ב"מקרא-סטודיו" בתל אביב הציעו כמה מחברי הקיבוץ הארצי ציורים, תמונות צבע ופסלים. ויש בתערוכה זאת ענין לא רק מבחינה אמנותית בלבד. 

הקבוץ יקר לנו, כאחד המפעלים החיוביים והיפים ביותר שבארץ. מדי פעם מתגלה מחדש לנגד עינינו הדינמיקה המופלאה של בראשית, על אדמת סלעים ובאהלים, ועד לקבוצים המבוססים, שהגיעו לצורת חיים רבת תוכן ויפה ונראים בהם קוי התפתחות המבטיחים רבות. 

משום כך, עוררו תמיד ענין רציני השאיפות התרבותיות שצמחו בקבוצים, ושאינן בעצם אלא התחלה, וכן מעוררות הן ענין גם כאן - בתערוכה הזעירה של עשרים חברי הקבוץ, הפעילים בשדה האמנות. 

אנו מחפשים ומצפים למשהו חדש, שונה, שישמש ביטוי לרוח הקבוצית. כיצד מתבטא חדש זה? מה צורה ניתנת כאן לקשר לטבע היונק מהחיים על הקרקע ומעבודת האדמה ? 

ומיהו האדם - החבר לעבודה ולחיי שיתוף? 

ומהו החי שגדל בקירבה אינטימית לאדם ועובד אתו? 

ההופעה המרכזית והחזקה ביותר כאן הוא יוחנן סימון מגן שמואל. 

ולאו דוקא מפני שהוא צייר בעל השכלה אקדמית, שרכש אותה עוד לפני הצטרפו לקבוץ. הוא אחת ההופעות הבולטות באמנות שלנו קודם כל בגלל המאמץ שלו, התקיף וחדור ההכרה, לתת ביטוי אמנותי לעבודה שיתופית ולחיי שיתוף. 

בין הציירים המרובים שבארצנו, סימון הוא אחד המעטים העובדים מתוך מטרה ברורה לצור צורה לנושא ברור. ולהגשמת שאיפתו בחר לעצמו גם את המדריך הנכון - את דיאגו ריביארה הנפלא. 

בתערוכה זו מציג סימון ארבע תמונות, הוא אמן המגלה בהשפעתו של ריבירה, תפיסה מובהקת של קומפוזיציה. הקומפוזציה שלו, המונומנטאלית והממותחה משהו, היא יתרנו האמנותי החשוב ביותר. 

התמונה היפה (מס' 28) "אחר עבודה" סובלת במקצת מהגודש והצפיפות על פני השטח. אולם היא מלאה פרטים יפים, והעיקר יש בה מן הרוח והאוירה של הקיבוץ. היא מעודדת, חיובית, העבודה היא עמל, אך לא משא מדכא. פשוטים ומלאי חיים הם האנשים במעשיהם. זיעה, צמאון ועייפות, הרויית הצמאון ונופש. 

הקומפוזיציה המונומנטלית של סימון תובעת שטחים גדולים. לעולם יימנע מציור תמונות בגודל למטה מהבינוני. בתמונותיו הקטנות הוא מאבד את כל כוחו, נעשה שטחי ומגיע כמעט למתיקות. המדה הקטנה של התמונה מחייבת רגישות ועדינות גוונים, ואלה אינן הולמות את אמנותו של סימון. פאתוס-האמת של מונומנטליות, שבו מצטיין סימון, הופך כאן לאידיליה זעירה וקרתנית. זה ניכר ברורות בתמונה (מס' 30) "גן שמואל", התלויה סמוך לתמונה היפה "אחר עבודה". גם הנוף (מס' 24) היה יפה יותר אילו היה גדול יותר. "ראש של חלוץ" המושך יש בו מן הרישום, אבל הוא בנוי מתוך תנופה ומגלה את כוח הביטוי המרוכז של הצייר. 

יוחנן סימון הוא אמן בשל, היודע את דרכו. ואי אפשר וגם לא צריך להעריך את כל החברים המשתתפים בתערוכה לפי אמת מידתו. אלה הם אנשים צעירים יותר המגששים עדיין ומחפשים את דרכם באמנות. 

