים כמו אצלכם... מזכירים שם את הרצפלד, שהיה מוביל שירה בציבור... מדברים עברית... רגע, רגע!... קדימה, קדימה! אומר עראפת..." האינטליגנציה מדברת עברית... אלה שישבו אצלנו בבתי-הסוהר... פגשתי בקהיר ערבים ישראלים מדברים עברית ברחוב במין גאווה... הם כאילו הראי שלנו, הנגטיב שלנו. הם ההשתקפות של האתוס שלנו, של החינוך שלנו... הם מישמים את הדרכים שבהן גיבשנו אנחנו את זהותנו... ...הייתי מצפה ממוביל של טיול ערבי לצומת גולני שיפנה משם צפונה-מזרחה, דווקא, לקרני חיטין. שם היה להם נצחון הסטורי על הצלבנים... צאלח-א-דין...

דני: יש חטיבה באש"ף הנקראת "חטין"...

גורי: אין לי ספק שהם עם הסטורי, אם כי הזהות הגיאוגרפית "פלסטין" היא רק בת דור אחד או שנים. אולי שלושה... זו היתה "דרום-סוריה" העות'מאנית. חאפז אסד היה בולע אותם כמו את לבנון... הישות הפלסטינית כמושג פוליטי היא ראי שלנו... היא גובשה תוך כדי החיכוך האיום איתנו... ולא אתפלא אם דברים שהיו מערכי היסוד שלנו אומצו על-ידם... יש גם סיפור כזה בגבעת התחמושת... על ערביה צעירה לבושה שחורים שהסתובבה שם בין תעלות הקשר ופגשה צנחן אחד שטייל עם חברתו... ושאלה אותו: היית כאן אז?... ואמר: כן... ואמרה ספר איך היה, איך הם לחמו?... ברור שהיתה אלמנה... ישנה על-יד מוזיאון רוקפלר, בפינת החומה, מצבה לחללים שלהם…

דני: ביוזמת טדי…

גורי: והייתה לא מזמן תערוכה בלונדון בשם "חמשת אלפים שנות פלסטין"... הם טוענים שהם תושבי הארץ מעולם... מימי יבוס... מלכיצדק מלך שלם[6]... כל פלוני מן התקופה הכנענית וכל שבר כד הם מאמצים... זה כמובן שקר הסטורי... הסיפור מתחיל רק בכיבוש הערבי. להפוך את עממי כנען לערבים... זהו שכתוב של היסטוריה במשמעות של אנחנו אדוני הארץ וה"יהוד" הם פולשים זרים... צלבנים... ואנחנו טוענים שאנו השורש הקדום. שהעברית היא חוטר של הכנענית, של האוגריתית, של האלה ענת, של האל תמוז... הכתיב של השפות האלה הוא עברי ולא ערבי... ולכן מתוכנו יצאה ה"כנעניות", ההרפתקה הרוחנית, הרטושית הזאת... איך אמר בן-גוריון: "חניבעל, אחינו העברי הגדול"... בני השורש הקדום... חירם... צור... קרתגו…

עזרא: טשרניחובסקי רואה בחניבעל אגרוף עברי המאוים על רומא[7]...

גורי: גם זה מתרוצץ בנו ומחלחל אל שאלת הזהות. זאת השאלה הדרמטית, החודרת כעורק מעמקים מתחת לכל זה... כנער גדלתי בבית-אלפא. הייתי בן 12. אני זוכר כל פרט.. ומיד הערבים בחוץ... קובה שומר השדות עם הבולדוג... מכות עם רועים שגנבו... הצתות התבואה והיריות מן הגלבוע במאורעות 36-39... שיר הערש: "בוערת הגורן בתל-יוסף וגם מבית-אלפא עולה עשן... אך אתה, בני הקטן, נומה נא ויישן"... אינני מכיר שיר ערש אחד בעולם שהמילה "אך" מופיעה בו... מי ירה ומי זה שם נפל... אך אתה תישן... כל שירי הערש בעולם הם שירי הרגעה איטיים, התרגעות, על שקדים וצימוקים וגדי…

עזרא: אלה הם בעצם שירי קרב...

