לאה גרונדיג (1906, דרזדן – 1977, דרזדן) הייתה ציירת וגרפיקאית יהודייה־גרמנייה, פליטה שהגיעה לארץ ישראל ב־1940 על סיפון ספינת המעפילים "פסיפיק" ונעצרה במחנה המעצר בעתלית. היא חייתה ופעלה בחיפה ובתל אביב עד שובָה לדרזדן בשנת 1949. בתקופת שהותה בארץ למדה עברית כמעט מן היסוד, ובתוך זמן קצר – כשנה לאחר בואה – כבר פרסמה טקסטים בעברית בעיתונות המקומית. גרונדיג פרסמה 14 רשימות בעיתון דבר הפועלת בשנים 1941–1948, ובהם ביקורות על אמנות, מחול ואדריכלות ביישוב. את הטקסטים בעיתונים בעברית כתבה לעיתים מנקודת מבט אישית של פליטה ולעיתים מנקודת מבט קומוניסטית ואוניברסלית, ושילבה בהם הזדהות עם המפעל הציוני לצד נאמנות עמוקה לערכי השמאל. במאמרה "האמנות בימי המלחמה" (1945), למשל, היא בחנה את תפקיד האמנות לנוכח החורבן והמאבק הפוליטי ושאלה מהי אחריותו של האמן ברגע היסטורי טעון. לאחר חזרתה לדרזדן המשיכה לכתוב בגרמנית, וב־1961 פרסמה את האוטוביוגרפיה שלה Geschichte und Gesichte ("חזון והיסטוריה"). האוטוביוגרפיה, וכן מכתביה לחבריה בארץ השמורים במכון "גנזים", מתארים את שנותיה בארץ ואת ניסיונותיה למצוא לעצמה מקום בין זרות לשייכות, בין מסורת של אמנות אירופית לבין סביבה חדשה. אסופת הטקסטים המוצגת כאן בנקודת מבט מתמקדת בכתיבתה בעברית בתקופת שהותה בארץ, ומאפשרת לעקוב אחר הדרך שבה עיבדה את חוויותיה ואת עמדותיה בְּשפה שגילתה, למדה ואימצה בתוך זמן קצר.