התנאים לעבודת אמנות בקבוץ קשים הם. עבודת היום מיגעת, שעתם של האמנים דחוקה. אין הקבוץ יכול לתת לכל הכוחות האמנותיים הנובטים אפשרות של התפתחות. לכך מוגבלת מדי יכולתו של הקיבוץ. רק מעטים בתוכו יכולים להתמסר לעבודת אמנות, ואילו הרוב - נגזר עליהם לדאוג לעצמם ועתידם תלוי באינטנסיביות של רצונם ובכוח כשרונם. 

כל הקשיים האלה זכורים לנו כשאנו מסתכלים בתמונות. ודוקא משום כך גדולה השמחה, בשעה שאנו מרגישים במשב רענן של כשרון אמת. 

רות שלוס (להבות) בולטת בתפיסה האישית המובהקת. יש לה חוש חזק של צורה ושל צבע. "בנות לוט" (מס' 24) - שתי נערות כורעות ערומות, - זאת היא אחת העבודות הטובות ביותר. 

יהודית אורן (קבוץ חצור) מצטיינת בחוש חזק של תנועה וקצב. מענינת ה"הורה" שלה. במערבולת הקוים והצבעים החמים גיתן כאן ביטוי לריקוד ללא מעצור, עד אפיסת הנשימה. אצל אורן ברור הדבר, שאפשר לציינו כמעט לגבי כל המציגים בתערוכה זו, כי הם נתונים להשפעה חזקה של המודרניזם. בלכתם אחרי פיתויו הם מחפשים ותועים כי הרצון לרדוף אחר הציור המודרני מדכא את החויה העצמית. הבלתי אמצעית. 

מעטות כאן התמונות הפשוטות, הכנות, ללא פרטנזיה, כנוף העצור של גולדה כרמי (יד מרדכי), אשר בחסכנותה יש משהו משכנע. 

מלבבת תמונתה של רות אורן (שני חמורים בחצר) - בלי מספר. 

ציורי העט הקטנים של יוחנן יעקובוביץ (הזורע) יוצרים בקוים מעטים רושם של שפע: פעם המון ערבים, פעם המרובעים של בתי כפר ערבי, הנערמים זה על גבי זה. דרכו לתת בקוים מעטים דבר מסובך - יש בה משהו אינטליגנטי בולט. 

ג'ניה ולדברג (בית זרע) מגלה בצבעי מים שלה "עצי האקליפטוס" (מס' 9) יותר הרגשה חיה מכפי שאפשר היה לצפות לפי הנועם החיור והמסוגנן של "שתי דמויות". כמה עולה ביפיה תמונה זו של צבעי מים - העצים הגבוהים המבהיקים - על תמונותיה האחרות הקפואות בנוסח של מלאכת מחשבת. 

רות פרידמן (דן). ב"נוף הגליל" וכן גם ב"בריכת הדגים" אנו מרגישים כוח וצבעים רוויים ועזים. מצטיין ביחוד "נוף הגליל" באפיו הבלתי אמצעי, האישי ובתנופת הקוים הגדולים. הוא מההופעות המהנות ביותר של התערוכה. בדומה לראש הילד היפה של מאיר מוזס (כפר מסריק). 

בולטות שתי תמונות השמן המלבבות של מוציק (אילון). הן מלאות תמימות והומור נסתר ללא פרטנזיה. ביטוי של חוש חיים הרמוני. 

יוסף ולטר (עברון) מראה עבודה רצינית ב"חדר "האוכל" (מס' 12), "שמירה" (מ' 12 ב') ו"החצר" (מס 11). הוא שואף לתפוש את סביבתו. "חדר האוכל" שלו עדיין נוקשה במקצת. יש בו יותר מקבוצת דמויות מעומדת, ב"שמירה" יש רומנטיקה מסויימת. אך העמל הרציני והביצוע המדויק, מבחינת הצבע והקומפוזיציה, מעוררים אהדה ודרך ארץ. 

תערוכת הציירים של הקבוץ יש בה אותה מידת שוני אינדיבידואליסטי שאנו מוצאים בכל תערוכת אמנות, אבל מבחינת הנושאים יש בה משהו מסוים ואחיד. אין אנו מחפשים ומצפים לגאונים. אבל אנו שמחים לכל ביטוי אמנותי אמיתי, הנוצר בתנאים הקשים של חיי קבוץ. אנו רואים בכך תאים קטנים שמהם נרקם הביטוי של תרבותנו הלאומית החדשה, אשר למענה פועלים כל הכוחות החיים של צבורנו.