אברהם מלניקוב (1892, בסרביה – 1960, לונדון) מוכר בעיקר בזכות אנדרטת האריה השואג בתל־חי. אולם לצד יצירתו הפיסולית היה מלניקוב גם כותב, שפעל בתחומי המסה, ההגות והספרות. את דרכו הציונית החל כחייל בגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, ובמאורעות תר"פ השתתף בהגנת ירושלים תחת פיקודו של זאב ז'בוטינסקי. בשנות ה־20 פרסם מאמרים על אמנות ועל מקומה במפעל התחייה הלאומי, ובשנות ה־30, לאחר שעבר ללונדון, החל לכתוב באנגלית סיפורים קצרים ורומן.

במאמרו "האמנות ביישוב החדש"(1924)  טען כי תחייתו של היישוב אינה יכולה להישען רק על מוסדות לאומיים, כלכלה וחינוך, אלא מחייבת גם טיפוח של תרבות חזותית ואמנות עממית שתצמח מתוך חיי היום־יום. הוא קרא לראות במלאכת היד, בעיצוב הבית ובחינוך לטעם אסתטי יסודות הכרחיים לבנייתה של תרבות עברית. שנה לאחר מכן, בנאום שנשא בפתיחת תערוכתו של הצייר ישראל שלזינגר, הרחיב תפיסה זו לכדי מניפסט אמנותי. מלניקוב הציג את האקספרסיוניזם לא כאופנה אירופית חולפת, אלא כביטוי למסורת חזותית מזרחית עתיקה, וטען כי דווקא בו עשויה האמנות היהודית למצוא את שפתה החדשה בארץ ישראל.

סיפוריו הקצרים של מלניקוב שזורים לרוב במאורעות חייו ודמותו היא דמות המספר, והמרחב הירושלמי שבו חי הופך לזירת ההתרחשות. כך למשל "קולות באפילה" מתרחש בדירתו שמעל שער שכם. לאחר דקירה שאירעה סמוך לביתו, המספר מניח את אקדחו תחת הכרית ומבלה לילה שלם בניסיון לפענח קולות מסתוריים הבוקעים מן החשכה. הסיפור, הכתוב בסגנון המזכיר את אדגר אלן פו, בנוי ממשפטים קצרים ומהירים, כמעט ללא השהיות תיאוריות, ועולה בקנה אחד אחד עם רשומותיו הספרותיות של זאב ז'בוטינסקי וטענתו כי הספרות העברית דורשת בעת הזו סיפורים קצרים רצופי אקשן. לכך נוספת התנהלותו המגושמת של הגיבורו והפחד שמלווה אותו. הסיום המפתיע של הסיפור מעלה שאלות על הצבאיות הציונית שהיתה אז בראשית דרכה וכבר זכתה לקריצה ביקורתית מאחד מילדיה. גם הסיפור "ורדים" נפתח בדירתו של מלניקוב מעל שער שכם ומתאר התאהבות קצרה בין המספר לבין אישה ערבייה החולפת ברחוב.

אסופת הטקסטים המוצגת כאן מבקשת להאיר את מלניקוב לא רק כפסל המזוהה עם אחד הדימויים המכוננים של היישוב, אלא גם ככותב וכהוגה שניסה לנסח את מקומה של האמנות בתוך הפרויקט התרבותי של התחייה העברית.