אברהם מלניקוב מחבר רישמה זו שנדפסה בכתב־עת אנגלי בלונדון, ידוע לתושבי הארץ. הוא יוצר ה"ארי השואג" בגבולה הצפוני של ארץ־ישראל – מצבת האבן הדוממת על קברו של יוסף תרומפלדור. א. מלניקוב נולד בביסיראביה. למד את אמנות הפיסול בוינה. עד לתחלת המלחמה הראשונה עבד באמריקה ובזמנו הצטרף לגדודים העברים שעמהם בא לארץ. בשנותיו האחרונות הוא יושב בלונדון.

• 
  

התבוננתי בה מעבר ללוח האשקוקי. היא היתה שקועה במשחק. היא השעינה את פניה החורות על הידים והסתכלה בלוח. בחוץ זמזמו אוירוני האויב, שחגו בליל חשוף ואפל, ללא שמץ של סהר. התותחים רעמו וירקו אש בפניהם. פה ושם הדהד האויר בנפול הפצצות נפילה עמוקה הרחק, הרחק מכאן. הרהיטים הקלים שבסודיו רעדו, התנדנדו והשמיעו קול קשקוש. הרימותי פסת נייר וקרבתיה לאש. הדלקתי את המקטרת והסתכלתי שוב בידידתי, שעדין היתה נתונה ראשה ורובה במשחק. עשנתי וחכיתי זמן מה במנוחה. ואז פניתי אליה בשאלה: שפיר! תורו של מי עכשיו? – ברצוני היה לזרזה במשחק. היא יישרה בבת אחת את גוה, הביטה עלי ואז אירע משהו, לפתע פתאום... 

נדמה היה כאילו התופת עצמה ירדה לארץ. האור כבה. הקירות רעדו והתמוטטו. ארד, עץ, כלי חרס, ופסלי גבס התנועעו כבעלי חיים. נתקו והושלכו מפינה אחת של הסוטדיו לשניה כאילו השד תקפם. גג הזכוכית נפל ברעש ונופץ לרסיסים. וילון ההאפלה הגדול התנופף אנה ואנה ודמה לעטלף רב־מדות המרחף מעל משהו. ומעל לכל זעקת שגעון של ידידתי... ואז השתררה דומית מות ואפלה עמוקה שהופרעה פה ושם על ידי האש החיורת, שעדיין בערה בשבכה. האויר היה עבה מאבק מריר ויבש. הרגשתי כאב חריף בכתפי הימנית, בעוד שאני עומד עד הברכים בתוך משואות: לבנים, חרס, מכשירים, ספרים וכל מיני חפצים אחרים המהוים סטודיו של פסל.

כל זה אירע במשך דקות מספר... גששתי מסביבי ומצאתי את ידידתי מכונסה עמק בכסא הרם. בקשי הוצאתיה משם. מן החוץ הגיע צלצול מכונת־הכבוי וערבוביה של קולות. מישהו צעק דרך החלון המנופץ צעקת שאלה: הכל כאן בסדר? – ואז הוגשה לנו, לידידתי ולי, העזרה.

השתוממתי בראותיה מוחזרת להכרה והנה היא שבה בבת אחת לאיתנה. היא לא נפגעה אפילו כשריטה קלה וכששאלתציה לסבת זעקת האיומה היא שללה זאת בתנודת ראש. "אני – אמרה – לא צעקתי". היא רגזה. מעולם לא ראיתיה כה מרוגזת כאז. היא רקעה ברגל והתעקשה, שזה אני צעקתי.

