ניתן כאן דיווח על 4 פעילויות בהנחיית עזרא אוריון:

א. פעולות סטודנטים של המח' לצורפות של "בצלאל"

24-29 למאי 81. 50 משתתפים.

יום א' 24/5

לפנה"צ – הגעה והתארגנות בבי"ס שדה.

אחה"צ – סיור פתיחה לאורך מצוק שדה צין.

ערב – שיחה: נוף כתהליך (ע.).

יום ב' 25/5

סוף הלילה ולפנה"צ – סיור לנחל צין, עליה לחוד עקב (זריחה), עין עקב, רמת עבדת.

אחה"צ – ביקור ב"מכון לחקר המדבר":

וערב – הרצאות החוקרים:

ד"ר יפתח בן-אשר (היח׳ הידרולוגיה)

ד"ר גוטמן יצחק (אקולוגיה מדברית)

אדר' אלי לירן-אפשטיין (אדריכלות מדברית).

יום ג' 26/5

לפנה"צ – סיורים בקבוצות בחירה לעבדת, עין עבדת ונחל חווארים.

אחה"צ – תחילת עבודה על פרויקטים במדרשה ובסביבתה.

ערב – שיחה עם האמן ומשתתף ישראל הדני על עבודתו.

יום ד' 27/5

לפנה"צ – עבודה על פרויקטים

אחה"צ – כנ"ל

ערב – שיחה עם עזרא על עבודתו.

יום ה' 28/5

לפנה"צ – עבודה על פרויקטים

אחה"צ – אירוע בלונים על שפת שדה צין.

ערב – ביקור באוסף הבדואי של בי"ס שדה.

– סיכום.

יום ו' 29/5

לפנה"צ – פיזור.

—

מתוך מכתב פרופ' אריה אופיר, ראש המחלקה לצורפות:

"מפגש הסטודנטים עם המקום, חשיפת איזור שדה בוקר למרכיביו, הפרוייקטים המשותפים בינם לבין אמנים/משתתפים – הפכו את האירוע לחוויה אמיתית. הפרויקט כולו נעשה ברוח טובה, פתיחות ונכונות, אלה הצליחו לסחוף את הסטודנטים וליצור התלהבות יצירתית של ממש".

ב. סימינריון בפיסול סביבתי במח' לאמנות "בצלאל"

סמסטר ג', תשמ"א 1981.

1. השתתפו 7-14 סטודנטים משנים א', ב' ב-7 פגישות שהתקיימו בסדנת המחלקה.

2. לקראת הסימינריון הוכן שולחן טופוגרפי מגבס, של נוף גבעי חשוף אשר בקנ"מ 1:100 ייצג שטח של 150X120 מ'.

3. קיימנו דיון פתיחה על מאפייני הגישה לפיסול סביבתי. הסטודנטים חולקו לחוליות בנות 2-3 והוטל עליהם לנסח בכתב את גישתם לנושא זה.

4. הוטל על כל חוליה לרשום את שלחן הנוף ממבט אלכסוני ולשרטט "מפה טופוגרפית" שלו.

5. הוטל על כל חוליה להכין, עבור שולחן הנוף, 3 מודלים תלת-מימדיים אשר יבטאו את שלושת הגישות העיקריות לפיסול סביבתי:

*הגישה המונומנטאלית

*גישת ההתמזגות

*גישת ההשתלבות, הדיאלוג.

1. כל מודל הוצב על גבי שולחן הנוף ונידון ע"י כל המשתתפים.

2. בסיכום ציינו הסטודנטים שקיבלו לא מעט ובקשו להמשיך ולהתעמק בנושא.

ג. אירוע "מפרשים בחולות סיני"

התקיים בתאריכים 14-15 למרץ 82 באיזור הדיונות שבין ניצנה לרפיח, 4 ק"מ מערבית "לקו הירוק", בתוך סיני. האירוע שאורגן ע"י המרכז לאמנות חזותית בבאר-שבע בשיתוף עם "המכון לחינוך סביבתי", תוכנן ע"י עזרא. לוי הדריך את נושא החי בחולות. השתתפו כ-150 סטודנטים לאמנות בבתי ספר שונים בארץ.

הכוונה היתה להגיע לחוויה סביבתית ואמנותית ע"י שילוב של כמה מישורי קליטה והתנסות:

*ע"י עימות נוף חולות מדבר עם נוף מפרשיות – שני נופים אלה מוכרים לנו כרחוקים מאוד גיאוגרפית ואסוציאטיבית זה מזה והעימות ביניהם ייצור התכה בלתי צפויה, כאשר לאחר ההפתעה הראשונית, אתה תופס את הדיונות, כים.

