אני צועד.

             משתהה –

חתול מחכה לעצמות ושומן מהקצביה. פחית קולה ריקה מתגלגלת במורד כביש סדוק. גם באיטיות אורבת סכנה. רעש רחוק גולש פנימה. המבט נפתח, השוליים הופכים למרכז.

שנינו במכונית. אספלט רועד, חלון פתוח, רוח חותכת.
אשתי אומרת: "תראה את הברושים העטופים בערפל, הציפורים, איזה נוף פסטורלי על הבוקר!"
אני נוהג ומנסה להסתכל אבל עיני פוגשות בטוניות שכתוב עליהן: "תצילו את..", וכבר חלף הנוף. ועונה לה: "בטח זה בית קברות!"

אחרי השביעי באוקטובר אמרתי לה: אם הטילים מגיעים לרדיוס קילומטר מביתנו — נעזוב את הארץ. הם התקרבו: מאיראן, מתימן, מעיראק וגם מהיירוטים של כיפת הברזל.
איפה נתחבא?
אין בכפרים הערביים מרחבים מוגנים — פחד אימים.
אין מקום לְהִשְׁתָּהוֹת. זה הזמן להתפלל, להתפלא ולהִשְׁתָּאוֹת.
לא עליי אני מפחד, אלא על הילדים.

נורית אדומה נדלקה בצג המכונית. אין מספיק אוויר בצמיג הימני מקדימה. נסעתי לפנצ׳רייה ואזעקה נשמעה. נכנסנו במהרה למשרדו של בעל העסק, העסק בנוי מלוחות פח, הפח כמו נייר, ובכל זאת שכבתי מתחת לשולחן להרגיש מוגן.
בום חזק. תעודות העסק, מס ההכנסה וההוקרה נופלות. הכל רועד. קפאתי.
פחות מעשרים מטר ביני לבין הטיל.

"ארורה היא המלחמה"
כל פגז משאיר שקט עצום.
אין ניצחון בהבל, רק הדים של אבל שממשיכים להתגלגל מדור לדור.
אין מקום לְהִשְׁתָּהוֹת, אבל ההִשְׁתָּאות גוברת.

השכן ממול החנה את רכבו בחניה הפרטית שלו בשעה אחת אחרי חצות. יריות נשמעו. כיביתי את האור בסטודיו. לא נשמעו צעקות. נשמתי לרווחה. הפעם החטיאו אותו.
"לְאָן אנחנו שׁוֹלְחִים אֶת בָּנֵינוּ"? החיים הצעירים הופכים למטבע בסחר שאין לו מנוח.

הורדתי את המדבקה של שעות העבודה מדלת הסטודיו והדבקתי במקומה: הביקור בתיאום מראש.
הפסקתי לתת שירותי דפוס, רק שירותי גרפיקה — כדי לשמור מרחק.

ברדיו ספרו מעל מאתיים הרוגים מהחברה הערבית באירועי ירי וחיסול חשבונות.

אני משפיל את מבטי. אצלנו גם מבט יכול להיות הסיבה לעונש מוות.
אותו מבט מושפל מתגלגל אל הבד; קווי הפחם בסדרת "נופים פנימיים" נולדים מההכרח להשפיל מבט במציאות ולהרים מבט אל הדימוי.
"נופים פנימיים" היא סדרה בת תשעה רישומים שבה אני נאחז ביופי הפראי של הרי הגליל, כמי שמבקש לנשום בין הסדקים.
היא נולדה בדרכי היומיומית מהכפר שלי במג׳ד אל־כרום אל חיפה. מהסטודיו לאוניברסיטה.

אני לא מצליח לראות צבעים.
אולי בגלל המלחמה, הפחד, אולי גם מתוך עמדה.
כעת החיים מופיעים מולי בשחור - לבן, כמו הרישומים: כל קו הוא נשימה, כל כתם הוא פעימה. הפחם משרטט את השקט ואת הסערה.

באחד הרישומים בסדרה ציירתי שדה מגודר ברשת ברזל וחוטי תיל. בצד השמאלי העליון הולכות שמונה־עשרה חיות בשורה, ומעל כל חיה - ציפור במעוף.
הציפורים לא חושבות על חופש.

ואנחנו, שחושבים את עצמנו חופשיים, כולאים זה את זה.

בצד ימין, על אחד ההרים, ציירתי כמה עצים.
בתערוכת הגמר שנה שעברה ניגש אליי מבקר, הצביע על אותם עצים ושאל בעברית: "ציירת כאן חיילים, נכון?"
עניתי לו: "אם אתה רואה שם חיילים - אז כנראה שהם באמת חיילים".

במקום לראות טילים וחדשות אני ממלא את השמיים בציפורים. קליגרפיה מופשטת. גם הן, במחשבה שניה, סימן של אי ודאות. רשמתי אותן בשני קווים מעוגלים בלבד, לרוב בלי גוף, קווים תלויים באוויר. שבריריות כמו נשימה ראשונה, חופשיות כמו מסע בלי יעד. אין לדעת אם הן מתקרבות או מתרחקות, עולות ארצה או נוטשות אותה. הן נושאות בתוכן סוד. בכל קו מסתתר חיפוש אחר בית.

ברדיו עוד הרוג ערבי, הפעם בגלל נפילה מפיגום בגובה שמונה-עשר מטר.
עוד במבזק: החיפושים מתמשכים אחרי צעיר ערבי שנכנס אתמול לשחות בחוף ארגמן.
עוד השתאות. עוד דרכים למות.

אבסורד אבסולוטי.
קשה לדעת לאן פנינו מועדות. ההרגשה שהסוף מתקרב מתחזקת.
אני מאחל לעצמי מוות קל יחסית — אולי באמת עדיף למות מפחית.
הכי מפחיד, יותר מהמלחמה, מחיסול החשבונות, קורונה, נפילה מפיגומים, מתאונות דרכים - זה להתרגל. נורא ואיום כשמתרגלים.

השטחיות גוברת.
הבינה המלאכותית מתחילה לפתח סמפתיה, ואני כמו רובוט.
אולי גם אני נעשה מכני- מגיב לאזעקות, משרטט קווים, קם ונרדם לפי אותות.
היד רושמת לבד, המחשבות מתערבבות בקוד, בנתונים, באפור.
אני מביט ברישומים שלי ושואל: מי מצייר את מי?
האומנות היא המקלט והמפלט.
הבד הופך למערה. אני ננעל בתוכה. מערה של פחם ואור. הקירות שלה סופגים את הרעש מבחוץ: אזעקות, ירי, פחד מוות.

גם הפחד מוות הוא סוג של רעש.
אני שוהה בשקט סמיך. הרחם מתרחב והופך לשער לעולם אחר,
עולם ללא מגע אדם, עולם של קווים וכתמים,

שמיים ואדמה, שדות והרים, עצים וציפורים
נולדים בלי גבולות ובלי חוקים.
בין הצללים והאור אני מוצא מרחב שאין בו זמן,
רק פעימות של פחם.
די לכיבוש.
ערים נחרבות, האדמה רועדת,
ואנחנו כאן שקועים במסכים, בגלי הדף של מידע, באדישות מתעבה.

אני מרים את הראש מהרישום, מגיח מתוך הרחם, יוצא מהמערה.

לבי רועד מכל קו שציירתי, מכל רעיון שהעליתי.
זו עדות.

אני צועק בדממה, בקול שמבקש לפרוץ את הקירות:

                 הצילו!

                          בואו - לפני שיהיה מאוחר - נַצִּיל את מה שנותר.