סביבות: חשבתי לנסות לגעת בכמה היבטים של התייחסותך לסובב על פי כמה ריכוזי שורות מ"שירים 1962-1948" "עכשיו ברעש" "ולא על מנת לזכור" "מאחורי כל זה..." "שלוה גדולה" ו"שעת החסד" - - טשרניחובסקי מצוטט לעתים קרובות באופיינו ש"האדם אינו אלא... תבנית נוף מולדתו". עיר מולדתך הוכחדה באש תותחים שנים ספורות לאחר שעזבת אותה כילד, לבלי שוב. יש היבט של "לבלי שוב" ברוב הספרים האלה, שמשולב בו היבט של "גלות" מרוחקת, גם מן הדברים הקרובים לך - - *

בתדירות מסויימת מופיע במהלך השטף השירי שלך סובב חוף ים (תל-אביבי?) - - תרנים ליד חוף - אופק הים - ספינותינו - גומות החול - קו חוף של הלב - - נוגע בשרירי הים - -

פריט נוף מתועש שמופיע שוב ושוב הוא הנייר - - עטוף בנייר לבן - עתונים ברוח ערב - רוחות יביאו נייר ממגרש אחר... אחרון - - בגדים בלים שהיו לנייר - צריחת נייר - קריעות נייר בחושך - -

נייר בדרך ואין אדם - - אך הסובב הדומיננטי ביותר, הנוכח ביותר, לפחות על-פני השטח, הוא הסובב הירושלמי הבנוי אבן - - ימין משה - פעמונים - - החומה שממול (לפני ששת הימים) - - עצי זית - - כקוי הגובה של הרי יהודה גם אנחנו לא נמצא מנוח - - ארמון הנציב - - שטח ההפקר - - קמרון בחלון ישן - - מגדלים - - סמטאות - - כלבים - - דגלי קונסוליות הראו מנין הרוח באה - - ליד הרכבת ראינו שכבות בהר, זו על זו, קדומות - - כביסה מוארת על גג - - ובתשעה באב נשרפה - - אל קודס, שלם, ג'ירו, ירו, יבוס, קפיטולינה - - השקט של עירי - - נרגעת במרחק - - צריחת צריחים - - אחותה של סדום - - פומפיי - - תפוסה במלכודת עם נבחר - - המקום הזה לא ינחם אותנו - - אני עייף מלקלל את שלש הדתות - - חלון חסום באבנים - - קרקע-הים של אדמת ירושלים - -

אחד הביטויים המאפיינים גישה מאד פלורליסטית, הטרוגנית, המודעת למורכבות העצומה של הסובב הוא "לא כברוש" - - לא בבת אחת - - לא כולי - - אלא כדשא - - באלפי יציאות קטנות - - כגשם - - אני דמוקרטיה - - לחלחל שתוי פיות רבים - - נשום כאויר בהרבה אשנבים - - בכניסות צדדיות - - כעשן - - כאבן בגלגוליה האחרונים - - במקום שמתחיל מישור הויתור הגדול, אשר ממנו, כתפילות - - עולה אבק - -

אנחנו חוצים אתך לא רק סובב חיצוני, פיסי, גיאומורפולוגי, בנוי או הרוס, אלא גם סובב תרבותי הטרוגני מאד - - כבר ידענו לקרוא בספר השהות (ה-Dure'e של ברגסון?) - - קופרניקוס - - טיל אולנשפיגל - - הייתי בירושלים וברומא - - מטר דמי כפל שאמר דילאן (תומס?) - - ראי, גם אנחנו כמוהו נמטרים יחדיו לאדמה האביבית - - בובר לעומתו הוא סטודנט נצחי - - עגנון באהלי חמצן - - בורחס - - ציריך עיר של כאבים - - רוטרדם - - ביאליק - - רילקה - - מודליאני - - הרץ אימבר - - א.ד. גורדון - - אליהו גולומב - - טרומפלדור - -

