השנה, בחודשים יולי-אוקטובר נערכה בעיר קאסל שבמרכז מערב גרמניה תערוכת דוקומנטה 5. תערוכות הדוקומנטה, הנערכות כל ארבע שנים, הן מהחשובות שבתערוכות האוונגארד בעולם. יותר ממניפסט אמנותי, הן מהוות ניחושים לגבי מגמות חדישות באמנות של העתיד הקרוב.

בן העיר קאסל, פרופסור ארנולד בודה, החל לטפח את הרעיון בעקבות השממון שהביא הנאציזם לגרמניה והציג את הראשונה שבהן בשנת 1955, סביב יצירות שהוחרמו בתקופה הנאצית. העיר עצמה היתה ידועה מתמיד כפטרונית־אמנות, ואחד מנסיכי מחוז הסה, בו שוכנת העיר קאסל, הצליח אפילו להביא 17 תמונות של רמברנדט ולייסד את הגרעין של המוזיאון העירוני.

המטרה היתה להעלות את העיר הסולידית על מפת התיירות הבינלאומית, מה גם, שהיא שוכנת על האוטוסטראדה הראשית של אירופה העוברת מדרום, דרך שוויץ, ועד לארצות הסקנדינביות.

דוקומנטה 5 התקיימה בשני מקומות: בפרידריך מוזיאום (העתיק ביותר ביבשת) ובנויי־גלרי (״הגלריה החדשה"). הנושא המרכזי היה: החיפוש אחר הריאליזם. הוא חולק לכמה מדורים. בחלוקה גסה אפשר להבחין בין שני גושים גדולים: הריאליזם הסוציו-פוליטי של אירופה, והריאליזם המדעי־סביבתי של אמריקה. אירופה מציגה עבודות סביב הנושא לדעת ואמריקה רוצה להראות. לריאליזם הסוציו־פוליטי נושא משנה: פירסומת (כרזות, מודעות, שיקופיות של מוצרים); קיטש כאמנות עממית אמיתית (בובות, גמדים, משחקי ילדים, צלחות עם דיוקן קנדי המנוח, מחזיקי מפתחחות עם דמות האפיפיור); המדע הדמיוני (ספרות-של-המון המפונק בגרויים, עצבני וחסר-סבלנות, הדורש תרבות מיידית ופשוטה, שבה תמונה תופסת את מקומו של המילה הכתובה); התעמולה הפוליטית (כרזות אנטי־קומוניסטיות ועד לתעמולה אקטואלית, בצורת השמצת שר החוץ לשעבר, יוזף שטראוס, או ״פרסומת" סרקאסטית על מלחמות וייטנאם וביאפרה); העיתונות המקצועית (עטיפות של שבועונים פוליטיים); סמלים חברתיים (דגלים, בולי דואר, הימנונים לאומיים, כרטיסי מטרו, חשבונות בנקים); סמלים דתיים (אבזרי פולחן מאפריקה ואירופה, יצירות כנסייתיות, פטישיזם דתי) ואמנות אנונימית ראשונית (ציורי ילדים, ציור נאיבי, ציור פסיכו-פתולוגי, מחלות נפש, מיסטיקה ואמונה).

אמריקה מציגה את הריאליזם המדעי סביבתי - ההיפר־ריאליזם (סוריאליזם טכני שמרכיביו קשורים בתעשיה ובסמלי מעמד שונים) ; פורנוגרפיה (כצורה של אנטי־תרבות) ופופ ארט, (על יסודות אסתטיים של המוצר ההמוני - ״רדי-מייד", ללא מגע אנושי של האמן).

שתי אסכולות משותפות לאירופה ואמריקה: אמנות סביבתית, ואמנות גופנית.

אירופה מציגה אמנות סביבתית אישית (כשפים אישיים, האמן כמוצג אישי, מזוכיזם, סאדיזם ופציעה עצמית). אמריקה, לעומת זאת, מציגה נוסח אנונימי של אמנות סביבתית (סימנים מתימטיים על רקע של קרקע בתולה בנוסח הסיינס פיקשן). משבר האמון שהיה קיים בין קהל צרכני האמנות, לבין האמנות החדישה, בעקבות השרלטנים שנולדו יחד עם הופעתה של הספונטניות באבסטרקט - הביא לדרישה של ציור טכני מעולה שבו אפשר יהיה לוודא את ההשקעה הכספית הגבוהה, אם לא בערך אמנותי, אז לפחות במספר של שעות עבודה. מכאן הרקע להצלחה הסנסציונית של ״הריאליזם הפנטסטי" נוסח וינה. פנטזיה זו הביאה בעקבותיה את הסאדו־ מזוכיזם של הקבוצה הוינאית (הרמן, ניטשה, רודולף שוורצקוגלר, ארנולף ריינר, גונטר ברוס). הפרוש האמריקני ל ״ריאליזם האורגיות והאכזריות" הוא האמנות הגופנית (בודי־ארט). האכסהיביציוניזם החולני, הפחד והאלימות שימשו השראה לקבוצות אלו, שראו ביצרים הפרימיטיביים של האדם את הדרך לחידוש החברה האנושית (ראוי להזכר במנסון, רוצחה של שרון טייט).

מי שמתבונן בהיסטוריה של האמנות מתחילת המאה ועד היום, יראה בבירור שכל אסכולה יצרה את אסכולת הנגד שלה. כל אקציה יצרה ריאקציה, וכל מגמה הכילה בתוכה את סממני ההרס העצמי.