למחרת, אם כי עדיין הרגשתי כאב והשתמשתי במקל כבמשענת לרגלי הדרוסה, הלכנו בכל זאת לבקר ביחד את חדרי מעוני. עמדנו זמן ארך בלדת הפתוחה ובחננו מה שהיה זה רק אתמול מקום שקט ומוקדש לחלומות, עבודה ולמנוחה, ומה שיהווה כעת מפולת, דגומות הפסלים שעמדו בפנים – גדולים וקטנים – כל אחד במקומו ושחילקו ביניהם באופן שוה את הטוב והדל שבחדר. רובם היה מונח כעת, שהם פסורים, שבורים ונערמים בערמות משונות ומצחיקות. שלד גדול של פאולוס היה מונח, כשזרועותיו פרושות על גוית אשה עשויה שיש עדין. פסל גדול של מחוסר עבודה, שראשו מופשל אחרונית, השתטח על הרצפה. ראש ילד עשוי ארד התנגד ובקע פיגורה ענקית של מכבי. היה זה כאילו עוצב בכוונה תחלת במרכז הגויה. הוא הציץ מבעדו ופניו הקטנים חייכו בלעג.

הבטנו שנינו על אותו דבר, שכן הפנינו את פנינו זה מול זו, אך לא הוצאנו הגה מפינו. נכנסנו לסטודיו והחילונו למיין פרטים. בפנה, מקום שם עמד שולחן־הכתיבה היה ריק והניירות פזורים על פני החדר כולו. אולם פני שבכת האש, שנמצאה עדיין במקומה, היה שולחן קטן ועליו לוח האשקוקי עם פיגורות אחדות על המשבצות. התעכבנו לרגע קט, החלפנו מבטים ופרצנו בצחוק "ותורו של מי היה זה?" – שאלתי. היא הסתכלה סביבה ובידה עשתה תנועת סיבוב. "של היטלר" – ענתה.

פרט לארדים אחדים ולדברים אחרים עשוים מחומר מוצק הכל נופץ. בדידות עמוקה וחודרת השתררה על כל ישותי. כל הדברים הלל היוו חלק ממני – פרי דמיוני ושרירי, עצם מעצמי ובשר מבשרי – עבדות שנים הושמה לאל. אלפי חלומות נמחקו במחי־יד אכזרית אחת. עבר שלם שקע בתהום ללא תקות גאולה.

ימים לא יכלתי להתקרב למקום – זהו "הכותל המערבי" שלי – עד שביום אחד הוכרחתי לחזור הנה. היה זה בוקר בהיר, מוצף שמש. הרחוב המה מאנשים, מכונות ורעש המקדח האבטומטי שלט באויר. הוא כרסם את פני הכביש. התעכבתי והתבוננתי באנשים, הם עבדו, שוחחו, שתו תה והתבדחו. אחד מהם, בעל מדות, היה מניף מדי פעם בפעם כילף ובהסתכלי בו נתעוררו ידי. עברה בי תשוקה כבירה למעשה ולפעולה, עברה ומלאה אותי כולי.

מצאתי את דרכי לחדר עבודתי ההרוס והתחלתי לברר את מכשירי הפזורים על הרצפה. משום מה – לא ידעתי בבירור מדוע – בהסתכלי בהריסות עבודתי לשעבר לא הצטערתי על מה שאירע. הרגשתי כאילו שוחררתי מן הנטל הכבד שך העבר. הרגשתי את עצמי חפשי ומלא תקוה לעתיד. כל מיני רעיונות עברו במוחי, תכניות וחזיונות של עבודה להבא. כל ישותי כאילו עברה לארץ חדשה ולחיים חדשים. בפנה רחוקה של החדר עמדה תיבה מלאה חרסית. שמתי את פעמי דרך רצפה מכוסה שברירי פסלים, מעל לראשים, זרועות, רגלים, פיגורות שבורות – עד שהגעתי אליה. הרימותי את המכסה, הצצתי לתוכה, השקעתי את ידי והעליתי מלוא כף חרסית. הידקתי את כפי: החומר הרך, הלח והקריר בא לבין אצבעותי וכל ישותי נזדעזעה. התבוננתי אז מסביבי וחשבתי לי: יש יותר תקוה באותה תיבה מלאת חומר מאשר בכל הפסלים שבעולם .כן, עלה בלבי, תורי הגיע. 

(מאנגלית חי"ב).