על המחול החדש
המחול החדש נולד מתוך מאבק נגד הבאַלאָט: מתוך
תפיסה חדשה של הגוף והחיים, שהתחילה מתפתחת בשנים
הראשונות למאה הנוכחית. עד הזמן ההוא לא היה ריקוד מלבד
הבאלאט, והחן של אמנות-המחול הזאת שקפאה בכבלי מסורת

רבת-ימים, נצטמצם באלף־בית של חוקי צעדים-ותנועות
ובארשת-פנים של מסכה. אמנות מחול זו, על "הסקס אפיל"
הקלוש שבה ועל מושגי יופי של העבר הרחוק, - סגרה על
הגוף החי כמחוך צר. גופו של האדם - בתנועתו הטבעית
ובכל הדר תפקידיו הבריאים - נתעלמו ממנה לחלוטין. אולם
חיי טבע חדשים יצרו רגשי חיים חדשים ומושגי יופי חדשים
ונצחו סוף סוף את החן הכבול ואת הגינונים המלאכותיים של
הבאלאט. היפה פירושו גם הבריא והחי במיטב כוחו. נולדה
תנועת-הנוער, שראתה את עיקר הויתה בטבע ובנדודי
משוטטים. קמה תנועת הספורט והגימנאסטיקה החדישה.

איזידורה דונקאן השליכה אחרי גוה את כל אבזרי הבאלאט,
את נעל-הרקדנית, את הריקוד על ראשי אצבעות, את שמלת
הגאזה השקופה ואת המחוך המיוחד, היא רקדה יחפה, לבושה
שמלה יונית חפשית, כששערותיה פזורות. הגוף חזר להיות
גוף-כשלעצמו ולא מנגנון קשור בלולאות וכבול בתנועות
קצובות וקבועות מראש. התנועה החפשית של הגוף החפשי
נעשתה לנושא המחול, וכך נולד המחול האמנותי החדיש.

עולם הפרימיטיב, אמנות הבושים, צורות החיים של עמים
זרים נעשו מוכרים וידועים לנו. הם נגעו בלבנו בשל שרשיהם
האנושיים ולא לבד מחמת הקסם האכסוטי הצפון בהם. מחולו-
תיהם הפרו את אמנות המחול החדישה, שכן גילו לנו אפשרויות
עיצוב בלתי מוגבלות. כתוצאה מזה קם לתחיה הריקוד העמ-
מי. המחול התפתח משעשוע קל למלאכת אמנות חפשית, שיש
בכוחו להביע בעיות אנושיות חשובות ומאורעות חשובים.

דחיפה עצומה להתפתחות אמנות המחול באה עם מלחמת
העולם הראשונה. בעיות הקיום האנושי הועמדו, על־ידי אסון
עצום זה, לנגד עיני המיליונים של בני העמים השונים. חויה
קולקטיבית איומה זו מן ההכרח היה שהאמנות תתן לה
תשובה כלשהי ותבים אותה בצורה איזו שהיא. השמות
הגדולים של רודולף לאבאן, מדי ויגמן ויום העלו את המחול

למדרגה הגבוהה ביותר של עיצוב אמנותי, שהרי הגוף הוא
אמצעי ההבעה הישיר ביותר והחפשי ביותר שבידי האדם
שהרי הגוף הוא האדם.

מלחמת העולם השניה עלתה עוד על הראשונה בעוצם אי-
מיה. שוב תלויות הבעיות על חודה של חרב, שוב חשופות לעי-
נינו השאלות של הסדר הסוציאלי שלנו, המופרך שוב
מתנהל מאבק מרי על סדר סוציאלי חדש, וככל שהמאבק חזק

יותר - כן חזקה יותר תגובת-הנגד, למן המגמה שמתחת לסף
ההכרה לברוח מהמערכה, ועד למגמה הברורה של טשטוש
והתעלמות. מגמת הבריחה מהמציאות האיומה לתוך עולם
האשליות היא עצומה מאד, ואף הבריחה עצומה ורבה. היא
מקיפה את רוב שטחי יצרי התרבות שלנו: שעשועים, בידור
הדעת, בילוי זמן. זוהי הדרך, שבה הולכים הפילם, התיאטרון
העתונות, הראדיו וכמה מענפי הספרות והאמנויות, על־כן
זכינו עתה שוב לחזות בתחית הבאלאט, זו צורת-האמנות
העתיקה ששבקה חיים. לפני כמה שנים קם הבאַלאָט לתחיה
בצורתו "הצבאית", בצורת קבוצות "גירלס". הגוף נעשה שוב
למנגנון של מכונה. מהמיליטאריזם נטלו את המדים, את
המשמעת ואת התנועה הקציבה המכונתית, אולם גם הבאַלאַט
בצורתו הקלאסית קם לתחיה הפעם.

המחול היה קודם בעיקרו אמנות של תנועת-הרגלים. הגוף
של האדם וגם פניו היו נושאי-ההבעה. בכל חיינו האמנותיים
מתבלטות והולכות שתי נטיות קיצוניות: הנטיה למגמת
המופשט והנטיה למגמת הנושא. חסידי מגמת המופשט עוזבים
בקפיצה מסוכנת אחת את עולם המציאות שלנו, הנטול
כל סדר הארמוני, ובורחים לתוך העולם המופשט, האין-סוף אל
חלל האפס האינדיבידואלי לחלוטין, שבו הכל אפשרי
והכל בטול מציאות.

