על בארי - תמונת מצב בעקבות 7 באוקטובר 2023

אנחנו פה במלון, ואני אגיד משהו שהוא לא קשור לאמנות. מה שקורה פה הוא לא פחות ממדהים. יש לי תכונה כזו שאני גם נמצאת באירוע וגם רואה ממעוף הציפור. ואני מסתכלת בצורה סוציולוגית על מה שקורה במקרה הזה של קיבוץ בארי. זה מאד מרגש אותי ואני ממש גאה להיות מבארי. קודם כל נולדתי בבארי. זה המקום שלי, זה הבית שלי. ההורים שלי הם ממייסדי הקיבוץ (אמא שלי במקור מפתח תקווה - הגיעו מפולין, מגליציה, ב-1939, ואבא שלי מתל אביב, יליד הארץ, אביו מתל יוסף. אבי היה בנאי, ובהמשך עבר לעבוד בדפוס. הוריי היו אנשים עובדים). אמא שלי הגיעה לבארי בעקבות אחותה שהיתה בגרעין לבארי. אבי הגיע בתנועת הנוער העובד, ועבורם זו היתה הגשמה. העלייה לקרקע של הקיבוץ היתה ב-1946, לפני מלחמת השחרור. הם הצטרפו ב-1947. העלייה לקרקע במקור היתה בנאחביר, מקום מושבו של קיבוץ בארי הראשון (מקום שבו קודם התגוררה משפחה ערבית-בדואית בשם ווחידאת). אחרי המלחמה עזבו את נאחביר ועברו לאיפה שהקיבוץ נמצא היום. ואבא שלי היה בעצם מהבונים, מהבנאים שהקימו את כל המבנים בבארי, בשתי ידיו. במיקום החדש של הקיבוץ היו ארבעה מבנים קיימים, שהושמשו על ידי הקיבוץ. למשל, הסטודיו שלי, שוכן באחד המבנים, שבו מיקמו את בית הילדים. מסביב, כולם גרו באוהלים ובפחונים, ואת הילדים שמו במקום הכי טוב, הכי בנוי. בארבעת הבתים הללו.

אני נולדתי חמישית במשפחה. ונשארתי בקיבוץ. זו היתה ילדות מאד טובה. כשהייתי ילדה עוד היו נוסעים לעזה לשוק. החברים עוד היו נוסעים לעזה. אני לא נסעתי, הייתי קטנה. כשהייתי נערה זה כבר היה מסוכן. במלחמת ששת הימים, הייתי בת חמש. ביוני - נפל על יום ההולדת שלי. כמעט חגגו לי במקלט. הקיבוץ מאחד עשר הנקודות שעלו להתיישבות בנגב, ליישב את הנגב.

(אחרי ה-7.10.23) בארי עברו לפה למלון, ושוכנים פה ב-16 קומות שיש פה. ממלאים את המלון. בהתחלה אנשים מהקיבוץ נפוצו לכל עבר. ואז כשהבנו שרב חברי הקיבוץ התקבצו פה, היה לי מאד חשוב להיות עם הקהילה, ובאנו לפה. ההתארגנות במלון מדהימה - זה קיבוץ בזעיר אנפין. הקימו חמ"ל, למעלה בקומה 16. כמה חבר'ה צעירים ובגילאי הביניים ארגנו את המקום, חילקו תפקידים. האנשים במזכירות הקיבוץ ועוד אנשים, חילקו אותנו לצוותים. יש צוות של חינוך. צוות של תרבות, צוות של קשר עם המשפחות, צוות שעוסק בחטופים, צוות שעוסק בקבורות והלוויות - אני שם. יש צוות שאחראי על המתחם הזה, טיפול נפשי, רווחה, מרפאה. כמו בקיבוץ.

