א"י עתידה להיות מרכז רוחני לעמנו.

במעשינו העכשווים תלויה צורתו של מרכז זה.

בתי ספרנו הגבוהים, תיאתרונינו, הספרות, העתנות ויתר מוסדות הספרותיים יסודם ביית הספר העמימי.

אבל ישנו עוד סניף אחד של פעולה רוחנית שבלעדיו תרבות מבוגרת היא בלתי אפשרית, ועיקר יסודה של פעולה זו הוא מחוץ לכתלי בית הספר דוקא.

הנני מתכון לאמנות.

אל לנו לעשות את אותן הטעיות שעשו עמים אחרים, יותר גדולים וחזקים מאתנו.

אמריקה למשל אינה ארץ אידיאלית בשביל אנשים הדורשים מהחיים מעט יותר מסיר-הבשר. וכשנשים לב להקניות אמנותיות, שאמריקה עושה כסדר באירופה וחפש הכנסה שהיא נותנת לאמנים, נראה ברור שאמריקה כבר מבינה שטעה טעתה בהזניחה את התפתחות האמנות בארצה.

במשך מאות שנים השקיעה המדינה ההיא את עצמה בעשיות, והביאה את זה עד למדרגה של אלילות ובמשך הזמן התנונה נשמתו של העם הזה והיה לחציר יבש.

מכונות הרקמה למדו את האם לשכח את מלאכת היד הביתית, שהיא יסוד האמנות העממית, שממנה יונקת גם מלאכת האמנות וגם האמנות בעצמה את כל כחה.

והנה ארצנו הקטנה מתחילה ג"כ לעינינו ללכת בדרך זו. ולדאבוננו, הישוב החדש, שנושא בלבו את רעיון התחיה, הוא הוא המדריך אותנו בדרך מטעה זו.

ובראש התנועה הזאת עומדת תל אביב, העיר העברית הראשונה בארץ ישראל.

לא אדבר הפעם על צורתה של העיר הזאת בכלל ולא אבקר הפעם את האדריכליות שלה; לא אשים לב עכשיו אל רחוב הרצל עם שלטיו והמודעות בדבר חנויות המכלת וכו', המכערים את העיר הזו עד לגעל. רוצה אני רק להדגיש שכל זה אינו אלא תוצאה ישרה מחסרון אמנות עממית, המשפיעה באופן בלתי ישר על חייה החיצוניים והפנימיים של כל חברה.

בגלות לא היתה ליהודים האפשרות ולא החפש לבנין ופעולה חפשית, כמו שיש לנו פה, והעיר הקטנה באוקרינה או בבסרביה היתה תמיד תלויה בהשפעה החיצונית. בגלות היה גם המחסר באהבה והתמסרות ליצירה תוצאה מאי-הבטחון הכללי.

אבל מי שזוכר את צורת חיינו בגלות, יזכר בודאי את האמנות העממית העשירה שנוצרה אז כסדר ובהתמדה בידי בנותינו. כשהיינו נכנסים לאיזה בית בעירה קטנה היינו נמצאים כמו בתערוכה של מלאכת-יד עממית אמנותית; הוילונות, המפה על השלחן, שק התפלין והטלית, מרבדים, שטיחים, רפידי רהיטים, כל מיני כסויים וכרים, ואחרון אחרון – כל מיני "מזרחים", "כותל מערבי", ותמונות מהתנ"ך (כגון עקדת יצחק) וכו'.

כל בית עני או עשיר היה לו כעין אוסף אמנותי משלו. גאותן של בנות ישראל בגולה, מבלי הבדל עשירה או עניה, היתה על מלאכת יד שלה.

מה שאין אנחנו רואים בארץ. בנותינו שכחו להחזיק מחט ביד והכל בא מהמוכן – משם – מאירופה.

בהכנסנו לאיזה בית בתל-אביב, אנחנו רואים שהתפאורה הכי בולטת בבית היא פוטוגרפיה מוגדלת שתופסת רבע הקיר בלווי איזה העתקות של הלידיס הום, ז'ורנל די דם, לפס שיק וכו'.

אישיותן של בעלת הבית ובנותיה אינה נכרת בשום דבר, והיוצא מזה מצב רוח של יבשות ומקריות נודף מכל, וחסרה בבתים האלו אותה האנטימיות האנושית והנעימות שאנו מרגישים בחדר שמיפה ממעשה ידי אדם.

המכונה פשטה את כנפיה הברזליות על הכל, ולא פלא שאף תערוכה אמנותית אחד עוד לא הצליחה בת"א. בני-אדם שחיים תמיד בסביבה כל כך קשה, אשה של סורגת ולא רוקמת, ילדים שאינם יודעים ערך עבודה ומלאכה – מובן מאליו שחברה החיה תחת השפעה כזאת, מה לה ולאמנות? ואמנים שחיים בסביבה כזאת אין להם קרקע שממנו יוכלו לינוק.

אנחנו עסוקים במפעלים "גדולים"; מסדרים תערוכות, מייסדים בתי ספר וסטודיו לאמנות, מדברים הרבה על דבר הוצאות אומנותיות ושוכחים שכל אלו הדברים תלוים על בלימה. האמנות העממית נכרתת מעמנו, ויחד אתה גם היסוד לאמנות העברית.

בו בזמן שלספרתנו החדשה ישנו יסוד בספרות העבר שעליו היא בנויה, לאמנות אין יסוד כזה.