הצמיחה של הווידיאו-ארט בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, בעיקר בארצות הברית, מקבילה להתפשטות מה שמכונה הגל השני של הפמיניזם – הן בשיח התיאורטי והן במרחב הפוליטי והתרבותי הבינלאומי. בתקופה זו נמשכו אמניות רבות דווקא לווידיאו. זאת, בין השאר, משום שהמדיה החדשה היתה משוחררת בבסיסה מנטל של מסורת אמנותית פטריאכלית דומיננטית, ובכך אפשרה מבע שווה לנשים ולגברים.
מעבר לתכונותיו הפרומליות של הווידיאו-ארט, שמאפשרות עיסוק בדימוי המתקיים בזמן וכולל אספקטים אקוסטיים והתייחסות מורכבת לזמן ולחלל - מלבד המימד החזותי - ראו בו אמניות רבות כלי אשר באמצעותו יכלו לחקור את גופן, לתעד את מחשבותיהן ופעולותיהן וכן לקרוא תגר על מקומן בחברה, תרבותן וזהותן המעמדית והמגדרית. הפניית המצלמה אליהן אפשרה לאמניות באופן כמעט בלתי אמצעי להפיק את הדימוי של עצמן, להציג פרספקטיבה אישית על עולמן ולתקשר ישירות עם הצופה.
העיסוק בדימוי המוקרן בארץ הופיע אף הוא כחלק מרכזי מחקירת גבולות האמנות בסוף שנות ה-60 ובעיקר בשנות ה-70. על אף עיסוקן של מספר אמניות לא מבוטל, אשר סללו את הדרך בשימוש במדיום – מיכל נאמן, תמר גטר, יהודית לוין, מירי נשרי, אפרת נתן, ויוכבד ווינפלד – לא שימש המדיום לביטוי תודעה פמיניסטית. ניווכח כי רק השתיים האחרונות מתחו ביקורת ישירה על אודות מעמדן כנשים יהודיות ישראליות, אך שימושן בווידיאו נועד ברובו לצורך תיעוד מיצגיהן. במחקר החלוצי והמקיף של אילנה טננבאום על הדימוי המוקרן, נראה כי רק בשנות ה-90 התרחב העיסוק בווידיאו בארץ ותפס את מקומו כמדיום אמנותי עצמאי אשר אינו עומד בצל הקולנוע ("קולנוע ניסיוני") מחד גיסא, ואינו משמש רק ככלי לתיעוד פעולות ומיצגים מאידך גיסא. מובן שגם התפתחותו הטכנולוגית, זמינותו ונגישותו לכול תרמו לביסוס מעמדו בשדה האמנות ובמוסדות ללימודי האמנות. פריצתו של הווידיאו-ארט למרכז שיח האמנות הישראלי, הביא עמו משב רענן של אמניות המשלבות נושאים פמיניסטיים ומגדריים בעבודותיהן באופן מובהק - ובאומץ רב.
תיק העבודות שבחרתי מציע התבוננות מחודשת בדימויים מתוך עבודות וידיאו של אמניות עכשוויות, העוסקות – כל אחת בדרכה – בפירוק קונבנציות ייצוג מקובלות של נשים. קונבנציות אלו מתוות את "תפקידן" הביולוגי חברתי של הנשים, את מעמדן ואת נראותן. העבודות מעלות שאלות על אודות קטגוריות אלו, מייצרות עמן דיאלוג מורכב וחותרות תחתן דרך השימוש במדיום הווידיאו, המצליח לערער על הנעשה בתרבות הפופולרית, כמו גם בתחומי האמנות השונים. דווקא לאור ההסתייגויות שהיו קיימות בשנים המוקדמות, ראוי לציין את התקיימותו של שיח פמיניסטי מורכב ובעל תוקף, הפועל למעלה מעשור בהקשר האמנותי והפוליטי כאחד. מגוון עבודות הווידיאו העכשוויות מוכיח הסתייגות טוטלית מההתכחשות רבת השנים לרלוונטיות העיסוק בפמיניזם בארץ ומהווה בסיס איתן להמשך התפתחותו, כהבטחה מסקרנת לבאות.