בימים הראשונים, כל מי שראה אחד את השני, כולם התחבקו. זה לא טבעי לנו. אלו לא הגינונים שלנו. לא ידענו בהתחלה מי נמצא. זה היה מפה לאוזן. מי נמצא איתנו ומי איננו. מאד פחדתי על החברים שלי הקרובים. ומתחילים לברר. ההוא בסדר. וזה בסדר. וזה. וכשבאנו לפה וראינו אחת את השני, כולם התחבקו, לא משנה אם זה אנשים שאתה לא בקשר קרוב איתם. היתה התרגשות של לפגוש אחד את החיים. אנשים ששרדו. והתחילו לספר סיפורים. התחלתי לברר מה היה בשכונה שלי. פתאום אני רואה אנשים ואני רוצה לדעת. ממה שהם מספרים. אני רוצה להבין, איפה היו מחבלים, איפה לא היו. מה קרה. בהתחלה חשבתי כמה ימים שסתם היה לנו מזל, שלא נכנסו אלינו, שהיינו מאד בשקט. היינו בלחש. לא דיברנו. לא הדלקנו מזגן. לא הדלקנו בטלויזיה. זה היה להתחבא בממד ולשמוע מה שקורה בחוץ. פיצוצים. יריות. ואתה קורא בטלפון, בקבוצה של בארי, אנשים זועקים לעזרה. כתבו בואו לעזור. פה שורפים. וכו. זה היה מפחיד כי אתה יושב בממ"ד ואתה שומע דיבורים בערבית ולא יודע מה קורה. הייתי בטוחה שדילגו עלינו. לא הבנתי למה. אחר-כך התחילו להגיע הסיפורים. בעצם היה חייל, בן בארי, שהיה בשבת ברעים, בחופשה. הצליח לברוח משם, הגיע לבארי, לקח את הנשק שלו. לקח את הנשק של בן דוד שלו, יצר קשר עם עוד בחור מבארי, עלו לפרגולה, קומה שנייה, מעל השכונה שלנו, ומהפרגולה שהיתה מכוסה באיזה עץ הם פשוט ירו בכל מי שעבר בכביש בין שתי השכונות. ואולי בגלל זה הם לא נכנסו אלינו. שמענו יריות. הבן שלי אמר "זה נשק ישראלי" - יריות בודדות אחת אחרי השנייה. ה"קלצ'ניקוב" שלהם - יורה בצרורות. ברצף. יכול להיות שללא החבר'ה האלה שכל היום חיפו וירו. היה שם איזה רכב שסתם את הכביש, שהם פינ'צרו של המחבלים, ולא היה מעבר, ולא נכנסו לשכונה שלנו. שילוב של מקריות ותושיה. השכונה שלנו, רק הקצה נשרף, והם לא חדרו ללב השכונה. לאט לאט את מבינה. שומעים סיפורים ומחברים את התמונה. את המפה.

ואם אני חוזרת להתארגנות פה, פתאום את רואה חבר'ה צעירים, שלקחו תפקידים, ולא ניהלו לפני כן. קמה מנהיגות צעירה, מנהיגות חדשה, אנשים שחיו את חייהם ולא היו מאד מעורבים, את שומעת את הקולות החדשים בשיחות הקיבוץ שמתקיימות פה כל הזמן. אותי זה מרגש. אותי זה מרגש לראות את הקטע החברתי, הקהילתי. את הדעות. הקיבוץ הרוס. הרבה בתים צריכים לבנות מהיסוד. אנשים אין להם איפה לגור ולא יחזרו עד שקודם כל תיגמר המלחמה ונדע שיש בטחון לחיות בבארי כי תחושת הבטחון שהיתה לנו - גדלתי בבארי וזה תמיד הרגיש לי המקום הכי בטוח. לא העלתי בדעתי, לא יכלתי לדמיין מצב כזה. הייתי מאד שאננה. היום אני לא. אתה מבין שהם ממש מגדלים על שנאה.והם פשוט רוצים להבריח אותנו, להרוג אותנו, להשתלט על הארץ. זה מה שהם רוצים. הם אומרים את זה שנים. לא רצינו לשמוע את זה. אמרנו: זה לא כולם. יש שם קהילה אזרחית. זה רק החמאס. אבל היום יש לי הרגשה שהאמהות מגדלות את הילדים על השנאה הזו. מאיפה זה בא? מהבית. אתה הורג אחד, קמים עוד חמישה. זה לא ייגמר. וזה לא סידור. אנחנו לא יכולים, מדינת ישראל, לאפשר לנו שישב שם הגוש הזה של עזה ויאיים עלינו. אם אנחנו רוצים את המדינה לעצמנו, אנחנו צריכים להתגונן. אנחנו צריכים להרחיק אותם משם. צריך להיות הסדר אחר לגמרי. ההסדר הזה שעזה יושבת לה שם בשקט ורוקמת תכניות ובונה מנהרות ואנחנו מעבדים שדות וכאילו כלום, הוא לא יכול להישנות. די הבנו.

מה שברור שזה ייקח כמה שנים לבנות את בארי. שנתיים, או שלוש ארבע. אף אחד לא יודע באמת מה יהיה. ואם באמת בארי תחליט לחזור לשם, אם זה יהיה בטוח. ואם היא תחזור כולה. או חלקים. אם היא תתפלג. יש אנשים שלא מוכנים לחזור לשם. יש המון דעות. הכל מאד טרי. זה תהליך. שהקיבוץ יעבור. בינתיים מחפשים מקום ביניים, עד שיחזרו לקבע. משהו לכמה שנים. כי אי אפשר לחיות במלון. משפחות חיות במלון בתנאים מאד קשים, יש להם חדר שבו הילדים וההורים חיים ביחד. אין מטבחון, אין כלום, חדר במלון. יש טלויזיה, מיטת הורים, מיטה לילדים ומקלחת וזהו. אי אפשר לחיות ככה לאורך זמן. אז מחפשים אלטרנטיבה. עוד לא הוחלט לאן הולכים. יש כמה אופציות ודנים בהן. בארי לא מחכה שהמדינה תעזור. בארי פועלים. מגייסת כספים ועושה מה שצריך לעשות. אנחנו אחראים על הרבה מאד משפחות ועושים הכל כדי שיסתדר.

