תערוכה במוזיאון בר-דוד לאמנות יהודית | משתתפים: אירית חמו, יצחק ליבנה, נילי פפרברג, גבי קלזמר | אוצר: יצחק ליבנה | מאי-יוני 1996

בשיחה שהיתה לי עם אירית חמו, אחת המשתתפות בתערוכה "עם הגב אל הצופה", דיברנו על האופי האוטיסטי של עבודות מופשטות, שכמו מתכנסות אל עצמן ואינן פונות אל הצופה, לא בהצעה מפתה ולא בהרצאה מלומדת. במילים אחרות, הן מציעות לצופה גב, ורק אם ירצה בכך ויתאמץ, יוכל לנסות ולגלות את פניהן, בהשראת אותה שיחה ניתן לתערוכה שמה.

רק בדיעבד נזכרתי עד כמה השם הזה לא מקורי. הביטוי "עם הגב אל הנוף" מוכר היטב בתולדות הציור הישראלי: הוא מיוחס לזריצקי, שתיאר באמצעותו את האופן שבו הגיע להפשטה של הנוף. במזרח הרחוק (ציור הנוף הסיני והיפני) התייחסו כך לנוף תמיד: התבוננו בו הרבה, אך כדי לתארו הפנו לו עורף.

הגב מקושר אפוא זה מכבר למושג ההפשטה. לכן לא הופתעתי כשמצאתי בקטלוג התערוכה של דוד גינתון, במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד - שנושאה הוא גבם של ציורים - ציטוט מספר שמות. אלוהים אומר למשה על הר סיני: "ראית את אחורי ופני לא ייראו" (שמות, ל"ג, כ"ג). הסתר הפנים והצגת הגב הם מטאפורה למהותו המופשטת של האל, מטאפורה השוללת דימויים מימטיים, איקונוקלסטית.

ב־1665 צייר ורמיר את אמנות הציור, בו נראה צייר הרכון על מלאכתו, כשהוא מתחיל לצייר נערה הלבושה בדמות קליאו, המוזה של ההיסטוריה. על הקיר תלויה מפה גדולה של הולנד, נברשת יורדת מן התיקרה. אנו רואים את הצייר, או נכון יותר, את גבו של הצייר, את מצנפתו ואת ידו האוחזת במכחול. לפנינו שפע של דימויים, ורק את פניו של הצייר, ורמיר, לא ניתן לראות. אין זה מקרה, כנראה, שאיננו יודעים כיצד נראו פניו של ורמיר. גם המידע שהגיע לידינו עליו הוא מועט, קטוע, עקיף. כנראה שכך רצה ורמיר לתאר דרך שבה ניתן לצייר – עם הגב אל הצופה. ציורו של ולאסקז מ־1656, נערות החצר (Las Maninas), הוא מטא ציור, אולם ולאסקז תפט את היחס אל הצופה באופן אחר: אצלו ניצב הצייר ופניו אל הצופה. (אם כי גם כאן יש גב - גב הבד שעליו הוא מצייר את הזוג המלכותי.) ולאסקז, הדיפלומט המקצועי, איש החצר, היה מן הסתם בעל אישיות שונה מזו של ורמיר.

ייתכן שניתן להשתמש בהבחנה הזו כקנה מידה לאפיון שני סוגים של אמן - זה שיוצר ופניו אל הצופה, לעומת זה שיוצר כשגבו מופנה אל הצופה. את הסוג השני יכול לייצג המשורר אורי ברנשטיין, בראיון לרמי רוזן (הארץ, אפריל 96') אומר ברנשטיין: "משורר אמיתי לא זקוק לשום מענה של הקוראים. עד כמה שלא יהיה רעב להערצה ובעל חולשות אנושיות, הוא יודע מצוין שלצורך השירה הקוראים לגמרי מיותרים, אין לו בהם שום צורך." ברנשטיין אכן מביא את הדברים או אבסורדום. כפרפראזה על דבריו, אפשר לומר שלצורך הציור הצופים לגמרי מיותרים. מעבר להתרסה המעט אינפנטילית, מביע המשפט יאוש והתכנסות מלנכולית. הציור נשאר בין האמן לבין עצמו, הצופה מתבונן מאחור, והצייר יודע שהוא שם. הוא בוחר להתעלם מן הצופה, אך למעשה אין הוא מוותר עליו. הוא זקוק לו שם. הוא מרגיש את מבטו של הצופה מטייל על גבו, גב שאינו אומר דבר, והשתיקה הזאת אינה קלה לצופה. הגב מסתיר. הוא מכשול לעיניו הרעבות של הצופה. כך נוצרת הפשטה: המבט המבקש לטרוף דימויים מתאכזב, ובכישלונו הוא נדחק למקום שבו נדרשת הפשטה. אם תרצו, ניתן לתאר את הציור המופשט במאה העשרים כתקריב גבו של הצייר (אולי ורמיר?). באמנות הציור, שתיקת הגב מכסה על ציורים מופשטים רבים מקצה אל קצה. היחס המסובך הזה, שאפשר לכנותו טראגי, הוא אחד הקווים המאפיינים את המודרניזם בכלל. לציור המופשט בישראל היסטוריה קצרה ולא שמחה. הגירסה הישראלית למופשט היתה, בדרך כלל, חצי־מופשטת, או כזו השומרת על זיקה לנוף. המופשט הטהור לא זכה כאן לפופולריות רבה, אולי בגלל שציור כזה מתפרש אצלנו, חברה כה פוליטית וכה מילולית, כסוג של נרקיסיזם והתפנקות עצמית שלא ייסלחו. ואכן, הציור המופשט עד שנות השבעים לא היה נקי מיומרנות, ואפילו מפומפוזיות: הוא ביקש להיות גבוה יותר, צודק יותר. מוסרי יותר ורוחני יותר. הציורים שבחרתי לתערוכה "עם הגב לצופה" שייכים לזן אחר, חדש, הנוטה להתפלמס ולהתדיין בדרכים שונות עם המופשט המסורתי. בשני העשורים האחרונים אנחנו עדים להתפתחותו של ציור מופשט שונה. ציור שיודע לבקר, לקנטר, להשתעשע, ואף אינו בוחל בשימוש באמצעים שנחשבו פעם לאויביו המושבעים: אשליה או פארודיה. סוף־סוף אפשר לראות צופה העומד מול ציור מופשט, ולא מבין כיצד הוא נעשה. ראה למשל עבודותיהם של גבי קלזמר או אירית חמו. האשליה לא נמצאת בדימוי או בחלל, אלא במעשה. היום אפשר לראות צופה עומד מול ציור מופשט ומחייך. הציור של נילי פפרברג נראה ברגע אחד מופשט טהור, ברגע אחר טפט עליז, ואז נדמה שאנו מביטים במודל של שרשרת ד.ב.א. ציירים תמיד ניסו, וימשיכו לנסות, להמציא ציורים שחומקים מתוויות. הגדרות וקטלוג. הציור המופשט של השנים האחרונות מעלה הצעה יפה בכיוון זה. לא ברור כיצד נעשו הציורים ומה משמעותם, ובכל זאת יש בהם חוכמה, שנינות ויופי חדשים.