top of page

רעיונות בהירים נכתבים במחשב ובמחשב הם ביתר קלות נערכים. אבל אין לי רעיון. אני כותבת במחברת: “איך כותבים?”.


יש טריק שמצאתי כשהדרכתי ילדים. טריק שפעל בכל פעם. יש ילדים שלא יודעים לצייר. נותנים להם עיפרון ודף והם מביטים במבט שמופנה כולו פנימה ואומרים "אני לא יודע לצייר". לילדים כאלה, שיש מהם כמעט בכל כיתה אפשר לומר כך: “בסדר גמור! אני אלמד אותך. קודם כל תצמיד את קצה העיפרון לדף. עכשיו תלחץ בעדינות ותזיז תוך כדי את היד.” הילד יאמר ‘בסדר’ ויתחיל לצייר ללא סייגים. הילד לא ידע לצייר בגלל שהוא שכח מה זה לצייר. הילד שכח מה זה לצייר בגלל שהוא חשב שהוא יודע מה זה לצייר. הוא חשב שלצייר זה להיות 'לא מספיק טוב'. לא להספיק לדימוי. הוא חשב שלצייר זה להפסיד לציור שאף אחד אינו מסוגל לצייר - ציור שהוא כולו של הילד וכולו של העולם. ציור שמכסה בצורה מושלמת את השבר שבין השתקפות עצמית והופעה. ציור איננו מוכרח להיות זה.


לצייר יכול להידמות מאוד לכתיבה. מצמידים את קצה העיפרון לנייר, לוחצים בעדינות ומזיזים תוך כדי את היד. יש שיטה לצייר ראש של סוס שהולכת כך: כותבים "סוס",


ואז כותבים מתחת בקטן "סוס"


סוגרים את המרכאות הכפולות העליונות בשני שפיצים ומציירים פרסה מתחת ל"סוס" הקטן.


(תמונה 1)


ילדים בנים מציירים יפה יותר מילדים בנות. לבנות יש שיטות איך לצייר. שיטות שמיתרגמות בגיל מאוחר יותר לשיטות להסרת שיער. בנות מודדות את הצלחתן בציור לפי המידה בה הציור נקי מרמזי גופניותן. במידה מסוימת הייתי אני ילדה. מידת שנאתי העצמית. חוסר מספיקותי כפי שבא לידי ביטוי בבוז שרחשתי לציוריי.


בגיל 11 ציירתי בעיקר פורטרטים של הילדה שאהבתי. תחילה גודלם היה כטביעת אגודל ואז פתאום הם גדלו באחת לקנה מידה של 1:1. מישהי אמרה לי שכך מציירים, גדול. הייתי אז מורחת את קווי העיפרון בזיעת האצבע המורה. אינני זוכרת מי לימדה אותי לעשות את הפעולה ההיא שקראתי לה ‘הצללה’. הבעיה היא שאף פעם לא היו אלה הפנים של הילדה שאהבתי. אפילו לא דומות. תמיד רשמתי פנים של איזו "כל ילדה". מושא אהבתי הייתה אמנם הדבר הכי קרוב ל"כל ילדה" שפגשתי בחיי, ובכך היה ייחודה וכך היא קנתה לעצמה את ההערצה של סביבתה, אבל יש "כל ילדה" ויש "כל ילדה". לו רק יכולתי לומר לכם את המילים שלא היו לי כדי לתאר את "כל ילדה" זו. כל לילה הבטתי את פנייה לתוך חשכת חדרי והיא הייתה נראית ונעלמה ונסוגה ומתעלטת עד שלא יכולתי לדמיין אותה עוד ואהבתי זמזמה בראשי עיוורת.


היא הייתה צעירה ממני בשנה. נמוכה. שיערה חום כהה וחלק. האף שלה היה מעט גדול, אבל לא מספיק בשביל להנביט בי צל פקפוק ביחס לידיעה ששמעה מספר וידויי אהבה לפני שנתתי לה את שלי. הייתי בת 13. אמרתי לה "אני אוהב אותך". ביקשתי שתאמר משהו. היא אמרה "נכון".


במיוחד אני זוכרת אותה הולכת באחת ההפסקות, בשביל שלפני חדר המורים, לקראת כיתת המדעים והספרייה, לא רחוק מהכיתה שלי ומכיתת ו’ השנייה ומכתת המחשבים ומהחדר הקטן והעצוב עם המדפסת, מתחת לעץ העירום והמקומר שאפשר היה לעבור מימין על מדרכת לבנים סגולות ומשמאל במדרכת בטון צרה. שם היא נגסה באפרסק, הפרי האהוב עליי החל מהרגע ההוא ועד לפני כמה שנים. היא רכנה קדימה ונגסה ומצצה את הפרי כך שאף טיפה לא נשפכה. לא ידעתי שאפשר לאכול כך אפרסק. לא ידעתי שיש שיטה לזה.