פוגשים את הדם אצלך בכמה רמות. זו האישית, האינטימית - - דם במרזבי גופך השקוף - - דם קפא... לא יוכל להשפך... אלא להשבר - - וברמה ההיסטורית, הבינאנושית - - דמו הושלך ברשלנות, כמו בגדים (חלל בשדה) - - מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר - - ההפלה המלאכותית האמיתית היא של הנופלים במלחמה - - בעוד עם נבחר הופך להיות עם ככל העמים - - אין בהתייחסויותיך לדם, למלחמה יסוד ברור של מחאה, כשם שאין בהתייחסויותיך לבורחס, דילן או עגנון יסוד ברור של הזדהות או דחיה. יש בהן אותו דוק של ריחוק, אותה גלות פנימה. נושב מהן פלורליזם שקט מאד, מצבו הרחוק של האדם - - כמו שתמיד בוערת איזה גורן, או נשרפת דירה בליל גשם - יש בהן איזה אמפתיה עגמומית, כן, ככה זה - - זה מה שהיה ויהיה - - ככות ההוויה - -

אין הבחנה חריפה בין דם לדם, בין מלחמת אין ברירה ליש ברירה - - אם החיים הם מלחמה למה לי חיים - - שהצטרף לתנועת מחאה משום שיש בה הרבה צעירות - - וכאש בלילה בגזע הזית החלול - - מוטב שיאמר "כאן היה פעם ים" - - זה תמיד נכון על-פני האדמה הזאת - - התייחסות זו נתפסת כעמוקה הרבה יותר. כך אתה ממפה את תפוצת "הרחמים" בעולם הסובב אותך; העגמומית הזאת נושבת בתחושת הזמן שלך ובכללות מצבנו כאן - - זקוקים לרחמים - - בתוך המרחב הנורא, הנראה - - ואלהים כבר בא, כמו טורח, תלה את מעילו - - לאור הזמן - - פתוח לחרב, לרעב ולתקווה - - יד אלהים בעולם כיד אמי במעי התרנגול השחוט - - אלמלא האל מלא רחמים, היו רחמים בעולם ולא רק בו - - ריק מרחמים - - עכשיו אלהים מתחבא ואדם צועק אייכה - - עד הסוף... אני בא! אני בא! - - כי מי איננו קיןן! - - אני שכוח אל - - גורל אלהים עכשיו כגורל אלה שלא הפסיקו להאמין בהם - -  איש אחרון בבית-הכנסת נע כמו משאבה ישנה - -

הדם הלא שפוך זועק יותר מן השפוך - - בערפילים שבאו מלמטה ובאור הכחלחל - בתוך כִּפָּתוֹ הגדולה והחלולה ראיתי את אדון כל הארץ בכל עצבתו, אל רדאר בודד מסתובב בכנפיו הגדולות - - מוכן להודות תחת עינויים ממושכים שאין אלהים - האני לא מאמין שלי - - הורמתי עם המוץ, נפלתי עם גרעינים - - הבית היחיד שנשאר כאז - - המים - -

אתה כותב כבר כ-40 שנה. תן לי לשאול אותך שאלה איטית: מהו הַכֹּל?

יהודה: "הכָּל" הוא כל מה שחוץ ממני אך בסופו של דבר כולל גם אותי. "הכל" הוא מה שמתחיל מן העור החיצוני של גופי והלאה. החלל החיצון מתחיל מגופי והלאה: השולחן והכוס עליו, ילדי היושבים סביבו, החלון ומה שמחוצה לו, הרי ירושלים ואחריהם, כל הנופים והחי בהם והמתעופף בהם והמתנועע בהם והדומם בהם - -

לכן הנוף הקרוב, משמע ארצי, שייך לי יותר, אני נתקל בו יום-יום, שעה שעה ולכן אני יכול להגיב באמת שאינה פחותה מן האמת "המדעית": השמש מסתובבת סביב כדור האדמה וסְבִיבָי, ההרים נעים, העץ קופץ, הילד מדלג, הבית עולה, הבור יורד - -

ארץ מולדתי חָגָה סביבי ולפעמים אני נדבק בה לשלמות גדולה - -

–

*אני מניח שהקורא מכיר את ספריך ושאני פטור מלתת מרכאות בתחילת כל ציטוט ובסופו.