להיות אמן בקיבוץ

להיות אמן בקיבוץ זה מן מעמד לא ברור. אנחנו חייבים לעבוד חמישה ימים בשבוע ולפרנס. כל אחד. בן, בת, לא משנה. כולם חייבים בעבודה. בבארי זה הדבר הכי חשוב. איך אתה עובד ובמה אתה תורם. ואת האמנות שלך אתה עושה בזמנך הפנוי. אני יכולה לעשות אמנות בסופי שבוע, או כשהייתי מורה, בשעות שלא לימדתי. אני תמיד הייתי מורה לאמנות. עדיין. למדתי במדרשה לאמנות ויש לי תעודת הוראה. איך שחזרתי לבארי התחלתי ללמד. בבארי היה בית ספר במקום, בתוך בארי, עד יב. ורק ב-1995 עברו לבית ספר אזורי. ואז עברתי עם התיכון. לימדתי כבר מ-1987. הספקתי ללמד עוד לפני שעברו. הקמתי מגמת אמנות ועברתי עם המגמה לבית הספר האזורי והקמתי את המגמה שם. הייתי שם כמעט 27 שנים. אז בעצם בקיבוץ אתה עושה אמנות בזמנך הפנוי. ואני, שאני מאד "קיבוצניקית", חשובה לי הקהילה, אני גם הייתי מאד מעורבת בחגים בקיבוץ, בתרבות. שנים עשיתי תפאורות בבארי, כל הזמן אני עושה. גם עכשיו. אני אחראית על התפאורה והעיצוב של הטקס שעושים ביום שלישי, השלושים לשבת השחורה, אני בצוות. זה יתקיים במלון, באמפי בבריכה. טקס מאד מכובד. ואני עובדת על מה יראו. החלטתי שזה יהיה וידאו, ואני עובדת עם טכנאי וידאו. חשבנו אילו תמונות יוצגו ומה יהיה. שנים אני עושה את זה. אותי חינכו שכל אחד עושה כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. זה המוטו של הקיבוץ של פעם. ואני עוד מהקיבוצניקים האלה. מכיוון שאני יודעת לצייר, זה מה שאני יודעת לעשות, אני תורמת את הכישורים שלי. אני נורא אוהבת את זה. אני נהנית מזה. זה לא עונש. בשבילי לעשות תפאורה - נתנו לי חלל, נתנו לי אמצעים, ואני צריכה לעשות משהו גדול. כל התפאורות לפסח. מגזרות נייר שעשיתי. מלא מלא מלא עבודות לכל החגים. ויטראז'ים שכל שנה מחדש אנחנו אוספים ותולים בחדר האוכל. זה כיף. והייתי עובדת עם הילדים ועם הנערים ועושה איתם עבודות. הקטע הקיבוצי, הקהילתי, אני רואה בו משהו חשוב.

להיות אמן בקיבוץ זה לעשות את העבודות שלך מעבר לשעות העבודה שלך, בשעות הפנאי. בהתנדבות.

הייתי מציירת את האמנות שלי. הייתי בסדנא איפה שלימדתי את הילדים היתה לי פינה, היה לי קיר, שם הייתי מציירת. אחר כך קיבלתי מקום, סטודיו, שהיום הוא כבר לא קיים, הרסו אותו, מקום ישן. ואז עברנו לאיפה שאני עכשיו. פעם, לפני הרבה שנים, היתה ועדה שישבה במזכירות הקיבוץ הארצי בתל אביב, ומי שרצה לקבל "ימי אמנות" כדי לצייר, היה הולך לוועדה, מראה את העבודות שלו. עשיתי את זה פעם. והיו אומרים איזו רמה אתה, מתחיל, מתקדם, או אמן, ולפי זה היו מחליטים כמה ימים תקבל לצייר - יומיים או שלושה - והיו אומרים את זה לקיבוץ והקיבוץ היה צריך לאפשר לך זמן לעבודה. ברגע שעברו לחמישה ימי עבודה, ולא שישה, הפסיק הנוהל הזה של לתת "ימי אמנות". אתה פשוט עובד מלא, ובזמנך הפנוי מצייר. לי אף פעם לא היו שלושה ימים מלאים, המליצו עליי לשלושה ימים, אבל יש עבודה וצריך לעבוד, לא לקחתי לעצמי את הימים האלה.

