לאה גרונדיג,

רישומי מנה כץ

הוגה דעות גדול דיבר פעם על הקסם המיוחד של יצירה
בלתי גמורה - על יפי הפסל שטרם הושלם, על היופי
המיוחד של רישום ראשון, של סקיצה.

רעיון זה עלה על דעתי למראה התערוכה הגדולה של מנה
כץ. כי הדופק החי, הרוטט שבציורי העם הדקים שלו נעדר
אצלו מהשטחים הגדולים של תמונות השמן.

רציתי, לכן, לעורר להסתכלות אינטנסיבית ולריכוז
ברישומיו של האמן, כי מקובל אצלנו להעריך יתר על המידה
את ציורי השמן ופחות מדי את הרישום.

ידידי, אל תשכחו זאת: כל חומר אמנותי הוא רק אמצעי
למען המטרה, הערך האמיתי של יצירה לחלוטין איננו תלוי
בחומר שממנו היא הורכבה, הוא תלוי אך ורק בכוח המעצב,
המרומם את החומר והעושה אותו לדמות.

מעשרות הרישומים שמילאו את חדרי התערוכה, אציין
רק את היפים ביותר והמבליטים את אפיו המיוחד של יוצרם.

הדף "הסוסים הדוהרים" הוא אחד מהם. הגופות, הרו-
טטות מתוך מתיחות עצומה, שוחררו כאן כמעט מכל גשמיות
והיו לתנועה בלבד. זה הושג על ידי הצל הקל, הנחפן וזעזועי
הקוים הדומים לעצבים חיים

רישום העט הדק, הרווי רגש, המגיב בסיסמוגראף על כל
זיע פנימי של האמן - הוא התמצית הטהורה של כוחו האמנותי.
מכוחו זה נובעים הדפים הנפלאים, שאחד מהם הוא "האב
עם ילדו". אב יהודי ניתן מתוך ראיה אנושית עמוקה: קוים
גדולים ופשוטים, כבוד ואצילות מביעים הפנים. ויפה הרוך
הכמוס המאחד את האב והילד לדמות אחת.

הדף הזה הוא באמת עצום, למרות אמצעיו והיקפי
הצנועים.

הבעה דקה ומלאת חיים של הווי יהודי עממי ניתנה
"בחופה" ויותר עוד - בילדי החדר עם הזקנים.

מונומנטלי הוא הרישום הנפשי, המוסד את אפיו הלאומי
של בכינו האיום על מתינו: אחד נופל על גופו של מת, בין
מתים רבים, ומבכה את קרבנו. הראש היחיד של הנרצח בעומק
התמונה הוא כסמל של מיליונים, הרישום הזה הוא מבחינת
הקומפוזיציה - היפה והעמוק ביותר שיצר מנה כץ.

אותו הנושא ניתן גם כתמונת-שמן, אולם לי נראית כאמנו-
תית יותר לאין ערוך התפיסה הגראפית, בגלל המזיגה המוש-
למת של שטח הצללים הפאסיבי והקו האינטנסיבי, הפעיל.

והנה פני ילד מתלמידי "החדר": רוך ותום ילדותי ורצינות
של לומר והוגה.

נעבור עתה אל דפי "הכלי-זמר", זוהי פינה ידועה לנו -
נלהבת. מגוחכה קצת ומלאה קסם תמים. פינה המעוררת את
זכרם של מנדלי, שלום-עליכם ושל כל העולם היהודי שאיננו
עוד.

הנה הם: הבטנון, המתופף, הכנר, המחלל בחליל והשאר.
הכלי והמנגן מתמזגים כאן ליחידה אחת רבת-חן, הנה הבט-
נון הנהדר, המלא קסם משעשע, כאשר הוא מחבק את גופו
הענק של הכלי ההומה, או המחלל בחליל, הדק והארוך ככלי

שלו עצמו. המתופף שכובעו יורד לו על ערפו, שוכח מתוך להט
הנגינה את הכל מסיב : וכמוהו מסור ונלהב הכנר.

כזה הוא המנגן, שהכלי היה לחלק של מהותו, המנגן השו-
כח את עולם המציאות מסביב, ואשר השתקעותו בנגינתו דומה
להשתקעותו הרצינית והעמוקה של ילד בעולם משחקיו. זהו
המנגן, ונוסף לכך - מנגן יהודי קטן ועני שהתלהבותו
היא התלהבות חסיד.

כך ניתן ביטוי למהות היהודית העממות, האנושית, מתוך
ויתור על ציור פרוגראמאטי ועל סימבוליקה מודגשת.

הנאה מיצירה אמנותית אמיתית אינה נקנית בקלות: את
היצירה יש לכבוש. היא תובעת מהמסתכל מסירות והתעמקות.
ואז היא מעניקה את כל הסיפוק, אשר רק בכוחה של אמנות

להעניק.