אני אמנית, החומר הוא טקסטיל.

חומרים וחפצי בד נפוצים כל כך בחיינו עד שנהיו כמו מובן מאליו. אנחנו שוכחים את הבד העוטף אותנו עם הלידה ובבוא הזמן כבר מאוחר לחוש את מגע תכריכי הקבורה, למעט אותן נשים אשר עדיין מכינות לעצמן תכריכים בהתקרב מותן.

האמנית רביבה רגב, אמרה לי: "אל תגידי 'אמנות טקסטיל', תגידי 'אמנות סיבים' [...] זה מתחיל מקראפט". (ראיון 2. רביבה רגב , הרצליה, ספטמבר  2023).

קשה לזהות סוגיה עקבית של 'אמנות סיבים' בישראל, למרות שיש לה מקורות ענפים, נובעים מתרבות מהגרים מרחבי העולם וגם מתרבויות המקום.

היו גם לא מעט תערוכות שליבן סיבים. אחת שהשפיעה על מסלול חיי כאמנית הייתה חוויה של התפעמות מיופי כשראיתי את השטיחים של נועה אשכול, בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב, ב 1978. אמא שלי לקחה אותי לשם, רציתי לרקוד מאושר.

העבודות של נעה אשכול נבעו ממלאכה מיומנת של תיפור פיסות בד, אשר יש לה כללים ידועים. דווקא התיפור שאינו מיומן מיקם את השטיחים של נועה אשכול בסוגיית האמנות.

הצורך האנושי בהיררכיה חברתית סימן את המלאכה הידנית כמסורת, כעממית או לאומית ולרוב נשית. אך המלאכה הידנית שרדה את כל האידיאולוגיות וכל הטכנולוגיות.

אבל אז לא ידעתי את כל זה. היה אז פשוט צמא ליופי.

בילדות הייתה הקצבה בדברים יפים. פעם בשנה נשרו נוצות קסומות מזנבו של הטווס במשק הילדים. שיא היופי היה בנוצה מחלקו העליון של הזנב, מעוטרת בטבעות של כחול וירוק שמתרכזות לכתם צבע אפל, שאין לו שם. הצבעים נמסו זה אל זה, בקצב טבעי של טווס המתהדר בזנבו המפואר, מול טווסה קטנה ואפרורית, על מצע של קש ומחטי אורן.

אבל אז לא ידעתי דבר על תיאוריות פמיניסטיות.

לפחות פעמיים בשנה היה הביקור בבית של סבא וסבתא בחיפה. היו שם כריות רקומות בחוטים מבריקים ואריגי שושנים שהסתיימו בגדילים מפותלים. היו גם המצעים הלבנים, סדורים צחים, מעומלנים בשידה השחורה. בשולי ציפיות מעוטרים בתחרה לבנה, היו רקומים ראשי תיבות צפופים של בנות משפחה, שאיש לא הזכיר את שמותיהן .

אבל אז לא ידעתי דבר על העברה בין דורית.

מצעים בקיבוץ היו אחרים. גם בקיץ היו מצפים שמיכת קוץ אפורה, שגירדה את עור הילדות מבעד לציפה, שהיה לה ריח של ניקיון יסודי.

אבל אז לא ידעתי דבר על הביטוס רק חשתי את טביעתו בעור.

אבל תמיד נשארו בדים וחוטים והידיים שזכרו את המלאכה. נשארה גם מגבת מטבח ישנה של אימי, עדיין מסומנת במספר החבר במכבסה. שידעו למיין ולספר סיפורי בדים ונשים.

אז כבר למדתי תאוריות פמיניסטיות.

בתפר גס אני מחברת את חלקיה המתפוררים של המגבת המסומנת. המלאכה אינה מיומנת, שתהיה אמנות ולא קראפט.

אז כבר ידעתי שהקנבס הוא מצע הציור המערבי, זכר לרקמה ואריגת דימויים.

אז כבר ידעתי שג'סו מכין את הקנבס לספוג צבע ודימוי, אך בו בזמן מוחק את מבנה השתי והערב הקדום. אבל כשצבעתי את המגבת הישנה בשכבה של ג'סו, צצו פיתולי הפרחים הארוגים, משתרגים על פניה הבלויים, דוקרים כמחטי האורן, כמו מסרבים לספוג יותר, נוזל או צבע.

שום תיאוריה לא הפתיעה אותי כמו תגובת הסיב והבד, לפעולת הג'סו המחושבת.

בהשראת שמלה זעירה סרוגה, שמצאתי בחנות יד שניה, אני מכינה מתנה למסיבת הלידה של הנכדה של הנינה שלי. בין הצלמית והצלב, מכילה צורת השמלה את גלגולי הדימוי של הגוף הנשי, וגם את העצב.

כשאני סורגת עדיין שורטים את אצבעותיי חוטי צמר גס וזיכרונות.

כשאני רוקמת תכים סתורים, אני יודעת שאני חוליה בשרשרת של אמנים שיוצרים דימויים, פשוט שידעו שהם חיים.

יחד איתם, אני יודעת, גם ליצור דימויים וגם לרקום חלום.