הציורים שלי

מה הייתי מציירת תמיד? כל הציורים שלי, במשך כל השנים האלה, אלו נופים של בארי. זה התחיל מפרויקט שקראתי לו "הבובה זיוה", שהתבסס על ספר ילדים שנקרא "הבובה זיוה", עם חרוזים מאת רפאל אליעז וצילומים של פטר מרום. ספר ילדים עם צילומים, ז'אנר שהיה מאד נפוץ כשהייתי ילדה, וזה סיפור שהיו מספרים לי אותו, בגלל השם תמיד היו מספרים לי אותו. ב-2001 יצרתי עבודה עם סאונד, תערוכת סאונד, שעסקה בפחדים שלנו כילדים בלילה וב"שמרטף" שהיה. היו שומרות לילה וכילד אתה לא ממש מכיר אותן. אם ילד היה בוכה הן היו שומעות אותו באמצעות ה"שמרטף", זה היה מן מערכבת אינטרקום כזו שהגבירה את הקולות, והיו לחצנים כאלה עם לוח איפה שהשומרת יושבת, והיה כתוב "גן כלנית", "גן חצב", "ענבלים", "עופרים", והיא לוחצת ושומעת, באופן מוגבר את הקולות של הילדים, אם הם בוכים או לא. התעסקתי בנושא הזה. עשיתי תערוכה שקראו לה  "שומרת, שומרת" - זו היתה הקריאה של הילדים. "שומרת, שומרת, בואי לגן כלנית". וכל מה שראו בחלל, בגלריה הקיבוץ - בניתי קופסאות שהם כמו רמקולים, עם חורים בצדדים, אור בפנים, ובד כמו של רדיו ישן, כמו רמקול. והצמדתי שקפים, עם תמונות של חברות בארי הותיקות, שהיו שומרות הלילה, ואז ראו את זה על הבד. אז היו קופסאות מוארות, הכל חשוך, ושמעו סאונד בוקע מתוך הכופסאות של שומרות לילה, שלוחשות "מה קרה", "למה אתה בוכה", וילד בוכה וצועק, ושיר ערש שהגננת שלי שרה, הקלטתי אותה. וקולות של כלבים שנובחים, וברקים ורעמים. רעשים. זו היתה תערוכת סאונד. וברמקול שהיה הכי בפינה שמתי את הפנים של דודה שלי, ואמא שלי דיברה שם. היא הקריאה את "הבובה זיוה". בתערוכה שאחרי, לקחתי את הרעיון של "הבובה זיוה" מ-2001 והתחלתי לעשות ציורים מתוך הספר של "הבובה זיוה" מעורבבים עם תצלומים מהארכיון, מהאלבום המשפחתי שלי, תמונות שלי כילדה, של עוד ילדים. עשיתי מן "סלט" כזה. עם הבובה זיוה, ושמתי למטה, כתבתי את הטקסט, כמו בכתוביות של סרט, של "הבובה זיוה". וזה בעצם ספר ילדים שמדבר על סיפור אהבה בן שתי בובות מהבובטרון, שהיא נעלבת ממנו יום אחד, הוא אומר לה "את כמו ורד, כמה יפה וגם דוקרת", והיא נעלבת ולא ישנה, ובורחת מהבובטרון ומגיעה לקיבוץ, כל התלאות ומה שקורה לה, עד שבסוף היא חוזרת אליו, והם מתחבקים והוא מבטיח לה שהוא אף פעם לא יעליב אותה יותר. סיפור חמוד של ילדים. ואני הכנסתי לתוכו תמונות מהילדות שלי וזה היה ב"לינה משותפת" ב-2005, התערוכה שטלי תמיר אצרה. ההתעסקות שלי בילדות היא דבר שהייתי שנים מאד עסוקה בילדה שהייתי. כי גיליתי שאני זוכרת מה שאף אחד לא זוכר. נגיד ביחס לבני הכיתה שלי, אני זוכרת מה אמרו, מה היה. זיכרון ויזואלי מאד חזק. זוכרת מה היה כשהיינו ילדים. והיתה תערוכה אחת שהצגתי באשדוד ב-1996 שקראתי לה "אני לא יודעת למה אני זוכרת את זה". התערוכה עסקה בזכרון, בזכרונות ילדות, ובגלל שאני בת קיבוץ - זה הכניס גם את הקיבוץ. לא בגלל שהנושא שלי זה קיבוץ. הוא אף פעם לא היה הנושא. זה המציאות שלי הקיבוץ. הזכרונות שלי קשורים בבארי. אבל באיזשהו שלב ניקיתי את הבובה הזו, נפרדתי ממנה, התחלתי לצייר רק נופים. את הבובה זיוה התחלתי לצייר באדום, על רקע אדום. באותה תקופה באופן ממש מקרי, לא היה לי צבע לבן, הוא התייבש, לא היתה לי סבלנות רציתי להתחיל ציור, לקחתי בד, ומרחתי עליו "גרונד" שכבת בסיס באדום. היו לי כמה קופסאות של אדום שחבר שכבר אינו בחיים הביא לי מנירלט, מקיבוץ ניר עוז. הוא הביא לי ממעבדת הצבעים כל מיני ניסיונות שהיו להם והם רצו להיפטר מהם והיה לי הרבה אדום ומרחתי אדום, היה לי בשפע, ופשוט התחלתי לצייר על זה. וראיתי שקורה משהו חזק בין האדום לשחור. שה"אימפקט" של זה יותר חזק מהחיבור בין השחור ללבן שנשאר מאד קר. האדום הוא כמו אש, אדום בוער כזה. וזה התחבר לי לאהבה לקיבוץ. בעייני אדום זה צבע של רגש, רגש מאד עז. לא ראיתי בו שריפות. לא ראיתי בו מלחמות. לא ראיתי דם. זה בכלל לא האדום שלי. אדום-כתום כזה, אדום חם ששוטף את כל העבודות. על זה ציירתי את השדות של בארי, ואת דרכי העפר והכבישים. ואחר כך את הברושים - סדרה מאד גדולה של הברושים בבארי. רק של בארי, ברושים אחרים לא מרגשים אותי. לא מניע אותי לצייר. כשאני רוצה להתחיל לצייר משהו צריך להיות שם. אני יודעת איפה הברושים עומדים. אני יודעת שאלה הם הברושים המאובקים שעומדים ליד מגרש הטניס, וליד הבריכה. כל ברוש אני מכירה מילדות. כי הלכתי שם. יש משהו במה שאני מציירת שצריך לרגש אותי. אני לא רואה את עצמי כציירת נופים. אני מציירת מקום, והמקום זה המקום שלי. ואז התחלתי לעבוד מתוך ציורים. ציירתי מדרכות, ציירתי שכונות. התחלתי להיכנס לתוך הקיבוץ. לפעמים אני צילמתי בטלפון. גם עבדתי, למשל עם סופי שאני עובד איתה בגלריה והיא חברה. למשל בתקופה של השריפות היא צילמה צילומים מדהימים, מרגשים. היא צלמת מאד מוכשרת. ובסדרה של המדרכות, ביקשתי ממנה שתעזור לי. והיו לי צילומים מאד טובים לעבוד איתם. אני עובדת עם צילום. מקרינה ומציירת. בהתחלה הייתי מציירת עם מטול שקפים, הופכת את השקף, לשים חלקים, ליצור קולאז' מכמה חלקים. המקרן הלך באיזשהו שלב לעולמו, ועברתי לעבוד עם לפטופ ומקרן. אני מגדילה, מקטינה, מחברת תצלומים, ממציאה את המקום. נוסטליגה בדויה. מבוסס על בארי, ולפעמים על בארי של הילדות שלי, שמאד מרגשת אותי, משהו שם מאד חזק עבורי, ולפעמים אני לוקחת מהארכיון, לפעמים צילומים מעכשיו, צילומים של סופי, צילומים שלי. בקורונה למשל, בגלל הסגר והאיסור של המאה מטר, היינו מסתובבים בשכונה, יוצאים מהגדר טיפה וחוזרים. וכל פעם הייתי חוזרת ומצלמת שם בשעת בין ערביים, כשהאור נורא יפה. יש משהו כל כך יפה בשמים כשהם כחולים אבל עוד עם אור, וכל העצים והבתים הופכים לשחור, צלליות, ויש אורות בבתים. בשעה הזו בין חושך מוחלט לעוד קצת אור. וראיתי שאני כל הזמן נעצרת ומצלמת בחוץ את השקיעה. את הפנסים בכניסה לקיבוץ. נהיה לי אוסף מאד גדול בטלפון והתחלתי לצייר אותם, על רקעים כתומים-צהובים. והתחלתי במקום האדום שברקע, לשים אותו במכחול. זאת אומרת, התחלתי לצייר באדום על הרקעים הכתומים, קראתי לזה "השעה היפה". ציורים של שכונת אורנים, השכונה שאני גרה בה.