הקבוצה האחרת נשארת, מתוך הברה, בעולם המציאות:
היא באבקת ומחפשת כשהיא עומדת בשתי רגליה על קרקע
עולמנו. התוכן שלה ברור וחד־משמעי. קבוצה זו עומדת
לשטן בדרכם של הבורחים מפני המציאות, ולעתים קרובות
מגנים אותה כ"טנדנציוזית" - כאילו יש אמנות שאינה
טנדנציוזית. את אמנות המחול מאסכולה זו קוראים בשם
הגנאי "אמנות הטנדנציה" ומטילים ספק בערכה האמנותי.
ואילו לאסכולות אחרות קוראים "אמנות בעלת תוכן רחב"
וכל מה שמצוי באמצע - בין שתי מגמות ההתפתחות האלה
- היא חסר ערך, משום שאין לו השפעה עמוקה ביותר.

תופעה זו אנו מוצאים גם בשטח אמנות-המחול, באמנות
הציור והפיסול מזלזלים בתוכן הברור ומגדירים אותו
כ"ספרותי": ובשטח אמנות המחול מגדירים אותו כ"מימי"
בשני המקרים מוציאים אותו מכלל האמנות הטהורה, יש
שאיפה רבה לבאַלאָט על כל צורותיו. ויש המון ריקודי-רגלים
של בחורות נאות, המחוננות במידה גדושה או פחותה של
"סכס־אפיל" והקוראות לריקודיהם "אמנות המחול", ויש גם
מחול-הבעה שממנו נוצר המחול הקביצתי החדיש וממנו יצאה
דרמת המחול, יום, וויגמן, דורה הויאר, טרודי שופ וגרטרוד
קראוס, העלו על הבמה שרשרת עלילה, שחוליותיה קשורות
זו בזו. יחד אתן הולכת בדרך החמורה הזאת של מחול-
ההבעה דבורה ברטונוב, הרקדנית העברית בעלת החותם
העצמיי, נשף המחול האחרון שלה היה פרי עמל של שנים
רבות והיה מאורע אמנותי ממדרגה ראשונה.

דבורה ברטונוב נתברכה בשפע של כושר ביטוי ונושאי
מחולותיה מחושבים יפה ובבהירות. היא בונה את ריקודיה
באינטליגנציה אמנותית מרובה. במרוכז, ללא כל סטיה לרוחב
או לאורך, היא מביעה את הכל. נוסף על זה נתברכה במתנת-
האלים של ההומור. הסצינות והטיפוסים מ"חתונה יהודיית"
מקסימים ממש, אשה קטנה זו, בעלת הגוף הענוג, העלתה על
הבמה המון אנשים, "מחותנים", אורחים ו"כלי זמר", היא
רוקדת ריקוד השתוללות בפראק הירוק ויוצרת בתנועותיה
דמויות אנשים שהיא רואה בעיני רוחה -ברוב קסם.
בדרכה זו כבר יצרה ד. ב. כמה וכמה מחולות מושלמים
וביניהם את הבאַלאָט הראשון" שלה, שנעים לראותו שוב
ושוב.

אולם האמנית אינה עומדת על מקום אחד. היא הולכת
הלאה, ומחפשת לה נושאים חדשים ודרכים חדשות, והיא
בהירה ונועזה ביותר בחיפושי הנושאים, היא מעיזה ומחפשת
ואם היא גם לא תמיד מצליחה - מה בכך? לכבוד היא
לאמן העוזב את הדרך הסלולה, ומרחיב את חוג מאבקו
מבחינה זו הוא רשאי להתגאות אפילו ביצירתו הבלתי
מוצלחת.

יצירה שכזו היא "יזכור", היא עושה רושם של המצאה
רג'יסורית, של רעיון ספרותי, של דקלום ולא של יצירת
ריקוד. שכן חסרים בה יסודות הריקוד. גם ה"נערה מהעמק"
אינה יצירה חזקה, ללא כוח של ביטוי המצוי אצלה כרגיל.
אולם מיד לאחר כך בא משהו נהדר: ריקוד קצר בעל כוח
הבעה רב: "יציאת מצרים", לא היתה זו לא הליכה ולא
ריצה: זו היתה צעידה מתמדת ברוב עוז קדימה, כמי שנכנס
בו הדיבוק, כמי שנדחף על ידי כוח עליון. המון עצום מסתער
קדימה, המון בל ידע מעצור. המון שמתקדם והולך והעוצר
נשימה בהתקדמותו. זהו משהו עצום בצורתו ופשוט
כאחד: מלא כוח אלמנטרי וגורלי, היה זה המחול החזק
ביותר של נשף הריקודים של ד. ברטונוב.

נזכיר פה עוד ריקודים אחדים. דרמות קטנות הבנויות
יפה בפנימיותן: "זכרונות של רקדנים" ו"הרחוב האבל". "הנער
רה והרוכל" הם דמויות שלא ישכחו.

היינו עדים לגידולה של ד. ב. בארצנו מראשית הצלחות
הנעורים שלה ועד ליצירותיה הבשלות הרציניות של הנשף
האחרון, היא עובדת בתוכנו כאמן רציני, בעינים פקוחות
במוח הוגה ובאומץ לב.