גורי: או השיר של אלתרמן: "נומה עמק ארץ תפארת, אנו לך משמרת"... מצב של גיוס טוטאלי, של כוננות מתמדת, מול העוינות הערבית. הקשורים בטבורם לחמדת הארץ, לאהבת המולדת הזאת. זה מצב סכיזופרני. מצד אחד דמות הערבי כדמות תנכ"ית... "כי היה מתנופף סודרה לרוחות המדבר" (רחל)... הקוצרים של רות המואביה... נוף הכרמים, ההר... המלונה במקשה, מחרשת העץ, המגל, השוקת... דמות ה"שייח'" הבדווי כדמות האבות... השלב הרומנטי של "חוג'ה מוסה" של בורלא... עד ההלם הטראומטי של מלחמת השחרור עם סיפור חרבת חזעה של ס. יזהר ואחריו תקופה שלמה בספרות... הערבי חדל להיות ממשות פיסית והפך למטפורה. הזקן ב"מול היערות" של א.ב. יהושע, אילם וכרות לשון, מנוצח... הנוקם, המעלה את יערות הקרן הקיימת באש...

דני: התאומים ב"מיכאל שלי" של עמוס עוז...

גורי: ואחר-כך. פתאום, מלחמת ששת הימים ופגישה במימד אחר לגמרי... חווית החטא... חווית הטיול כיום "לאורכה ולרוחבה" קשורה כבר בתחושה הזאת... אם יש מורה שרוצה להביא את תלמידיו לאלון מורה... יעמוד חלק מועד ההורים על הרגלים האחוריות... נקלענו לסבך של זכות ואשם... הבט בי, אני כבר לא ילד, אני כבר חוזר מהייריד... ועומד בפני כאב חריף... שאלת הזהות... מי אני? מי הוא?

של מי הנוף הזה?... אני אומר קרית-שמונה והוא אומר חלסה... אני אומר אוניברסיטת תל-אביב והוא אומר שייח' מוניס…

דני: מזה כמה שנים מתנהל בקרב הגופים הנוגעים בדבר ויכוח שקט: האם לעודד הקמת חוגי סיור לנערים ערביים? והאם לעודד הגעת כיתות של בתי-ספר ערביים לבתי-ספר שדה?...

גורי: אם דיברנו קודם על חלקו של הסיור במלאות החוויה העברית, מה יהיו הפסוקים של המורה הערבי? מה יקריא לחניכיו המדריך הערבי בבאב-אל-ואד? מה יאמר להם על קרבות לטרון? מה יאמר להם על מאות הכפרים שנמחו? מה יאמר להם ביפו?

דני: יש דרישה…

גורי: אם יקומו אצלם תנועות נוער, אם יקומו חוגי סיור, אני מקווה שלא יחנכו בהם לדברים שלא יאפשרו חיים בצוותא... יתכן ואתבדה... השתתפתי בשנות ה-50 בפגישת משוררים עבריים וערביים שאירגן בנימין תמוז בתל-אביב, על גג. הם קראו בערבית. אז קורא את שירו ראשייד חוסיין: "...אני עוד אשוב אל ריח תפוזיך, יפו"... "אל יאוש, פרשי השחר קרבים ובאים"... אמרתי לו: יא ראשייד, "פרשי השחר" שלך הם התשעה באב שלי... בוא נהיה גלויים... שירה לא יכולה לשקר... גם הם מתענים כמונו בבעיית הזהות. אומר עטלה מנסור: "אני עשוי משלושה מיני חרא של המזרח התיכון: אני ערבי לפי לאומיותי, נוצרי לפי דתי, וישראלי לפי אזרחיותי"... אנחנו צריכים לשאול אותם: למה תחנכו בחוגי הסיור האלה? מה יהיו התכנים? מה יהיה המסר?... כמו שאמר דג'ני ממחלקת העתיקות הירדנית, שביקר בחפירות מדרום לכותל וגילה שחשפו בהן שכבות מתקופת בית אומייה ובית עבאס: אתם מגלים לנו את מקורותינו...

זה יכול להיות מסר של הבנה הדדית, של סובלנות, של פתיחות, של נכונות לחיים דואליים בארץ משותפת, כעין חברת-גג ארץ-ישראלית, כעין סימביוזה... וזה יכול להיות גם מסר רצחני... ואז פרשי השחר של התשעה באב... אז במקום שאתה ניצחת הוא בא להתייפח על חורבנו... וזה גם מסובך, כי אצלנו מתפתחת תרבות-אשם עמוקה מאד, אם אתה קורא ספרות כיום. האשמה עצמית המגיעה אל היסודות של עצם קיומנו כאן... אם כותב משורר מקיבוץ עין שמר, א. עלי: "...הוא אומר לי כאן היתה הגורן כאן היתה הבאר, ואני אומר לבני. כאן היה חדר-האוכל, כאן היה הדשא שעליו שיחקנו עד שעטפו הדמדומים... גם זה יחרב בבוא יום, משום שהחרבנו את הגורן והבאר..." באקלים המשתרר עכשיו, שאני רואה לו ביטוי בשירה, בספרות, בתיאטרון – לאן זה יגיע? האם כדי לחדול להיות אשמים עלינו לחדול להתקיים? אפשר לבוא לחברון ולומר: פה, במערה זו קבור אברהם, אבינו המשותף, אנחנו יצחק וישמעאל. בואו ניפגש פגישת אחים, תוך קבלת הדין, תוך השלמה עם הבלתי ניתן כולו לא לכם ולא לנו...