אחר כך באיזשהו שלב בקורונה התחלתי לצלם בתוך הבית, במרפסת, בתוך הבית, צילמתי את הסלון שלי, כי יש בו אור נורא יפה בשעות מסוימות, מוקדם בבוקר. יש חלונות גדולים ולדלת למרפסת מזכוכית, ואז יש אור על הרצפה עם צללים ארוכים, של הספה, של הכורסא, העציצים. מעניין אותי האור, השעה. התחלתי לצלם כאלה הרבה ולצייר את זה גם. מהכבישים מחוץ לבארי, והבארי של פעם, מהארכיון, למדרכות, לשבילים בקיבוץ, לשכונה שלי, לברושים, לבית. מן הליכה פנימה. ובמקביל בשלוש השנים האחרונות, התחלתי לעשות עבודות על דיקטים, קירות כאלה. נגיד שלושה דיקטים כאלה, כמו קיר, שלוש וחצי מטר על שתיים ארבעים, גודל הדיקט. לקחתי דיקטים וציירתי עליהם אובייקטים, חלון, דלת פתוחה, שולחן וכסאות, אובקייטים שאני הולכת ואוספת כל הזמן. יש לנו בבארי אזור של מיחזור. כל מה שזורקים ליד הפחים, החצרן אוסף את זה לשם, קוראים לזה "הממלכה". כמו ממלכה קסומה, שילדים אוהבים לבוא אחר הצהריים ולשחק שם. מלא ספות וארוניות ישנות שעומדות שם. ואובייקטים, מוצרי חשמל, וזה ממויין כזה, בארי הוא קיבוץ מאד מסודר. יש אדם אחראי על הסדר שם. אני עושה שם סיבובים ואוספת לי כסא ישן, דברים מעץ שמדברים אליי, שמנכיחים את הבתים שהיו לנו פעם, את הילדות. תמיד זה נמצא. אני נזכרת בילדות מתוך אהבה, מתוך תחושה שהיה לי מזל שחייתי בחברה הזו, במקום הזה. וזה האדום של הציורים. אני כמובן ערה ל"אימפקט" החזק של האדום עם שחור. ואז עשיתי שני ציורים על השריפות, שביססתי על הצילומים של סופי. איחדתי כמה צילומים לנוף אחד. מי שמסתכל לא רואה שיש שם ארבעה צילומים שונים ממקומות שונים, חורשה ליד נאחביר, באופק עם תל-ג'מעה - ליד רעים, וכו. אני שומרת על קו אופק ומאחדת את התמונות השונות למקום אחד. את הציור עם האופניים ציירתי על בסיס תצלום שאני צילמתי, מתוך המדרגות של הסטודיו שלי. הסטודיו שלי פונה למגרש חנייה, יש כביש שעולה, חורשה, ובקצה רואים את חדר האוכל מרחוק. זה מאד קרוב לחדר האוכל. ופשוט צילמתי ככה. ויצרתי מן פנורמה, והאפניים שלי שאני באה איתם לסטודיו נכנסו לפריים. זו העבודה הזו. זה מבט מהסטודיו. אהבתי את הרעיון של הפנורמה - ציור רוחבי שבונה נוף, בונה מקום. כי זה מה שמעניין אותי, איך אני בכלל מייצרת מקום. ושם זה ממש עוקב אחרי המציאות. אבל במקומות אחרים המצאתי את המקום. נגיד בציור אחר, היה לי צילום של מדרכה, ובמקום אחר גם היה מדרכה, אז חיברתי למרות שאלו מקומות שונים בקיבוץ. כשתלינו את התערוכה ב-2018 שקראתי לה "הליכה חוזרת", כאילו אני כל הזמן חוזרת לאותו המקום, לבארי של פעם. בעצם אנשים הסתכלו וזיהו את המקומות, אבל שאלו "למה זה פה". שיניתי. לא לקחתי תמונה והעתקתי אותה. אנשים עמדו נבוכים מול הציורים ולא הבינו איפה המקום הזה. כי זה לא חשוב לי לתעד. תיעוד יש. חשוב לי להתעסק בחומרים האלה כי הם מרגשים אותי ומעניינים אותי. אין פה אידיאולוגיה של קיבוץ. זה לא זה. ואחר כך, עם האובייקטים, עניין אותי לשבור את הציור. הציור מתחיל ומטפס על אובייקט, נגיד מדף עם כוסות ושולחן עם כסאות. ברמה הציורית זה מאד עניין אותי. בדרך כלל יש לי בעייה עם זה שאני מציירת ריאליסטי, ואז אני רוצה לשחרר את זה קצת, ו"לקלקל" את זה, ללכת עם זה נגד עצמי. ואז אני מנזילה על זה נזילות של צבע, ומקלקלת את זה קצת. ב"הליכה חוזרת" עבדתי במשך שנתיים עם זפת קרה. גיליתי את החומר הזה שהוא שחור-חום, לא כמו אקריליק, שהוא שחור-קר. הוא שחור-חם, קצת מבריק, אני מדלדלת אותו אם טרפנטין, והתחלתי לשפוך טרפנטין וזה מוחק קצת את העבודה. יוצר פסים בהירים, כמו אוכל את הזפת. וגם אם את באה אחרי שנה לציור ומנזילה עליו, הזפת לא מתייבשת. הייתי בעצם צריכה למצוא פתרונות כדי שהזפת תתייבש. אם את שמה פיקסטיב החומר מפסיק להיות דביק. יוחנן מבארי נתן לי את הפיסקטיב. עבדתי עם הטרפנטין ועם הזפת ובעצם אני מנסה לדבר על זה שזה לא נוף של היום, לייצר איזה ריחוק, כמו זיכרון. משהו של פעם. ועם ההנזלות האלה יצרתי חיץ בין הצופה לדימוי, וזו הסיבה של הנזילות. (זו סדרה מ-2018, מהיפות שעשיתי. העבודות עכשיו בתל אביב. אלי ארלוק עזר וסידר לי מקום במשרדים