זה קרה בירושלים, במגדל שמעל שער שכם.

זה היה חדר ענק, מרווח ומקושת והיו בו שלושה חרכי ירי ששמשו כחלונות; אחד בחזית – פונה אל הכניסה, אחד מימין ואחד משמאל. החרך בחזית היה חדר השינה שלי, חרך מימין היה למטבח וחרך משמאל היה למזווה, החלונות היו בחומת העיר שעוביה שלושה וחצי מטרים.

כשהלכתי לישון, הנחתי את האקדח תחת הכרית: אנגלי שהתגורר בשכונה נדקר זמן לא רב לפני כן, ולכן נקטתי באמצעי זהירות. הברחתי את השער, נעלתי את הדלת והלכתי למיטה. כיביתי את העששית בנשיפה והרגשתי כאילו צללי העבר שוכנים בחלל החדר; הרי המגדל עומד על יסודות החומה העתיקה של ירושלים. התרגשתי מהמחשבה שאבותי לחמו ומתו בהגנה על חומה זו ממש, על החדר הזה שאני שוכב בו.

עייפתי והשינה הפיגה חיש מהר את מחשבותי וחזיונותי. שנתי היתה עמוקה ושלווה עד שקול לא מוכר העיר אותי. בתחילה, לא הבנתי מהו הקול. שכבתי זמן מה, כחולם. היה נדמה שהוא בוקע מהמטבח הקטן, נשמע כקול אישה, ששרה כמה תווים נוגים. אחר כך, חשבתי שהקול מגיע מצידה השני של החומה, הקשבתי לו בלי משים. אחר כך, דמיתי שהקול מגיע ממקום קרוב מאד, משמאלי, ונבהלתי. פניתי מיד לאקדח, השלכתי את השמיכה והוצאתי את רגלי מהמטה. רק אז פסק הקול. התיישבתי, האקדח בידי, בחדר הקפוא. רעדתי מקור והמתנתי. דממה.

לבסוף, החלטתי, שהקול מגיע, בלי צל של ספק, ממקום כלשהו מעבר לחומה. חזרתי למיטה ושמחתי להתכסות שוב בשמיכות החמות. כשעמדתי להרדם, שב הקול והופיע. הוא היה ברור ונוכח. קפצתי מהמיטה, הלכתי ישר למטבח, זרועי מושטת והאקדח בידי. סרקתי את החלל החשוך של המטבח בתנועה מעגלית. לא היה שם איש, החדר היה ריק. הושטתי יד ומצאתי גפרורים; הצתתי גפרור והלהבה עלתה. חיפשתי: אין דבר חריג. פניי התכסו בזיעה קרה ושערותיי סמרו. התמלאתי אימה. עצרתי לכמה דקות והסתכלתי סביב. לא היה דבר לראותו.

כיביתי את האור וחזרתי למטה. כשהסלקתי את האקדח שוב נשמע הקול. הצלילים חזרו על עצמם, אבל בטון צורם וחד. התמלאתי אימה וחרדה. אחזתי בבראוניג וישבתי דרוך, כאשר חדל הקול, שקט מכאיב צלצל באוזני. הזדעזעתי ורעדתי. אמונותיי הטפילות, הנשכחות, קמו לתחיה ולא ידעתי את נפשי. בזמן שהמחשבות התרוצצו בראשי, שב הקול והופיע. למרבה הזרות לא היה זה הפחד אלא הכעס שהציף את כולי. זעמתי. קפצתי, סיננתי לעזאזל וצעדתי היישר למטבח. כמשוגע אחוז תזזית הטחתי את ידיי לצדדים ובעטתי ברגליי. אבל לא היה בַמֵה לנקום: רק חלל ריק מכל עבר.

שוב הדלקתי אש, בחנתי את המטבח ושכנעתי את עצמי שאין שם איש. שפתיי יבשו, גרוני ניחר. לקחתי כוס וניגשתי לכיור למזוג מעט מים, וכשמלאתי את הכוס וקרבתי אותה לשפתיי, חזר הקול וצלצל בחלל המטבח, הפעם הוא הגיח היישר מתחתית הכיור.

פחדתי פחד מוות; הכוס נשמטה משפתיי והתנפצה לרסיסים בכיור, כאשר נשפכו המים לכיור נחנק הקול והשתרר השקט.

עצרתי שם והרהרתי לחשוב.

צנרת הכיור יצאה דרך החרך לעבר צידה השני של החומה ומשם זרמו המים בחופשיות אל השדה. בזמן שעמדתי ותהיתי, הקשבתי לזרימת המים החוצה בתחתית הצינור, הרוח נשפה בצינור והקול נשמע מהכיור.

היה זה צינור הכיור שרדף אותי הלילה.

לעזאזל !