עזרא: ארץ-יצחק, ארץ-ישמעאל... אם מדברים על אותה אנרגיה של חוויה פיסית המכוננת זיקת עומק לארץ הזאת, אם אנחנו מוכנים, בסוף העשור הזה לעכל. להפנים, מציאות של שני עמים אוחזים בארץ הזאת, צריך אולי לגייס את "קום והתהלך בה" לחוויה פיסית של דו-קיום... של שתי מולדות, שתי הסטוריות, שתי ארכיאולוגיות... כמו שבנגב, כשאתה בא לשבטה, אתה מראה את המסגד, ליד הכנסיה הדרומית, בוא לכפר ברעם, הראה את בית-הכנסת וגם את חורבות בתי הכפר הערבי... כך בבית-ספר שדה שדה-בוקר וכך בבית-ספר שדה נצרת... אנחנו בני ארץ-ישראל – ארץ-ישמעאל…

גורי: זהו תוך-תוכה של שאלת הזהות... מיום שעמדתי על דעתי אני מתלבט בה... כמעט ללא הרף... מועקה מחמדת שאני הופך והופך בה כל חיי... ההתלבטות הזאת היא מצבנו הלאומי... מי אנחנו? מי הם? מה מחוללת בנו הסיטואציה של שני עמים אוחזים בארץ ומבקשים לקרוע את כולה זה מציפורניו של זה?... (איטי)...אני מקבל כיום את מה שאומר חיים וייצמן: The Lesser Evil, הרע במיעוטו. אם נתקיים כאן מה יגרם לערבים? ולא מדובר פה על הפלסטינים, אלא על האומה הערבית, על העולם הערבי. מה יקרה להם אם בחלק זעיר ממנו תמומש זכות לאומית אחרת? ולעומת רע זה, מה יקרה ליהודים, אם מימוש זכות זו לא ינתן להם?... אז ייעשה לערבים הרע במיעוטו... אני שלם עם זה... שלמות של מבוגרים... זאת ההסטוריה. כך זה קרה, זה לא ביום... נעשה פה צדק לנרדף ולמקופח שבעמים, לעם ישראל. ואני יודע שהתנועה הציונית, במהותה, לא אמרה: סילוק ערביי הארץ, אלא חיים בצידם. אפילו ז'בוטינסקי כותב: "...אז ירווה מני שפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני..." ואפילו עד כדי רצון להתמזגות כאשר כותב רבי בנימין ב"משא ערב" שלו ב"המעורר" של י.ח. ברנר, ב-1905 בלונדון: איך ניפגש עם הערבים כאן מתוך שלום, מתוך אהבה... בית-ספר משותף, שפה אחת, נישואי תערובת... "ובא דם גיבוריו בדמך והלכת הלוך וגדול, אנשים אחרים אנחנו, גוי אחד בארץ"... התמזגות מלאה...

מאז עברו כ-80 שנה לטוב ולרע... ואנו עומדים בפני שלוש אפשרויות, שהן למעשה כבר רק שתים. הכנעניות נכשלה. היא לא יכלה להוות חווית עומק משותפת לנו ולערביי האיזור... כך שאנו עומדים מול או-או: או של אנחנו-או-הם, ואז אנחנו ממשיכים רצף עקוב מדם... וזה לא יילך, הם עולים מן הארץ, הם פרים ורבים, מגבשים זהות נחרצת תוך כדי המאבק בנו... להיצמד לקרקע "צומוד!", לבנות בתי אבן, להוליד ולהוליד... הוירטואליות של הדפוקים... הכשרונות המתפתחים אצל מיעוט נרדף, הלמידה…