שלו, הוביל את העבודות אליו.) בהתחלה הייתי שמה את הצבע על גלגלת ומורחת את הצבע כשהוא רטוב. השחורים היו נכנסים את תוך הצבע. בכל פעם הייתי יוצרת שכבה מדוללת של צבע, וכשהצבע עדיין לח הייתי נכנסת עם השחור כדי שהשחור לא יהיה מלמעלה. ואז יצרתי ככה אפורים יותר. אבל בעבודות אחרי זה, התחלתי לשפוך את הצבע. זה מה שאני עושה עד היום. לוקחת צבע מדולל וזורקחת על הבד וזה נוזל. הנזילות באו ממקום אחר, אבל התחלתי להשתמש בזה. אני שופכת את הצבע ועובדת מעל באדום, לא בשחור. קצת מונוכרום בעצם. כתומים, צהובים, אוקרים, ובתוכם - אדום. מעליהם אדום. אני עובדת עם אדום צבע-קיר. לא עם צבע אקרילי. צבע מאד דליל, שכבות דקות דקות. במקום שאני רוצה שיהיה כהה, אני שמה שכבות, לא מדוללות, ובמקום שאני רוצה אפורים, אני מדללת במים, לחצי שקוף. עובדת מאד מאד דק. התחלתי לשבש מסיבות אחדות ואהבתי את זה שהציור מתפרק. שקורה לו משהו. שאני מפרקת אותו. והבולטים, התלת-מימד, יצר את העניין הזה, והנושאים אותם הנושאים. הנופים של בארי, אבל נוצר משהו ציורי מעניין. באיזשהו שלב, עלה בדעתי, שהדיקטים כבדים מאד, ואז במקום לסחוב אותם. הסטודיו שלי הפך להיות מחסן, אי אפשר לעבור שם, בין החפצים, החלטתי שיהיה יותר יעיל ליצור עבודה שהקיר יכול להיות עדיין דיקט, אבל האובייקטים יהיו מנייר. והתחלתי ליצור העתקים לאובייקטים הישנים. כל הארוניות, והדברים שאספתי, התחלתי לקחת נייר אריזה חום ודבק פלסטי, מדלדלת עם מים, טובלת, ויוצרת את הצורה של האובייקט. השכבה הראשונה זה רק נייר ספוג במים כדי שלא יידבק. פיתחתי שיטות, בכל פעם צריך להמציא את עצמך. ואז אני חותכת, פותחת, מחלצת את האובייקט וסוגרת. לפעמים אם צריך מכניסה קרטון כדי לחזק, ויצרתי ככה שולחנות וכסאות וכורסאות, וקומקומים ונעליים ועציצים. פתאום ראיתי שיש באיקאה פוטוסים מדהימים שנראים כל כך אמיתיים, פוטוס זה צמח שהיה תמיד להורים שלי. הוא היה מטפס מסביב לכל הסלון. היו מותחים אותו על חוטים. זה בית ילדותי, הזכרון שלי. קניתי כמה כאלה ובניתי עציץ שהמצאתי, עם שני מקלות וסולם כמו שהיה פעם. צירפתי אותם אחד לשני, ויצרתי כזה מן מטפס עצום. התחלתי לעבוד עם החומר. למשל במטפס, לא הוצאתי מבפנים את הפלסטיק. כיסיתי אותו, עלה, עלה, חתיך דקות דקות, "פפיר מאשה". ונכנסתי ל"אטרף" עם זה והכל היה כדי לצייר על זה. ואז הגיע רותם ריטוב, הכניסו אותו לתערוכה בזוזו, היא רצתה את האובייקטים ככה. הנחתי אותם בסטודיו אחד על השני, וזה נהפך לערימה. התחיל להיות פסל בפני עצמו. הפסקי לצייר עליהם, ואני בכלל ציירת. אני לגמרי ציירת. אז זה הפך להיות מן פסלים. ואז לכברי, היה לי רעיון לעשות ערימה, עם כל המשמעויות של ערימה. זה כמו "הממלכה", הדברים זרוקים בגיבוב אחד על השני. הגלריה בכברי נמוכה מאד, היא 2.3 מטר גובה. אמרתי אני אעשה ערימה ואגיע עד התקרה, יצרתי ערימה באמצע החלל, סביב העמוד שתומך את תקרת הגלריה. קראתי לזה "ערימה". ואמרתי מה אני עושה על הקירות, והתחלתי ליצר "קליפה". שמתי ניילון על הקיר, על פינה של קיר ורצפה, והעתקתי אותה, זה עומד כמו קליפה וציירתי עליה את כברי הישנה, מתוך אוסף תמונות שנתנו לי, את הגבעה עם המבנים. ציירתי עם זפת. פתאום בשלוש השנים האחרונות נהיו לי עבודות עם הנייר החום. גם התערוכות הבאות שמתוכננות לי להשנה, לגלריה אלפרד, ולסטודיו משלך, שאני ממש בונה במקום. בסטודיו משלך, אני מתכננת לעבוד בתוך השירותים שיש שם בבית ליטבינובסקי. יש שם אמבטיה של פעם, מאסיבית, מדהימה. ודברים של פעם מאד מדברים אליי. אני רוצה לעטוף אותה, את הקירות, הברז, ליצור קליפה על הדבר. גם באלפרד זה יהיה מן קליפה כזו. באלפרד התערוכה אמורה להיות באפריל, תערוכה זוגית עם תמר הורוביץ, האוצרת של כברי, שמאד התיידדנו. ב"לינה משותפת" הצגנו ממש אחת ליד השנייה. העבודות שלנו גבלו אחת בשנייה. זה יהיה כמו סגירת מעגל. והזמנו את טלי תמיר שתאצור את התערוכה. זה אמור להיות באפריל אבל עכשיו הכל השתנה, אז אין לי מושג מתי זה יהיה. והתערוכה השנייה, בסטודיו משלך בירושלים, אמורה להיות באוקטובר 2024 כנראה תוקדם לפברואר 2024, הכל השתנה. הכל שונה.

