לאה גרונדיג (1906, דרזדן – 1977, דרזדן) הייתה ציירת וגרפיקאית יהודייה–גרמנייה, פליטה שהגיעה לארץ ישראל ב־1940 על סיפון ספינת המעפילים ה"פסיפיק", עברה דרך מחנה המעצר בעתלית, ובהמשך חיה ופעלה בחיפה ובתל אביב עד שובָה לדרזדן בשנת 1949. בתקופה זו למדה עברית כמעט מן היסוד, ובתוך זמן קצר — כשנה לאחר בואה — כבר פרסמה טקסטים בעברית בעיתונות המקומית. גרונדיג פרסמה 14 טקסטים בעיתון "דבר הפועלת" בין 1941 ל־1948, ובהם רשימות, וביקורות על אמנות, מחול ואדריכלות ביישוב. כתיבתה בעיתונות העברית נעה בין עדות אישית של פליטה לבין נקודת מבט קומוניסטית ואוניברסלית, ושילבה הזדהות עם המפעל הציוני עם נאמנות עמוקה לערכי השמאל. כך, למשל, במאמרה "האמנות בימי המלחמה" (1945) היא בחנה את תפקיד האמנות לנוכח החורבן והמאבק הפוליטי, ושאלה מהי אחריותו של האמן ברגע היסטורי טעון.

לאחר חזרתה לדרזדן המשיכה לכתוב בגרמנית, וב־1961 פרסמה את האוטוביוגרפיה שלה "חזון והיסטוריה" (Geschichte und Gesichte), שטרם תורגמה לעברית. האוטוביוגרפיה, לצד מכתביה לחבריה בארץ השמורים במכון "גנזים", מתארים את שנותיה בארץ ואת האופן שבו ניסתה לעצב לעצמה מקום בין זרות לשייכות, בין מסורת אמנות אירופית לבין סביבה חדשה. אסופת הטקסטים המוצגת כאן ב"נקודת מבט" מתמקדת בכתיבתה בעברית בתקופת שהותה בארץ, ומאפשרת לעקוב אחר הדרך שבה עיבדה את חוויותיה ועמדותיה באמצעות שפה שגילתה, למדה ואימצה בתוך זמן קצר.