עזרא: עם הספר…

גורי: הסטודנטים, הדוקטורנטים, אוניברסיטאות אל-נג'אח, ביר זית, המכללות, כל האנרגיה הרוחנית. האידיאליסטית הזאת... אז, וזו האפשרות השניה, הכרה בכוח המציאות. מציאות של סבכים, שאינה ניתנת לפתרון גורדי... של חיפוש מבוגר, כאוב, של דו-קיום עם מפה-נפש, של דו-קיום עם ויתור עמוק... הדדי. מיום שעמדתי על דעתי, השלמתי עם כך, שמי שאינו מסוגל לחיות בתוך מערכת סתירות ישתגע, יתאבד, או יהיה לרוצח... זאת אומרת: היות ואין כאן פתרון חד-משמעי גואל... היות ואין פתרון של גירוש הערבים מזרחה... ולא פתרון של פינוי היהודים מערבה... האם יכולה הארץ הזאת ליצור זהות-גג משותפת לבניה מעבר ועל אף כל המפריד ביניהם? האם אפשר לגבש כאן עילית רוחנית אשר תתווה דרך ערכית של סובלנות, של איזהשהו קיום-יחד? אינני אופטימי...

האסלאם כיום בהתעצמות. שלא יהיו לנו אשליות. אנחנו לא תופסים עוד את מה שאמר קדאפי... "קרב פואטיה[8] הוא לא האחרון". המוסלמים הובסו בו ע"י הנוצרים... חומייני נותן להם משהו שהיה ואינו, משהו רוחני מאד מול החומרנות המערבית. האלטרנטיבה היחידה בתוך הפסימיות הזאת, היא לעצב הוויה ישראלית שורשית ועשירה של שתי קהילות החיות זו בתוך זו, מתוך הכרה הדדית, מתוך סקרנות הדדית, מתוך מחקר משותף, תוך יצירה רוחנית משותפת השואבת משורש משותף... מעין מה שעשתה לנו התרבות הערבית בימי הביניים בספרד... ברמה של מפגש בין שתי תרבויות שמיות גדולות.

עזרא: תן לי להפנות את השיחה אל אגף אחר של מצבנו הנוכחי. אל מה שאפשר להגדיר כקריסת המשיחיות האדומה של השמאל, בדור האחרון[9]... אולי סופה של תקופת הסער של השמאל העברי, אשר ראשיתה בגל ההדף של מהפכת אוקטובר ב-1917 ברוסיה, כשרץ-ישראל העובדת היתה חדורה בתחושת שליחות פועלית, מעמדית, בינלאומית... המנון האינטרנציונל... כשהמדינה בדרך התלכדה עם אמונה בבואה הקרוב ובא של חברה שיוויונית, חילונית, אדומה, אוניברסלית... דומה שהקמת המדינה ושורת משברים בברית המועצות וגרורותיה חוללו סידרת שבדי עומק בהוויה הרוחנית הזאת. ואת קריסת השמאל הרוחני כאן... באיזו מידה אנחנו עדים כיום לתנועת מטוטלת רוחנית ממשיחיות אדומה אל משיחיות דתית, קדומה הרבה יותר? באיזו מידה היתה הציונות מראשיתה תנועת מטוטלת חילונית? כאשר כיום אנו נמצאים בעיצומה של תנודה חוזרת שאנו מזהים בכל תרבות המערב?

