כל רעיון חדש נולד בקדושה. גדל ומזדקן ונכנס בסהרה לפרדס הנשמה הלאומית. רעיון האמנות החדשה נולד גם הוא בקדושה וטהרה בזמנו, הלא הוא הזמן הנהדר של האימפרסיוניסטים הידועים, כגון מנט, סזן, פרודן וחבריהם. הם הם שהרסו את המבצר הקלסי, היבש ופתחו דלת לרוחה לתנועה ולבטוי חדש. הסגנון האמנותי החדש הזה, כפי שאמרתי, נולד בקדושה וגדל בטהרתו במשך ימי המלחמה. המון שרלטנים נצמדו אליו והשתמשו בו לרעה. ואחרי כמה וכמה תהפוכיות סגנוניות מהדדאיזם עד הספרומטיזם הרוסי נהרה המרכבה הנהדרה הזאת אט אט את הרפש שדבק בגלגליה. והנה אנחנו רואים אותה עכשיו על אם הדרך, בכל טהרתה וזהרה משוחררת אשר עשוה להם מרכב מכל הזיפנים ומדרס הרעיון הזה קם לתחיה בכל הדרו. אי-אפשר להגיד שסגנון האמנות החדשה, כלומר סגנון ההוה הוא אותו הסגנון של סזן ופרודן. אנחנו התרחקנו ממנו והלאה, אבל יש בו הרבה מרוח הטהרה שבה יצרו אמנים הללו, אע״פ שסגנונם לא סגנוננו, ועוד ה ד ר ך רחוקה עד לשלמות. בשבילנו היהודים יצר הרעיון החדש הזה פלאים. הוא פתח בשבילנו אפשרויות המתאימות ביותר לרוחנו ולמהלך נפשנו. קים לנו, שבמשך דורות לא השתתפו היהודים ביצירת האמנות הדיקונית. והרבה פעמים לדבר, אבל הטעם העקרי הוא שהאמנות האירופית יסודה בתרבות יונית-רומית ויחזו להם החוזים ויחלמו החולמים על דבר התמזגות אתונה וירושלם עומדת בעינה: מזרח ומערב חזקים אישמרעהו ואין אחר נוגע בחברו גם בהפגשם. וכל זמן שאתונה היתה אם למסרת האמנות ב א י ר ו פ ה היה היהודי בכח אינסטינקטיבי עומד מחוצה לה. וכל נסיון להכניסו אל תוך היכלה עלה בתוהו, אמנם רואים אנו במשך המאה האחרונה פה ופה ניצוצות אמנות-יהודית, אבל תנועה בעלת ערך ואמנים יהודיים חשובים זכינו לראות רק בזמן האחרון, אחרי נפל המבצר ההלניסטי באירופה. רק אחרי שהפנתה האמנות פניה למזרח לא בושש היהודי לבוא ולבצר לו מקום כראוי לו בחנועה הזאת. קנה מדה לאמנות ההוה באירופה הוא קנה מדתו של המזרח, דבר הקרוב ללבו של היהודי. וזהו האקספרסיוניזם. האקספרסיוניזם אינו ישן ואינו חדש. האקספרסיוניזם הוא נצחי. משנים קדמוניות, מראשיתן של הממלכות הקדומות בבבל עד היום הזה נמשכת שרשרת זהב אחת. האמנות בבבל, אשור, מצרים, הודו וסין שרשרת אקספרסיוניסטית אחת הוא. המרתקת דורות ומאחדת את התרביות המזרחיות השונות. דגמה אחת קטנה יש בה כדי להעיד על אפיה האקספרסיוניסטי של השירה העתיקה היהודית בניגוד לשירה היונית. שלמה המלך שר לאהובתו, ואומר: ״עיניך יונים" לא כן הומירוס, הוא קורא: ״עיניך ספירים" הנה הוא ההבדל. אצל הראשון הרעיון וההרגשה מוצאים להם בטוי באופן אקספרסיוניסט חי, בלט ומונומנטלי, אצל השני הבטוי הוא קר ומלטש. כן, האקספרסיוניזם הוא שלנו, עצם מעצמנו, בשר מבשרנו וצר צר לי מאד שחוג ידוע של אמנים בארץ ישראל מתגלגלים עד היום בעפרו של יפת ואינם רואים את זהבו של יעקב.

הנה אנו רואים בתערוכה זאת ניצוצות וכונה לסגנון היחיד והמתאים לנו. הבה נקוה, שהאמן הצעיר לא יטה מהדרך הישרה הזאת, ושאוירא דארץ ישראל ידריכהו קדימה, קדימה אל התפתחות האמנותית השלמה, שבה התחיל, הדרך רחוקה והמלאכה מרבה ואין האמנות נקנית אלא למי שממית עצמו עליה באהלו של יעקב, כי אם רבים המכשולים על דרך האמן בכל ארץ קל וחמר בארצנו.