מה שקרה לעבודות, כשהוצאנו אותם מבארי, גילינו שנשבר החלון, התנפץ החלון, ואני השענתי על החלון, בפינה בסטודיו עם חלונות, והשענתי עליה עבודות. ודרך החלונות נכנסו, הכל מלא יריות. גם היה חור בקיר כי זרקו רימונים, וכל העבודות מלאות ברסיסים, היה פיצוץ ממש בפינה של הסטודיו. אני חשבתי שיש שלוש-ארבע עם חורים, אמרתי "זה קטע - מעניין". אבל, כמעט הכל עם חורים. העבודות מחוררות. הגיעה רסטורטורית, ממוזיאון ישראל ואמרה לי שאפשר לתקן הכל, אבל תשאלי את עצמך אם את רוצה. כי יש לזה פתאום ביקוש. המציאות נכנסה לציורים. אני שיבשתי את הציורים עם הנזלות ומחיקות, והמציאות פשוט קרעה את הציורים. מן מקריות שכזו. במוזיאון ישראל דיברו על לקחת עבודה אחת, ישנה מ-2010, ולהציג אותה באוסף הקבע של אמנות ישראלית. תמונה אחת שנפגעה צוירה על הכביש מחוץ לבארי, בסיבוב בדרך לנאחביר. עזה פה באופק, אבל לא ציירתי אותה. היא לא עניינה אותי, מן הסתם. את זו הם רוצים להציג במוזיאון ישראל, באוסף הישראלי. היא נפגעה מרסיסים. היא גדולה, בסביבות שני מטר על מטר ועשרים או שלושים. זו עבודה גדולה. זו עבודה ישנה, לא מהנופים של בארי. היום לראות את בארי באדום, אחרי הרצח שהיה שם וההרס, זה מטעין את העבודות בהקשר חדש. אבל, שוב, בחיים לא חשבתי שזה יהיה ההקשר. אני כל כך תמימה. בועתית אפילו. האדום בא ממקום של אהבה. אבל לאט לאט זה הוטען אולי עם ההנזלות והמחיקות, וההליכה לעבר, הקיבוץ איך שהיה פעם, זה הוטען אולי עם איזו קינה. על הקיבוץ של פעם שכבר היום לא נראה ככה. זו ההסתכלות.

