בניתי טרסת סביב הגג. מאבני גוויל הכנתי אותה.  מילאתי אותה באדמה משובחת, זיבלתי ושתלתי ורדים. השקיתי אותם בזמן ובעין יפה. השמש המזרחית הנדיבה חיממה את השתילים והם הכו שורש. הצמיחו ענפים חדשים, התכסו עלים. הם שגשגו והתפשטו ובעת הפריחה זכיתי ביבול עשיר. כך היה לביתי כתר־אש ריחני.

העוברים והשבים בסמטה הקטנה והצרה שבה התגוררתי מתחו את צווארם בפליאה; ואני נמלאתי גאווה והדר.

בוקר אחד השכמתי קום להשקות את הורדים לפני הזריחה, וכשהייתי בדרך לעבודה, שמעתי טפיפה במעלה הרחוב. זה נשמע כצעדי אישה. התכופפתי מעבר לחומה והסתכלתי מטה.

למטה ניצבה אשה ערביה מכוסה ברעלה. מעבר לצעיפה, היא התבוננה בהנאה בוורדיי. רזה היתה וגבוהה וחמוקיה בלטו מבעד שמלתה השחורה.

קטפתי את הורד היפה ביותר והשלכתי אותו לעברה. היא הושיטה את ידה, אך החטיאה והורד נפל לרגליה. היא התכופפה, אספה אותו והסיתה את צעיפה בשביל להריחו. לעיני נגלתה האשה הערביה היפה ביותר שראיתי בימי חיי. ראשי הסתחרר. צבע עורה היה היפה ביותר שראיתי מעודי, וכך גם תווי פניה. היא הרימה את מבטה, ועיניה השחורות נצצו. עמדתי נדהם.

היא הסיתה את צעיפה, נופפה בידה לעברי והמשיכה בדרכה. בפינת הרחוב פנתה ולא יכולתי לראותה יותר. היא נעלמה, אך אוזני עוד עקבו אחריה, כל עוד נשמעה טפיפתה על מדרכת האבן.

X          X        X

ימים חיפשתי אותה. בוקר אחר בוקר השכמתי קום וסקרתי את הסמטה מגג ביתי. לשווא. החזיון לא שב. עד שבוקר אחד, דווקא כשאחרתי לשעור, התלבשתי בזריזות ומהרתי במורד הרחוב כדי לא לאכזב את תלמידיי.

כשיצאתי משער העיר העתיקה צעק נהג ערבי, "עוד נוסע אחד ליריחו!"

בלי משים הפניתי את ראשי, ושם בפורד קטנה וישנה ישבו שתי נשים ערביות. האחת מבוגרת ואת השניה זיהיתי, היא האשה שלרגליה השלכתי את הורד.

בינתיים חזר הנהג על קריאתו: "עוד נוסע אחד ליריחו".

"בסדר, אני נוסע ליריחו". נכנסתי לפורד הקטנה והתיישבתי ליד האשה שחיפשתי ימים כה רבים. אבל הנהג המשיך לצעוק: "עוד נוסע אחד ליריחו!"

קראתי אליו ושאלתי אותו, למה אתה לא נוסע.

- תראה, הוא ענה, אתם שלושה ואני רוצה נוסע רביעי. אני לא יכול לזוז לפני שיהיה לי עוד אחד.

- "בסדר", עניתי, "אני אשלם על הנוסע הרביעי. בוא נסע".

- טייב, חוואג'ה (בסדר, אדוני) ויצאנו לדרך.

זו היתה הפעם הראשונה שבה הודיתי למהנדס התורכי שתכנן את הדרך ירושלים-יריחו, על עיקולי הנחש שבה. בשקט ובזהירות נגעתי בידה. היא לא מחתה: להיפך, היא אחזה את ידי בידה. חום גופה חדר לגופי והעלה בי אש. הפניתי את ראשי והרחתי את שערה. הייתי סחרחר. ישבנו, ונצמדנו זה לזה. פעם לשמאל ופעם לימין. היא נשענה עליי ואני עליה, בפיתולי העקלתון הרבים שבדרך.  הנהג נסע במהירות מופרזת, אך לנו לא היה איכפת. ראשי התמלא במחשבות ובתכנונים, נכנסתי לטראנס כאשר המכונית עצרה בפתח מלון ביריחו.

שני אדונים ערבים יצאו מהמלון, האחד מבוגר, השני צעיר למדי. הם ליוו את הנשים הערביות, ואני נשארתי לבד בפורד העלובה.

הנהג הסתכל לעברי, חייך ואמר:

"איק אדיניה". (כך העולם).

קיללתי את הורדים שלי.