גורי: זוהי, אכן, קריסת המשיחיות האדומה. היא גוועת... אני גדלתי בתוך תוכה של התנועה הזאת... כמו בחווית הטיולים, גם בה הכל היה טוטאלי... מגיל אפס, בבית-החינוך לילדי העובדים... שירו של זאב המשורר... "והידים אחת ושתים והידים עובדות בעיר, עובדות בכפר, חוצבות בסלע, בונות אוניות... בונות את העולם!..." באחד במאי היינו מדקלמים אותו יחד, במַסֵכָת, במקהלה... "היום חג לילדים וכעץ הפורש ענפיו לשמים נישאות אל-על מיליוני ידים, ידי עמל... ומאדם לאדם, מעם אל עם, שלוחה היד, וכל העולם עם אחד!"... חוויה טוטאלית שבה נאחזו והותכו יחד בניין הארץ, שיבת ציון ותנועת המהפכה הפועלית... הרבה שירים רוסיים... "קדימה-קדימה-קדימה צועדת חזית אדומה"... מי ליוו את הישוב העברי אז בארץ? יהודים ממזרח-אירופה, רוסים, פולנים, ואחר-כך שברים מיהדות גרמניה... אנשים שאחיהם או דודיהם נשארו באירופה במפלגות הקומוניסטיות, אנשי רוח, מנהיגים... חלקם נשאר וחלקם עלה לכאן לבנות קיבוץ... הגזע הזה היה גזע משיחי... איך אמר המשורר ריינקה על העם היהודי... "עם שעקד את עצמו על כל מזבחות החירות"... חלקם התייאשו, חלקם חזרו מכאן אל עולם המהפכה וניספו שם... ובתוך הדונם וחצי כאן היה לך מיקרו-קוסמוס של כל העולם המערבי... על מה התפרקה בית-אלפא? כמה נפשות... פועלי ציון, מפ"י, "השומר הצעיר"... לא אשכח בתור נער, היו מריבות... היו מכות בין חברים... זה היה גיהנום... היה ייבוא אידיאולוגי מסיבי... אתה אומר שירים... כל שירי תנועת הפועלים, כל שירי המהפכות "בקרב אחרון זה נכבוש את העולם. פועל ועובד אדמה... עולם חדש נברא, הקשיבו, מרעב עוני ומצוקה, רבים נפלו במערכה. אך לא לשוא דמם הקריבו... בעוז ידב של מיליונים, יקום אדיר מפעל ענק"... שאלתי פעם את צביה לובטקין, היא כבר היתה חולה אז: מה היה הרומן הזה? והיא אמרה: גורי, לא רצינו להיות קומונות קטנות, בפלסטינות, של מתקני עולם. רצינו להיות חלק ממהפכה עולמית, ממיליונים"... מהמילה "מיליונים" היו מקבלים אורגזם... מין שילוב מטורף... אורי צבי גרינברג שכתב עם מות לנין[10]: "הפרולטרים העבריים על האי ארץ-ישראל מצדיעים בסאלוט לעבר מוסקווה... לנין מת... באוונגליון של האנושות העובדת מהבהב שמו כמגנט אדום... העם העובד הבוער במקדשו יעמוד פתאום רליגיוזי מול המנהיג המת"...

עזרא: ואת המשיחיות הזאת זיהו כ"סוציאליזם מדעי"...

גורי: זה היה היבט למדני, אבל החוויה היתה אוניברסלית... קשה לתאר את האליטה של אינטלקטואלים יהודים בקיבוצים. אלכסנדר פן בא לערב לבית-אלפא... רובטקה רוסית שחורה... לא ידעו מה לתת לו לשתות... שברו את המד-חום להוציא את האלכוהול... הוא היה מין תערובת של מהפכן ובוהמיין... הוא קרא את "נגד", שיר קומוניסטי נגד המלחמה... כל תרבות אירופה היתה פה, בעיתונות ובספרות ובשירים... הארץ מעולם לא קוסמופוליטית כמו אז... היום היא הרבה יותר לבנטינית... את עיתון "דבר", שבו אני כותב כיום, קרא אותו מספר קוראים כמו היום…

עזרא: ורנה האדומה, 1934…

גורי: ורנה האדומה... הייתי בן 11 כשאלתרמן כתב את השיר על הנסי הקטן, שבו אומר האב הנופל: "ליל אופל מולד, אך הוא בשביל הנסי לא לעד ימשך", והנס אומר: "אני אהיה גדול, בן שבע סוף כל סוף, וכשייצאו כולם אצא גם כן לרחוב"... אל הבריקידות... השמאל האירופי היה פה... ידעתי בעל-פה את שמות כל המנהיגים... באו אנשים וסיפרו בהפציבה על הבריגדה הבינלאומית... מלחמת האזרחים בספרד היתה האקורד האחרון... הארוני, האבסורדי, של העולם האידיאליסטי השמאלי, של אתמול... היה זה פרפור הגסיסה של המשיחיות האדומה... אחר-כך פרצה מלחמת העולם השניה... הרוסים תקפו את פינלנד, פלשו לפולין ממזרח והגרמנים ממערב... מאז המהפכה הפכה ליוצא רוסי על כידוני הצבא האדום... כיבוש אירופה המזרחית, משפטי הראווה... זיוון המוח הנורא של דור שלם כאן... משורר כמו שלונסקי מכריז במפגש סופרים "המהפכה היא הכירורג של ההיסטוריה, גם ידי כירורג מגואלות בדם, אך זה דם הישועה!"... בראשית שנות ה-50... על זה התפלגו ונהרסו קיבוצים... זה היה אקלים קודח, קנאי, פאנאטי, שלוחותיו נשברו לרסיסים…

דני: מה היתה תגובת צעירי שנות ה-50-60 למפולת הזאת?