היתה עבודה שעשינו ביחד, סופי ואני, בשנה שעברה עבור גבעת חביבה, שקראנו לה שמורת טבע. פנו אליי ורצו עוד אנשים ואני פניתי לסופי. ועשינו ביחד עבודה שקראנו לה "שמורת טבע". זה כינוי שנתנו לבארי. היו תמיד אומרים על בארי שהיא שמורת טבע, כשהייתי נערה. זו היתה מחמאה. הקיבוץ הישן לא התקלקל, נשאר כמו שהיה. לא נכנסה לזה ההפרטה. השכר הדיפרנציאלי. עד היום לא. זה קיבוץ שיתופי. יש ברור הרבה דברים שהתקלקלו. היום זה אחרת. מה השתנה? הקיבוץ מאד התעשר. זה קיבוץ עשיר. אפשר להגיד שהרבה אנשים באים לבארי כי זה מקום טוב, כלכלית, לחיות בו. בשנים האחרונות, היתה הרגשה של נתק מהקיבוץ. אני התנתקתי, אני עובדת מחוץ לבארי. מה שאני שומרת זה את הילדות, את התקופה ההיא, שבארי לא היתה עשירה, כשהייתי ילדה. פעם בשנה היו עושים לנו בקיץ, כשהייתי בגן, קראו לזה "שבוע הבראה" ואכלנו עוף ושניצל. כי הרגיל היה קציצות וכדורי בשר וקורקבנים. זה מה שהיו אוכלים. ופעם בשנה היה אוכל טוב. היו מביאים שקדי מרק. בשבילנו שקדי מרק זה היה אושר בהתגלמותו. קוטג' - רק אצל דודה שלי אכלתי קוטג'. בקיבוץ לא היה. היה מיכל גדול של גבינה לבנה תשעה אחוז. אנחנו ילדים שגדלנו בקיבוץ אחר ממה שהילדים שלנו גדלו. הם גדלו בשפע חומרי ונהפכו למאד חומרניים. זה כבר לא אותו הדבר. דברים משתנים. אז אני בתור מי שזוכרת את הקיבוץ של פעם ואוהבת אותו… כשעשיתי את הערימה הזו, היה שם תנור נפט ישן של פעם. היום ילדים לא יודעים אפילו מה זה. אצלנו היה תנור נפט. ואותי היו שולחים למיכל נפט בחוץ, בקצה השכונה בחושך, הייתי הולכת למלא את הנפט. היום הכל חדיש ואוטומטי וזה. העבודות שלי מציעות קצת נוסטלגיה והתרפקות על מה שהיה. ולפעמים עם זכרונות צף געגוע למה שהיה פעם. מפה אני יוצרת. את הצבע האדום התחלתי לצייר בסביבות 2001-2002. וזה הרבה לפני שהיתה הכריזה של "צבע אדום". אחר כך כשהיתה כריזה אמרו לי, אה את מציירת "צבע אדום". אבל אני לא. מה לי ולצבע אדום. לא קשור אליי. אני מבינה את ההקשר הזה ויודעת שכל צופה יכול וצריך לתת את הפרשנות שלו. אבל אני לא התחלתי מזה.