הצייר האדמו"ר

כעץ פורח בימי סתיו - - -

לא קל להפריד בין הצד האנושי של תופעה זאת -
הרב המצייר - ובין הצד האמנותי, בפרט בשים לב לכך,
שהאדמו"ר שפירא יושב בתוכנו ואנו רואים אותו כשהוא
מהלך ברחוב בלבושו השחור ובידו בד ציור או פנקס-
רישומים, גבו כפוף קמעא ופניו השקטים מביעים ריכוז.

הרב שפירא מוצאו מגזע צדיקי ריז'ין, שגילו
במשך דורות כוח רוחני בלתי-רגיל. בבדידות שתקפה אותו
מאז פטירת אשתו נתעוררה בו לפתע השאיפה לציור. הוא
עסק בכך בירושלים מזה שלוש שנים, וכעת מוצגות תמונו-
תיו בתערוכה בביתן החדש של אגודת הציירים והפסלים.
מסורת ישראל אינה מניחה לאמנויות הפלאסטיות מקום
רב להתגדר בו. על כן גדול בעינינו שבעתיים פלא הרב
העוסק בציור.בארצנו גילה הישוב בכללו כוחות
יצירה דינאמיים מפליאים. רבים כאן האנשים המגיעים
גם בתורת יחדים להתרעננות ופריחה חדשה. ולא מעטים
הקשישים הנוטים להתעסקות אמנותית לאחר חיים גדושי
פעולה והישגים, מבחינה זו אין לראות את האדמו"ר המצייר

כחזיון חד פעמי, אך בין אלה, שזכו בערוב ימיהם להגיע
לכלל ביטוי אמנותי, תופס הרב שפירא מקום מיוחד במינו.
התפתחותו האורגאנית-הטבעית של אמן מחייבת, שצמיחת
אישיותו תהא מקבילה להתפתחות הבעתו האמנותית. תנאי

מוקדם לכך היא השתלמות המתחילה בגיל צעיר. הרב
שפירא - אישיות שלמה הוא ומגובשת, אולם כוח ההבעה שלו
תמים, מקורי ובלתי מפותת. אדרבה, אפשרויות התפתחותו
של כוח ההבעה האמנותית מוגבלות מעיקרן על ידי שלמות
אישיותו. הנני סבורה, כי רשאית אני לומר זאת בודאות
ניכרת. אולם דוקא אותו ניגוד בין שני היסודות האלה הוא
סוד הקסם המיוחד במינו והתמימות הכובשת, שאנו מוצאים
בתמונותיו. יש ביצירה זו משהו מקסם המקוריות שאנו

מוצאים בציורי ילדים. היא מגלה לנו את מקורה של כל
הבעה אמנותית: החוויה והכמיהה להנציחה ע"י תיאור.

יש בקרב האמנים קבוצה קטנה של ציירים המציירים

בדומה לרב שפירא, הם מכונים בשם "פרימיטיביסטים".
המהולל שבהם היה פקיד-המכס הגאוני אנרי רוסו ובאמריקה
ישנה כפרית זקנה, סבתא שגידלה בנים וטיפחה נכדים, אך
במקום להניח את ידיה למודות העמל בסינרה, תפסה מכחול
והתחילה מציירת. היא תיארה בתום לב את כל ההווי של
כפרה - עבודה וחגים, בני אדם ובעלי חיים. תמונותיה
מוצגות כיום בבתי-נכות אמריקאיים ומרהיבות את עיני
המבקרים.

גם אנו מתמלאים התרגשות מיוחדת בעמדנו לפני מעשי
ידיו של האדמו"ר, הן נוגעות עד הלב בכנותן המוחלטת.
כאן לא תיתכן שום שיגרה, שום אפקט, לא נמצא כאן שום
קו או נקודה, שלא סוננו ע"י רגש פנימי שבלב. התמונות

חדורות עמל-ישרים, רצינות עמוקה והרגשת אושר הבאה
עם חווית העיצוב הראשונה.

אפשר היה, כמובן, למתוח ביקורת על תמונה כתמונתו
הנאה של נוף חיפה ולמצוא פסול בפרט זה או אחר, אבל כל
זה אינו חשוב כל עיקר. כי הרב שפירא אין לראותו כתלמיד,
או כמתחיל, ואין למדוד את צורות ההבעה התמימות אשר
לו באמת-מידה רגילה של ממוצע אקומי, מחשש שמא
תתקפח ע"י כך תמימותו המלבבת.

מיטב תמונותיו של הרב שפירא הן תמונות הנוף שלו.
כמה מנופי ירושלים שלו מרהיבים עין בעדינותן, בשקיפות

האטמוספירה ובקווים החיים של העצים המתוארים- פרי
האהבה ויראת-הכבוד, שבה תיאר הצייר את פרטי הנושא
אשר לפנינו. בתיאור הפרטים בנוף הירושלמי הגדול יש. מן
הדייקנות, שבה חוננו רחקי-רואי, יכה גם האוטפורטרט
בחלוק האדום. זוהי אחת התמונות הטובות ביותר בתערוכה
אם כי בורך כלל מצליחהרב בתמונות נוף יותר מאשר
בתיאור דמויותיהם של בני-אדם.

בצבעים הנקיים והשקפים ובתפיסת האור והאוירה
נרמז הגשר הרוחני בין הצייר החסיד מבית ריז'ין ובין גדולי ה
אימפרסיוניזם הצרפתי.