אני רוצה לפתוח בציטוט מתוך סרט שלי, ארץ קטנה עם שני שפמים גדולים (2005, חיים אדרי):

אני בחרתי להיות נעדרת. לפעמים, אפילו כשאת קיימת, את נעדרת. לפעמים אני רואה את עצמי דומה לכיסא, אבל לכיסא יש ערך ומשמעות חשובה, אנשים משתמשים בו, יושבים עליו. אבל אני, אף אחד לא מתחשב בי. למרות שאני קיימת אני נעדרת. ההיעדרות שלי היא היעדרות רגשית, היעדרות שמובילה אותי ליצור ולהמשיך ליצור אמנות.

ובציטוט נוסף, הנוגע לנואל אלסעדאווי, פסיכיאטרית, סופרת ופעילה לזכויות נשים המצרית:

היצירתיות עבור אלסעדאווי היא כלי ביטוי לפרוק את העול הנפשי, כלי להתעמת עם הדיכוי. אלסעדאוי רואה בכתיבה את המרחב שמותיר לה להתריס על הקנוניזציה החברתית, הדתית והפוליטית כאשר היא חושפת את הדיכוי והאלימות על מגווניה כתופעה חברתית שחשוב וחיוני להתעמת עימה ולהיאבק בה.

"תלכי להתגייר, יא פמיניסטית". זוהי קללה אחת מני רבות ששמעתי מפי אחד מאחיי במשך שנים רבות. הבחירה שלי להיות אמנית פמיניסטית לא הייתה מקרית. מאז ילדותי המוקדמת הבנתי שזה מה שאהיה, אמנית. הייתי בת יחידה, וכל האנשים מחוץ למשפחתי חשבו שאני ילדת שמנת שנולדה עם כפית של זהב בפה, ילדה מפונקת. אבל בתוך הבית לא ראו אותי, לא הייתי קיימת, לא בעיני אבא שלי ולא בעיני האחים שלי. רק השפלה ולעג חוויתי מצידם. ומכיוון שבני המשפחה שלי לא העריכו אותי – לא העריכו אותי גם במשפחה המורחבת, ובחברה. כולם הסתכלו עליי בעין חשדנית, או התעלמו ממני כאילו אני לא קיימת.

האמנות היא הדרך היחידה שבה הוכחתי את עצמי. אבא שלי, שרצה שאהיה רופאה או עורכת דין, התאכזב ממני והתייחס אליי כאל צל. ובכל זאת התעקשתי להמשיך בדרכי שלי.

האחים שלי תמיד החליטו במקומי, בטענה שהם מחליטים לטובתי. אבל לא, הם חשבו על מה יכול להתאים לי, ומה לא, רק בהקשר של תקנון המשפחה. הם חשבו, לצערי, שאני חסרת שכל והבנה, ושאני לא יכולה לקבוע בעצמי את תוכנית חיי. הלחץ שהם הפעילו עליי הלך והצטבר.

עד שיום אחד קמתי והפכתי את השולחן. מרוב דיכוי נפשי ואלימות מילולית ופיזית שספגתי, אזרתי אומץ.

תמיד היססתי, חששתי מפני מה שיגידו. תמיד השתלט הפחד על חיי.

חששתי לתלות בחוץ את הכביסה המלוכלכת של משפחתי.

במשך יותר משלושים שנה נבע העיסוק שלי מחוויה אישית, מהאלימות שספגתי משני אחיי, בהסכמתו של אבי, שטען שהם מחנכים אותי. במשך שנים התמודדתי לבד, פחדתי לפנות לעזרה, ופחדתי לדבר על זה כי התביישתי. היססתי לספר ולא שיתפתי אף אחד בחוויות הדיכוי שעברתי. היצירה, הלימודים, הסטודיו שלי – אלה היו הדברים היחידים שהצלחתי למצוא בהם נחמה.

במשך שנים הייתי חייבת למצוא תירוצים כדי להישאר בירושלים וליצור. המשך הלימודים, המעבר מתואר לתואר, אלו היו תירוצים משכנעים. הייתי מוכרחה להתרחק מהבית כדי ליצור בשקט ובשלווה. היצירה היתה לי נחמה.

כאמנית צעירה הרגשתי דחף עצום לעסוק במעמד האישה בחברה הערבית, בעיקר בישראל. לעסוק בנושאים טעונים ומודחקים כמו רצח נשים על חילול כבוד המשפחה. אך כאמנית צעירה לא זכיתי לעידוד או לחיבוק, להפך. מתחו עליי ביקורת חריפה כשהעליתי את הנושא הרגיש הזה, ונושא רגיש נוסף, המיניות. עצם הדיבור על מיניות הוא מעין טאבו בחברה הערבית. מצאתי נחמה בהזדהות עם כל אישה שנידו אותה.

תאוריות פמיניסטיות שנחשפתי אליהן בתחילת דרכי, הגבירו מאוד את המודעות שלי לנושאים אלה. למדתי, חינכתי את עצמי, כדי שאוכל לעמוד על בסיס חזק כשאני עוסקת בנושאים פרובוקטיביים.

נחשפתי לתרבות "האחר" בהקשרים רב־תחומיים כמו קולנוע, תיאטרון וספרות. הייתי כל הזמן במרוץ להשגת ידע, וטקסטים פמיניסטיים תמיד עניינו אותי.

אחד מאחיי אמר לי: "את השתנית אחרי שעברת לירושלים". תחילה לא הבנתי למה הוא מתכוון, אבל עם הזמן קלטתי שקשה לו עם התפיסה הפמיניסטית שלי, וקשה לו עוד יותר שהוא לא יכול להשתלט עליי ולכפות עליי את דעותיו שוב.

היחידה שעמדה לצידי הייתה אימי. האישה המבוגרת, המסורתית, נלחמה למעני ועמדה זקופה מול כל מי שניסה להכשיל אותי. האישה שהייתה כל חייה שקטה ולא הגיבה לשום גבר, לא לאבא שלה ולא לבעלה ולא לבניה, שתמיד צייתה להם באומרה "כן", היא שתמכה בי בדרכי.

תמיד אמרתי לה: "אני לא רוצה להיות כמוך". אז היא עמדה כמו לביאה ותמכה בי בכל צעד שעשיתי. עם הזמן הבנתי שאני לא הפמיניסטית היחידה בבית, שאימי היא שהעניקה לי את הפמיניזם, שהיא הגשימה את עצמה דרכי ותמכה בי ועזרה לי להזדקף ולהמשיך בדרכי. אימא שלי קיבלה על עצמה את האחריות לצאת נגד כל המשפחה, להגן ולשמור על הבת שלה עד הסוף.

תודה, אימא.