*ע"י חשיפת הסטודנט לחווית חולות כמעט אינסופיים, הרכות, התחיחות, הרגישות הבלתי רגילה לרוח, למשטר הרוחות, נוף הדיונות כשטף, כפיסול אאולי.

*ע״י השתתפות פעילה ויוזמת בעבודת פיסול סביבתי על פני שטח של כ-1000 x 500 מ׳, שבו יוצבו 60 מפרשים על ראשי הדיונות בפיזור נרחב לכיוון האופק, תוך דריכות להשגת תוצאה נכונה, רגישה, טובה ככל האפשר, כולל מימד התיעוד המלווה את כל התהליך.

*ע״י שילוב קבוצת סטודנטים לאמנות עם אנשי מקצוע מתחומי הדינמיקה של החולות, המטאורולוגיה של החולות, הביולוגיה שלהם וסיפורי הבדואים שלהם…

ד. עבודה אישית בנוף מדברי לסטודנטים לארכיטקטורה מן הטכניון, 11-16 לאפריל 82.

* קדם לבואם סיור של מורה הקבוצה, האמן מיכה אולמן, אשר בחן את השטח ובנה את התכנית השבועית עם עזרא ועם דני אייזיק, פקח ״רשות שמורות הטבע״ באיזור.

*מטרת התוכנית היתה להפעיל את הסטודנטים בפעילות פיסית, בתנאי חשיפה לנוף המדברי ולחומריות הממשית שלו. כל סטודנט (או שנים) בחרו לעצמם את מקום העבודה האישית לאורך קטע של שפת המצוק מצוק נחל צין, כ-500 מ׳ מזרחית למדרשת שדה בוקר. הנושא שהוכתב ע״י מיכה היה ״מחסה״.

יום א׳ 11/4

לפנה״צ – הגעה והתארגנות בבי״ס שדה.

אחה״צ – סיור לאורך שפת מצוק נחל צין (עם עזרא)

ערב – שיחת מבוא: מסלע, אקלים ונוכחות אדם בהר הנגב (עם ע.).

יום ב׳ 12/4

לפנה״צ – סיור מודרך בעבדת ובחקלאות קדומה (עם ע.).

אחה״צ – בחירת נקודות עבודה.

ערב – ביקור באוסף החי של בי״ס שדה (עם לוי).

יום ג׳ 12/4

לפנה״צ – עם אור ראשון - סיור להכרת ״מגורי״ בעלי-חיים קטנים בשדה צין (עם ל.)

– תחילת עבודות אישיות

אחה״צ – עבודה.

–  ביקור בבית האדובה של היחידה לאדריכלות מדברית במכון לחקר המדבר (עם אדר׳ אלי לוין-אפשטיין).

ערב – שיחה עם אדר׳ דוד ינאי, ראש היחידה.

יום ד' 14/4

לפנה"צ – עבודה.

אחה"צ – עבודה.

ערב – ביקור בחדר העבודה של ע. ושיחה.

יום ה' 15/4

לפנה"צ – גימור העבודות.

אחה"צ – סיור המשתתפים להערכת העבודות.

ערב – שיחת סיכום (ראה בהמשך).

יום ו' 16/4

לפנה"צ – פירוק העבודות.

– פיזור.

נקודות משיחת הסיכום עם הסטודנטים מהטכניון, 15/4/82.

עזרא: אנחנו מעוניינים לקבל מכם הערכה לתכנית שבוצעה ונתמקד כפתיחה בשאלת היחס בין הזמן שהוקדש השבוע ל"חשיפה וספיגה", להכרות עם הסובב המדברי, עם הזואולוגיה והגיאולוגיה המדברית, הסיור בעבדת והביקור ביחידה לאדריכלות מדברית כאן – לבין הזמן שהוקדש לעבודה הממשית, האישית, בשטח.

דני: הפרופורציות נראות לי נכונות. ונראה לי ש"הספיגה" השפיעה לא רק על עבודתנו כאן, אלא תשפיע לאט – לאט בעקיפין, גם לטווח ארוך.

אבי: הפרופורציות נראות לי בסדר. יתכן, שהיה מקום להעביר שני תרגילים: אחד בשטח שבו עבדנו, על שפת המצוק ושני, למשל, תוך כדי תנועה במסלול נוף מסוים, ללא הכנה מוקדמת.