גורי: הכל הסתאב... כל האידיאולוגיות, כל הדגלים... רדו מאיתנו עם כל זה... עם הטוטאליות הזאת... לא קונים יותר את הלוקשים האלה... הכל יחסי, פרוזאי ואפור... הכל ציני... היתה לרגע כמו התקפת נגד במרי הסטודנטים בפאריס 1968, דני האדום... אך התנודה נמשכה... נסיגה... שקיעת כל המפלגות הקומוניסטיות... בבחירות האחרונות בצרפת קיבלה המפלגה הזאת 10%!...

כמו שקיבל הפשיסט הקטן לה-פן... הדור הצעיר כיום לא ישיר "אנחנו הגדודים הצעודים אל השריפה... אנחנו חג הדרור לנפש היחפה"... הוא לא שם על כל זה... הוא מרכיב אוזניות מוסיקת רוק בינלאומית, נפגש גם עם סמים, עם הירידה... ועם החזרה בתשובה... זה המשבר הנורא של התקופה... קריסה של תרבות אידיאלית שלמה הותירה אחריה תהום... מה אתה מעמיד מולה? מה אתה מציע לצעיר שיש בו געגועים למשמעות? הוא בן לעם שתמיד היה בו יסוד משיחי... וכשהכל מתפורר... רפורמיזם, מדינת סעד, ועדי עובדים? זה אפור ויומיומי... זה לא שניים-עשר המהפכנים - אלכסנדר בלוק, שהם גם שניים-עשר שליחיו של ישו…[11] פתאום רוסיה "המולדת השניה" היא אויב. עם צבאות ערב, נידויה של תנועה אידיאית שכה ביקשה להשתלב ב"עולם המחר"... היריקה בפנים... המחזות של חנוך לוין... המורבידיות הזאת, המיזנתרופיה... זה לא היאוש של אנדרה מלרו... זה "הפלסטינאיות" של סובול... הקטע המשמעותי ביותר אצל עמוס עוז ב"פה ושם בארץ ישראל" הוא השיחה בבית שמש…

עזרא: "על העלבון והזעם"...

גורי: זה רגע של אמת... עכשיו, מול קיבוץ צרעה... הם שם אלה מארץ-ישראל היפה... בנווה מדלננות עם מתנדבים... מעשנים סמים ויורדים מהארץ... ומי אנחנו בשבילכם?!... דרום תל-אביב הצביעה לימינה וצפון תל-אביב, העשירה, הדקדנטית, הצביעה שמאלה... ה"שמאל" דואג להפגנות של "שלום עכשיו"... הסאטירה שם הוא זה שמוכר "ארטיק"... ההומור השחור הזה... איך אמר עמוס קינן: כש"פועלי" אירופה או ישראל יעלו כיום על בריקדנות יהיו שם המון מגרשי חניה... ...ואז פתאום אומרים: מה שנותר למשאת הנפש היא החוויה הדתית... דוסטוייבסקי תפס את זה כבר במאה שעברה... היות ולא נולדנו שווים, אז כל נסיון להגשים את קשר השוויון יהיה מחריד... מה שעבר ממנו אל המאה הזאת זה "שדים" שלו... ניצ'אליב, הטרוריזם האנרכיסטי... הבריגדה רוטה. באדר מיינהוף... קבוצות הגורמות יסורי-תופת לקורבנותיהם כדי שהעולם יקרוס ויתפנה לבואו של המשיח האדום... ומי ששונא אותם יותר מכל, הם האיגודים המקצועיים, מעמד הפועלים והקומוניסטים... שלושה הם, אמר האינקויזיטור הגדול ב"אחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי, שלושה הם הכוחות הנצחיים עלי אדמות: הנס, התעלומה והסמכות... סמכות טראנסצנדנטלית, אפוקליפטית, רבנית, חומרנית... ומורה כיום, הפכנו שלנו, כאנשים הרואים את עצמם אוטונומיים בעולם…

עזרא: אוטונומיה בחלל הריק…

גורי: אנחנו לא מאמינים... מנופרים לאל... כפי שכותב קאמי: מחשלים בעל כורחנו הומאניזם מסוגף שיש בו מקום לאדם, לערכו לעלבוננו, ואין בו מקום לסיום משיח... לשום הבטחה של העולם הבא כפיצוי לסבל... אין לנו תשובה לצדיק ורע לו... בתוכי, בפירוש, קיים חסר נורא... גדלתי בתוך הרוח הגדולה של המשיחיות האדומה שקרסה לבלי שוב... האמונה הסוחפת הזאת, האוניברסלית הזאת, חסרה לי מאד... ובעל כורחי אני מחייב את עצמי לפעול בתוך מציאות אפורה, מתסכלת, ואכולת סתירות זו, למען שיפור כלשהו... אין כאן בריחה... אין כאן שום מנגנוני מנוס... לא דרך סמים ולא דרך דת... לא ראש קטן... לא עכשיוויזם נרקיסי... כן אחריות לנעשה, למתרחש סביבנו.