קודם לכן נמשכתי במיוחד לדברים מפחידים. אהבתי לא לפחד מהם. עד היום אני מתנשאת לפעמים על המוות. הייתי זוכרת תמיד את הפעם האחרונה שהרטבתי במיטה. הייתי בת 9. חופשה משפחתית אחרונה. איטליה. אני זוכרת את מגע השעוונית משנים קודם לכן אבל אין לי זיכרון אחר של הרטבת המיטה (מלבד זה הטרי שהרטבתי מתישהו בשבועיים הראשונים לחייה של בתי). כשהייתי בת 8 לא הייתה לי שיטה אבל היה הרושם הרב שהותיר עליי מעצור הדלת שהכינה אימי מאבן אליפטית שצבעה לדמות ביצה בבקיעתה, ממנה פורצות זרועות תמנוניות, ירוקות, ושתי עיניים צהובות, חתוליות, תלויות בחשכת הסדק. איזה מין ילד הייתי? הייתי טובה. הכי טובה. ניצחתי תמיד ב’כסאות מוזיקליים’. דמיתי לביצה.


התעללתי בילדה שמנה וטיפשה ובילד טיפש ומכוער. איפה שיכולתי השפלתי ואיפה שלא יכולתי השפילו אותי. מה שהניע את זה קדימה ולמעלה היה בוז עצמי. טיפסתי ונמעכתי.


בזתי גם לבנות ולנשים. הייתי חסרה את הביטחון שמיסטר רוג’רס ניסה להעניק לצופיו בשיר "What do you do with the mad that you feel”:


What do you do with the mad that you feel


When you feel so mad you could bite?


When the whole wide world seems oh, so wrong…


And nothing you do seems very right?




What do you do? Do you punch a bag?


Do you pound some clay or some dough?


Do you round up friends for a game of tag?




Or see how fast you go?


It’s great to be able to stop


When you’ve planned a thing that’s wrong,


And be able to do something else instead


And think this song:



I can stop when I want to


Can stop when I wish


I can stop, stop, stop any time.


And what a good feeling to feel like this


And know that the feeling is really mine.


Know that there’s something deep inside


That helps us become what we can.


For a girl can be someday a woman


And a boy can be someday a man.”



זה ביטחונו של ילד שיקשר בדרכו של עולם. שבן יהפוך לגבר, ובת לאישה. שהבדידות, שהיא תנועה קווית, תיפדה במעגליות. שוב ולשוב.


ליברלים חושבים ששכיחותה הגוברת של הטרנסיות היא תוצאה של קידמה שהושגה במהלכו הטבעי של הזמן. ההיסטוריה לדידם היא סיפור עם סוף טוב. אפילו קץ העולם לא יניע אותם מאמונתם זו, כפי שלא הניעה אותם השואה בזמנו. הם ידגימו את נכונותם להסתמא למציאות ולהתמסר להפשטה המשחררת מאחריות של דימוי הראווה. הם יאמרו שתמיד הייתה אותה כמות של טרנסיות וטרנסים רק שאלה היו ספונים בחשכת ארונותיהם. הנה כך הופכת הטרנסיות משבר אישי-חברתי לפגם מולד בר שכיחות סטטיסטית אל-היסטורית. אבל הטרנסיות כיום היא בעיקרה מצב פסיכו-היסטורי. קלקול בהורשה. מצב בו אנשים שעתידם מצטמצם על ידי כלכלה לינארית אובדנית מוצאים שאם אינם יכולים להוריש את העולם על דרכיו ומבניו החברתיים אינם יכולים גם לרשת אותו. כך מנסה העצמי לכופף בתוכו את הזמן חזרה למעגליותו. חיסול העתיד הוא חיסול העבר ולהפך. האמונה הליברלית בהשלת העבר כסרח עודף, האמונה בקדמה, היא התשתית האידאולוגית של כלכלת ההשבתה המתוכננת.


המענה הליברלי לשמרנות הוא סירוב לדון בשאלה אילו אלמנטים תרבותיים וחברתיים ראוי לשמור ואילו לא, שהרי לשיטת הליברלים הדבר היחיד הראוי לשמירה הוא איזה מקבץ של זכויות ומלבדן רק זבל ומה שמתעתד להפוך זבל. הליברל שם את כל יהבו בעתיד ומשכיח מעצמו את העובדה שהעתיד הוא תוצאה של העבר. לכן המורשה הליברלית היחידה היא השלכת דור ההורים ועולמו כאשפה. מורשת ההשבה המתוכננת. בהתאם, במסגרת הכלכלה הליברלית הוחלפו היצירות התרבותיות שקהלן הוא ילדים במוצרים המכילים מסרים ריקים כמו “הכי חשוב זה להיות עצמך". מוצרים אלה, המתרבים באמצעות שעתוק, יוצרים סביבה תרבותית עמוסה והומוגנית באחת וכך פועלים להעלים יצירות תרבותיות ששימשו בעבר ילדים כדי להוות ’עצמי’ שאותו יוכלו להיות. נדחקנו מהעבר ונשארנו להתמודד עם בדידותנו, שאבותינו אינם ואפילו עצמי אין לנו שינחמנו.