רחל: נראה לי שקשה להעריך את "הספיגה" במדויק ויתכן שעיקרה היה בעצם העבודה הפיסית באתר האישי. אפרים: יש לוותר על האכסניה וחדר האוכל וללון כל השבוע באתר העבודה.

הקשר הזה כל כמה שעות עם "העורף" מונע התעמקות אמיתית.

חנה: מסכימה לדברי אפרים.

אבי: אינני משוכנע.

מיכה: אם נבדוק את עצמנו נכיר בכך שספק אם היינו עומדים בתנאים כאלה ואם זה היה פורה. זכינו השבוע במזג אוויר קריר יחסית.

ניר: אם נושא העבודה היה "מחסה" למה שלא ייבנה מחסה אמיתי, כולל לינה, בישול על מדורה וכו'.

עזרא: האם התרגיל לא היה הופך בכך לתרגיל הישרדות.

ייתכן שהאופטימום הוא של לילה או שנים בשטח.

יונה: נראה לי שצריך להפריד בין התחום הלימודי ותחום העבודה בשטח בצורה יותר מפורשת. הספיגה, ההכרות עם השטח והמרכיבים השונים שלו צריכות להתחיל כחודש עד חודשיים לפני האירוע, שבו יש לפתוח ברענון קצר ולהקדיש את מירב הזמן לעבודה. את חלקו של המידע אפשר לקבל בטכניון ויש מקום לסיור מוקדם מודרך בשטח.

עזרא: האם הייתם מוכנים לבוא לכאן לסופשבוע לשם הכנה מוקדמת כחודש מראש?

רובם: כן.

מיכה: הדגש שלנו בעבודה ובעיקר בבואנו הנה, היה בחשיפה לנוף. מדברי חריף, לחוויה חושית, למגע פעיל עם החומריות של הנוף הזה כאשר נושא הפעילות היה "מחסה" שניתן לגשת אליו בגישות אישיות שונות אך יש בו הכתבה של קנה מידה נמוך ושל גישה משתלבת.

אלי: (היח' לאדריכלות) נראה לי שיש מקום לשלב בתכנית כזאת נושאים נוספים שבהם עוסקות יחידות שונות ב"מכון לחקר המדבר" כגון: חישובים סולאריים, נושא הידרולוגיה מדברית, נושא אקוסיסטמה מדברית ועוד.

אבי: מתנגד בחריפות -- נתונים סולאריים אינם רלבנטיים בשבוע כזה.

אפרים: אין מקום במסגרת של שבוע "להלביש" את הנושאים שהוצעו כאן.

מיכה: אין ספק שלא זהו הדגש. יתכן שאפשר בפרופורציות קטנות לשלב גם הבטים נוספים של הסובב הזה. הייתי מעוניין להפנות את השיחה הזאת, לביקורת העבודות שקיימנו בשטח אחרי הצהרים, להמשך בירור של שאלות שנתעוררו ולניסיון להעמיק בהן יותר.

עזרא: הוזכרה כאן קודם "גישה משתלבת". אפשר להניח שהכוונה היא לשימוש ב"שפה מקומית" לעומת אי-שימוש ב"שפה זרה". אתה יוצא ונעמד על שפת מצוק נחל צין ואתה מתכוון לבצע בה עיצוב מסוים ב"שפה מקומית" שהיא הטכסטורות, החומריות, הטופוגרפיה של ה"מקום" הסובב אותך. מהו הרדיוס של "מקום"? האם הוא 10 מ', 100 מ', 50 ק"מ, או הנגב וחצי האי סיני? –

אם אני קובע שהחומרים הטבעיים שבנוף הם "מקומיים" האם החלוקים האלה שעל פני השטח, שהוסעו לכאן לפני כ-2 מיליון שנה הם "מקומיים"? האם ובאיזו מידה קובע מימד הזמן "מקומיות" של אלמנט בנוף?

חלוק אבן הגיר הזה שמוסע, נאמר בשטפון מסוים, נעצר כאן בשניה מסוימת. תוך כמה זמן הוא הופך מ"זר" ל"מקומי". תוך כמה שנים תיהפך מדרשת שדה בוקר הזאת ל"מקומיות" כאן?