דני: רציתי להוסיף פה היבט המתקשר גם לתחילת שיחתנו. המטייל בשבילי הארץ כיום מתרגל שאת מקום החולצות הכחולות תופסות והולכות הכיפות הסרוגות...

גורי: (איטי) אינני מאמין לא בחזרה בתשובה ולא בירידה מהארץ... המבחן האמיתי העומד כיום לפנינו, בפני אנשים גלויי עיניים, הוא לגבש משנה-חיים, רעיוניות, תרבותיות, רוחניות, לקראת שנת אלפיים... לחברה צודקת, הומאנית... בלי להאשים שוב ושוב את הדור הקודם, לקחת אחריות... כל זה אולי חלק ממכאוב ילדות של מדינה שעוד כואבת על האובייקט... אינני רואה לפני ישראל חרדית... היא לא תוכל להתקיים... כל מה שיצרה המהפכה הציונית, בדפוסים חברתיים, בתנועות רוחניות, בשירה, בספרות, באקדמיה, בצה"ל, כל זה כבר מעבר לאורתודוקסיה...

ביאליק לא היה כותב... לא אורי-צבי, לא אלתרמן. לא אתה ולא אני... מה שאתה עושה אלה דברים יווניים... פסלים... שדרות, איצטדיונים, אנחנו מטפחים ערכים של יופי חזותי שמעולם לא היו בשדה היהדות... זהו עם בארצו... אתה מטלטל סלעים בנגב כדי לעצב איזה קו רכס... רק חברה חילונית ודמוקרטית יכולה ליצור ולפתח את כל זה... הקרב הרוחני יימשך. ישנה ותהיה מובלעת חרדית שיצטרפו אליה ויעזבו אותה מחפשי אמת כלשהם...

השאלה המהותית היא, מה אנחנו מציבים מולם? לפי אמונתי, עלינו להציב מלאות של אדם, עברי, חילוני, הומאניסט... המושך אחריו כקטר את כל ההיסטוריה... איך אמר נחמיה שיין מעין-חרוד: אני בן כל הדורות... אם אתה רואה את עצמך יורש של תרבות עברית-יהודית שלמה, מתוך מתח דיאלקטי של התמודדות, של בחירה ויוצר... אנחנו בניה של ברית... של העקדה... אנחנו עברנו את היבוק... חווינו את חורבן הבית הראשון והשני ושבנו לכאן... אנחנו אודים המכבשים... את כל עומקם של הרבדים האלה אתה חי... בלי להיות חובש כיפה סרוגה... הכיפות האלה הצטרפו אל הציונות החילונית ולא להיפך.

מה שמדאיג אותי הוא הפושט הישראלי... הצעיר הרדוד... שלא זוכר בעל-פה שום שיר שהוא... שום פסוקים... נתתי לאחרונה שיחה בקיבוץ ותיק בעמק. אמרתי בה, שאי-אפשר לקיים בארץ שטופת אינפורמציה, סרטה של "אל תגידו בגת"... וניגש אלי אחר-כך צעיר אחד ושואל: מה זה גת? למה התכוונת כשאמרת "גת"?... והוא חי מול הגלבוע, מול קינת דוד!... אני זוכר צריחה אחת בבית-אלפא... בסדר הפסח בקיבוץ שבו השתתפתי לראשונה. זה היה שעטנז: מסורת יהודית, תרבות מהפכנית וחג האביב... אכלו לחמניה, גלוסקאות ומצות, ושרו את "והיא שעמדה" ואת "פרשי בודיוני"[12]... ואחד המורים יקיבל קריזה וצעק: "מה אתם נותנים לילדים האלה?! פה יגדלו דגנרטים!!..." חלוצי הדור הקודם מרדו במסורת הגלותית, אך נשאו אותם לכאן את זכרונה, את ניגונה... מדאיגה אותי התחושה של נתק תרבותי עמוק... נתק של דור חילוני שלם ממורשתו ההיסטורית... ישנה סכנה שיהיה מדבר רוחני... רדידות רוחנית...