נסו להביא ילדים לעולם ותיווכחו בדלות מורשתם של הוריכם שיצליחו בקושי להציע כמה עצות סבירות על גידול תינוקות. אבל האשמה אינה בם. גם הורותם הייתה יתומה. גם הם נולדו לתוך עולם חדש. גם הם איבדו את הדרך חזרה.


שיעור תנועה. יחפים בשורה. צמודים לקיר הדרומי. פנינו אל עבר הקיר הצפוני (עם החלונות), מחזיקים שקיות פלסטיק לפני הפנים. המורה הרזה, הזקנה, עם השיער הכתום המתולתל והמגנטים בנעליים אומרת "שלוש ארבע ו…” ואנחנו רצים וצוחקים והשקיות דבוקות לנו לפנים והאוויר מרגיש למחצית הצעד נוזלי. מה חשבתי? כלום. ובכל זאת הבטתי אחורה. המקום אליו שלחתי את עיניי היה המקום אליו הלכה השקית. לא. המקום בו השארתי את מבטי הוא המקום בו נשארה גם השקית. המורה כעסה. “לא אמרתי להסתכל אחורה!”


הפרידה היא המרת ההווה לעבר. מה שלא נפרדנו ממנו כהלכה גם לא הוטמע כהלכה בעברנו. הוא נשאר בהווה אחרי זמנו והופך רודפני. מה היא התחמקות מפרידה (והתחמקות הפרידה) אם לא התחמקות ממציאות ההווה (או התחמקותה של מציאות ההווה)? אין פליאה בכך שההווה מגיב להתחמקות כזו ברדיפה. איננו יודעים על ההווה דבר מלבד זה, שמגעו הורג. שכל מה שנגע בו הוא נחלת העבר.


בעזרת הפרידה ניתן לשאת את העבר איתנו, להיות אדונים לו ולספר באמצעותו את עצמנו לעצמנו. דרך הפרידה הופך העבר ניתן במגע. שימושי. זה באמצעות הפרידה שאדם מעז לשאול מי הוא יכול להיות בזכות עברו ולא רק כיצד נגזרה עליו עצמיותו שלעולם לא בחר בה - עצמיותו שהתעורר אליה בוקר אחד. הכלא שלו.


מי שמביט קדימה בלבד אינו מסוגל להיפרד מעצמו (להתבגר). את המחר הוא מציב במרחק הרב ביותר בשביל שיוכל ביתר קלות לאחר אליו. אלף פעמים ביום הוא משליך עצמו בצידי הדרך בשביל להקל את המסע. בכל בוקר נולד, מת בכל ערב. הדמעות החנוקות הן מים עומדים בעיניים, שמרקיבות זה שנים. לחלוחית הפצע בעיניי התינוק המגודל עושה שהרך הנולד ידמה למבוגר מצומק. תוך כמה שנים, תחת מכבשי הטיפשות והטמטום ההוריים השלובים במערכת אינדוקטרינציה אוטומטית של שיטת הארגון הכלכלי, נמצא שהמבוגר המצומק תפח והפך תינוק מגודל. העבר מחסל את העתיד והעתיד מחסל את העבר.


ומה בדבר גאולה?


הטרנסיות איננה בפועל דחייה של כל ירושה. רק במסגרת בלבול צרכני היא מתנסחת כך, כמעשה בחירה אנוכי. בפועל טרנסיות יורשות, אבל הן יורשות את הדבר הלא נכון. הן יורשות לא נכון. יורשות ללא שיטה. בשביל שיוכלו לעשות זאת עליהן להאמין ביתר שאת בקיומו של דבר מה שמוכרח להיקרא אישה. מהי הטרנסיות אם לא התעקשות לשאת בעול? לרשת גם במחיר הרס עצמי. לשלם בהפיכתך נלעגת ולזכות במקום בסדרי עולם. התמקדות עודפת בביוגרפיה משכיחה את העובדה שרק בראי ההיסטוריה ישנה ממשות לאופן הוויה זה. רק כבגידה וכביטוי נאמנות. אצל הטרנסית ההתמסרות לצו העצמי היא גם ההתמסרות לצו ההיסטוריה.



פדגוגיה של הנסתר

סוג הטקסט

כתב עת

מקור

מתוך מגזין חושך, גיליון 2, 2022

נכתב ב

שנה

2022

תאריך

יוני 2022

שפת מקור

עברית

תרגום

באדיבות

זכויות

מוגש ברשות פרסום

הערות