בואו נחזור לשאלת החומרים. אם חפרתי בקרקע הלס הזאת לעומק 3 מ', או חצבתי במדרון הרכס שממול, והעליתי אל פני השטח סלעים או עפר ואם בחמרים אלה אעצב צורות מסוימות – האם תהיה זו "שפה זרה"? האם רק ה״עור״ של השטח הוא "מקומי"? האם אדם יכול להיות "מקומי" בשטח? האם יש הבדל אם הוא נווד או מתיישב? האם שביל הוא אלמנט "מקומי"? ו"כביש"? וקיבוץ שדה בוקר שבנוי בבניה טרומית וקיים פה 30 שנה?

שרי: אפשר לענות על כך רק תשובות סובייקטיביות.

רחל: עקרונית, אם האדם הוא יציר הטבע, הרי שגם הוא וגם המוצרים והמבנים שלו הם "מקומיים".

עזרא: אם-כן מהי "זרות"?

אסתי: לא החומרים הם העיקר אלא מה העיצוב עושה לשטח.

ניר: "מקומיות" ו"זרות" אינם ערכים הניתנים למדידה מדויקת. שפה משתלבת היא זו שיש בה מהות של אינטימיות.

עזרא: בחומרים שבחרת אתה מעצב צורות וזה רכיב נוסף של השפה שלך. הצורות יכולות להיות "משתלבות" בנוף או "חריגות". וגם בעבודות שלכם ראינו חומר "זר", כמו קרשים מהוקצעים – גיאומטריים, מעצבים מבנה משולב עמוק ונמוך בתוך ערוץ. ולעומתו ראינו מבנים בולטים וחורגים מעל פני השטח בנויים באבנים מקומיות שנאספו רק עשרות מטרים מסביב לעבודה. אלו הם שילובים שונים של חומר/צורה/מיקום. אתה בוחר בשילוב מסוים כזה לא כתוצאה מניתוח תוצאות כמותיות שנתקבלו ע"י מדידות או סקרים, אלא בהצבעה של ה"הפרלמנט הפנימי" שלך, האינטואיטיבי. וכאן חשובה מאוד "הספיגה", ההכרות ותפיסה מעמיקה של השטח, תפיסת "האישיות" שלו. "אישיות" זו צריכה להשפיע על הבחירה שלך.

רחל: יש כאן ניגוד בין גישה של דיאלוג לבין הרצון לביטוי. הביטוי מתחשב הרבה פחות בסובב והעיקר בו הוא הדחף הפנימי.

עזרא: מהו ההבדל בין ביטוי לאגו-טריפ?

מיכה: דיאלוג וביטוי אינם שני מושגים נפרדים אלא אולי הבדלים בדגש. ולמימד הדיאלוג צריך להוסיף את שאלת הזהות. מי אתה, לאיזה תרבות אתה שייך? מהם הקשרים שבין אותה תרבות לבין נוף בכלל ונוף הנגב בפרט?

עזרא: הייתי רוצה להכנס מעט יותר לשאלת הדיאלוג. אפשר להגדיר "זרות" גם כ"אנטי-דיאלוג" אבל חשוב להבחין שיש גם קרבה בין "זרות" ל"ייחוד". שניהם מזוהים על רקע של אחידות, של הומוגניות. ומצד שני יש גם קרבה בין "השתלבות" ל"התמזגות" ול"התבוללות" --

מיכה העלה את היבט התרבות שאליה שייך היחיד המעצב, ותרבות משמעותה גם מימד של עבר היסטורי. עבר שהוא חלק מן "האני" וחלק מן "האתה". רציתי להזכיר כאן את תפיסת הדיאלוג של בובר, במובן של נהירה דו-סטרית בין ה"אני" ל"אתה" כאשר "האני" הרב-מימדי כולל את כל מה שהזכרנו כבר ואילו את ה"אתה הסביבתי" אתה משיג ע"י תנועה בו, והתבוננות בו, והתנסות בו, ע"י צבירת עוד ועוד הבטים ומידע, הכולל גם את מימד העבר הגיאולוגי וההיסטורי שלו, את כלל התהליכים שעצבו ומעצבים אותו כישות דינמית – עד שאתה תופס את "אישיותו". "אתה" זה יכול להיות אדם ויכול להיות הסביבה שבה אתה בא לעצב צורות. ברגסון אפיין את  השלב של תפיסת "האישיות" הפנימית כשלב המושג בהארה אינטואיטיבית.

כאן תוך יחס של אהדה, סימפטיה, פתיחות, יכול להתפתח "הדיאלוג".