אנחנו עומדים בפני תהום שאלת הזהות... אם לא מדובר בישות ישראלית רדודה, לבנטינית, אנטו-יהודית. מה מהות הגלגול שלנו? אנדרה מלרו כותב עלינו: "הישראלים אינם ממשיכים את היהדות, הם מתמירים אותה". הוא מדבר על מטמורפוזה... עכשיו זה חוזר אל בתי-הספר שלנו, אל האוניברסיטאות שלנו... אם זה יימשך כמו היום, אני פסימי... זה שטחי ונטול שורשים... אבל אם אפשר אדם לישראל היורש והממשיך את התרבות הזאת... אמר מנחם ברינקר משפט נפלא: הבה נישא עד קצה גבול האפשר בעול הסתגנויות של הגורל הישראלי ולא נוציא אלא את זה המוציא את עצמו מן הכלל... ועמוס עוז אומר: הציונות איננה שם פרטי אלא שם משפחה...

עזרא: יש מהות משותפת לשתי התנועות המשיחיות שנגענו בהן כאן, לציפיות למשיח: בן דוד או אדום, ורמיטוס של ניתוק הקשר הגורדי; והיא הציפיה להתרה, להבקעה טוטאלית, של סבכים ע"י אקט דרמטי אחד.

ככל שאנו תופסים יותר ויותר את שיעורי המורכבות של הסובב האנושי והטבעי; ככל שמכל ישות שבודדנו, לצורך בחינה, מסתעפות מאות הסתעפויות ותת-התפעולות של יחסי-גומלין דינאמיים, עד אל מעבר לכושר התפיסה שלנו; אנו מבינים שפתרונות גורדיים של מורכבות סבוכות-לעילא אלו הן מן הנמנע. שום אקט גואל איננו אפשרי. מושג להאמין באל-ביאה משלח כלשהו; ובכך האדם אינו יכול להיגאל. את המורכבות האנושית לא ניתן "לפתור", אך ניתן לשפר. ליותר צודקת, יותר שיוויונית, יותר הומאניסטית. צריך לשרור כאן אקלים רוחני פלורליסטי, המאפשר ומעודד את התפתחותו של מארג רב-תרבותי, רב-עדתי ורב-לאומי... סובלני, פתוח, יוצר...

גורי: האם יש עוד לציונות מכנה משותף שבו אנו יכולים לעמוד ולהתמודד עם כל אלה?... זה מה שנדרש כיום מהמחשבה הישראלית היוצרת... אינני פסימי. אנו זקוקים לסבלנות היסטורית - - כל העתיד לפנינו - -

מוסד ון-ליר, 4.6.87

"משל לחלקת מקום שנקלענו אליה,

והנה איש עומד ומתחיל חופר.

והלכנו ושבנו לאותו מקום כעבור

שלושים שנה - אותה חלקת אדמה,

אותה פיסת קרקע, אותן דמויות

סובבות במשעוליהן סביב. רק במקום

ההוא: מכרה, באר אינסופית, ומעמקים

שומעים את הד המעדר הממשיך וחופר..."

מתוך: ענין אישי עם 35 משוררים /

משה שמיר, 1982

–

[1] ירמיהו, ב, 1

[2] בערבית מַסַעְדַה (עפ"י שיחה עם יוסק'ה בן-דור).

[3] בראשית, יג, 17.

[4] שמואל א', יא.

[5] ליל 10/11 ליוני 48 – כשלון התקפת יחידה של "גולני" על לוביה. 11-12 ליוני, התקפת "צבא ההצלה" של קאוקג'י על סג'רה היהודית נכשלה. 12-15 ליולי, התקפה נוספת על סג'רה נכשלה. 16 ליולי, נפילת לוביה ללא קרב, בעקבות נפילת נצרת במבצע "דקל".

[6] בראשית, יד, 18.

[7] בשיריו "חניבעל" ו"יהודים בשער". ראה מובאות במדור "לקט".

[8] בשנת 732 לסה"נ בדרום צרפת.

[9] וראה "השמאל כתהליך", שיחה עם הסופר אלכסנדר סנד, ב"סביבות" 13.

[10] 21.1.1924

[11] משורר-מהפכן רוסי ערב המהפכה הרוסית, סתיו 1917.

[12] מפקד חיל הפרשים הקוזאקי האדום במלחמת האזרחים ברוסיה, 1920-1919.