האקדמיזם היבש והטרקליני של סוף המאה ה־19 פינה מקומו לשמחת החיים והרגשת החופש של האימפרסיוניסטים (דאגא, מאנה). בעקבותיהם בא הקוביזם הטכני והקר (פיקאסו, בראק, חואן גרי), האכספרסיוניזם (אמיל נולדה, קירשנר, גרוס, אשהיים), הסוריאליזם (דאלי, פיקביה, שגאל). הריאקציה לספרותיות ולמיסטיקה של הסוריאליזם באה בצורת האבסטרקט על כל גווניו : קונסטרוקטיבי (גאבו, פבזנר, מלאביץ', קנדינסקי, מונדריאן), אכספרסיוניסטי (דה־ קונינג), לירי (זריצקי, סטימצקי) וטשיזם (סם פרנסיס, מרק טוביי). הצורך הבלתי נמנע לאחר האבסטרקט היה בריאליזם חדש והוא הופיע בצורת הפופ (וארהול, אולדנבורג, קיטאג', הוקניי). קונסטרוק־טיביזם מפותח הוא ההדר־אדז' והאופ־ארט.

משמאל: האמנית כמוצג. (הצגה עצמית).

הקהל הרחב ציפה למצוא בדוקומנטה 5 את התשובה לאסכות הפופ.

האמריקאים נתנו את התשובה בצורת ההיפר־ריאליזם. אלו תמונות תלת־ממדיות חריפות החסרות לחלוחית של חיים. יש בהן משום לחץ על הצופה לשתף עצמו בתמונה ע"י נתינת חיים, זהו ריאליזם כשל גופת מת. יעקב אגם הישראלי הציג בהצלחה לפני עשר שנים את התמונות הקינטיות שלו, המבוססות על מתמטיקה של צורות יסוד גיאומטריות ושבהן לוקח הצופה חלק פעיל. גם בתמונות ההיפר־ריאליזם לוקח הצופה חלק פעיל בעצם הנסיון להחיותן. אירופה מצידה נתנה את התשובה לפופ: אוטו־ רפרזנטציה (הצגה עצמית). בן הצרפתי עורך סטריפטיז עצמי בתוך אולם ענק המכוסה כתובות: ״בן מטומטם", או ״צבוט אותי, אני מזוכיסט". ג'ילברט וג'ורג' מטיילים כצמד־חמד וקוראים לעצמם פסלים נעים". בולטאנסקי הצרפתי מציג את ההיסטוריה המשפחתית שלו בצורת יומנים אישיים וצילומים ישנים. לוקאס סמאראס מצלם עצמו בעירום בתנוחות שונות ומשונות. קבוצת האקשיוניזם (פעלתנות) הווינאית מציגה, כאמור, פעולות של סאדיזם־מזוכיזם, של סכיזופרניה, רחוק מאוד מההומניזם המסורתי של אירופה הזקנה והטובה.

על דוקומנטה 5 מרחפים המות והמין כנושאים עיקריים. המות מוצגי כהמשך טבעי לחיים. אפנת הסמים במערב מטשטשת אצל אמנים הצעירים את הגבול בין ההגיון לחוסר ההגיון, בין מציאות לדמיון, בין חיים להיפנוזה, בין הכרה לחוסר הכרה. המין מוצג כמתח בין שני גופים תוקפניים ותובעניים. המתירנות הפקיעה את המין מתפקידו והפכה אותו לסימבול של אינדיבידואליזם. אם המשפחה, החוק והממסד הם ״קולוניאליסטים", בהיותם מגבילים את חופש האדם, הרי המין הפרברסי הוא הנסיון האחרון של הפרט למנוע כל איסור בחייו הפרטיים. זהו בטוי לחופש ול ״דה-קולוניאליזציה" של הגוף האנושי.

בדוקומנטה 5 בולטת מגמת ״הדה-מטריאליזציה" של האמנות. עולם האמנות נתון לחוקי היצע וביקוש כלכליים. הגלריות מתפרנסות מאחוזי המכירה בהתאם לצורך של הבורגנות לרכוש יצירות אמנות, אם מתוך אהבה לשמה ואם מתוך רכושנות. כדי לנטרל תופעה זו, הופיעו רבים מהאמנים ביצירות של טקסט, צילום, דוקומנטים והתרחשויות.

מרסל ברוטהרץ הבלגי הציב שלט ״רכוש פרטי", ותחם אותו בגדר חבלים. זהו סרקאזם על אמנים היוצרים אובייקטים למטרות רכישה. בריחה זו, מאמנות אישית לאמנות אנונימית, אנו מוצאים גם ב ״מוזאון מיקי מאוז" של האמריקני אולדנבורג, המכיל מאות פריטים : שפתונים, מצרכי אוכל מפלסטיק, מכשירי אוננות, חלקי גוף מלאכותיים ועוד. מרסל ברוטהרץ מציג את המוזאון לאמנות מודרנית, אגף הנשרים. זהו המוזיאון חלקי גוף מלאכותיים ועוד. מרסל ברוטהרץ מציג את המוזאון לאמנות מודרנית, אגף הנשרים. זהו מוזאון שהחל, בעבר הלא רחוק, במשלוח אריזות עץ לתמונות פיקאסו (ללא התמונות), ועד לאוסף מדהים של מוצרים שעליהם סמלי־נשר: דגלים נאציים, תכשירי רפואה, בגדים, גפרורים וכו', כסמל אופייני לאירופה של תחילת המאה. יצירות מסוג זה אינן ניתנות לרכישה אישית בגלל ממדיהן הענקיים. זהו נסיון להפקיע את האמנות מסוחרי האמנות ולהפוך אותה למעין תיאטרון של רחוב.

מגמה נוספת בדוקומנטה 5 היא הפוליטיזציה של האמנות. בדומה לריאליזם הסוציאלי של דרום אמריקה, מנסים גם אמנים באירופה, רובם שמאלנים, לערב אמנות של יום־יום בפוליטיקה ולהפכה ללוחמת. בתערוכה קיים אפילו אולם ויכוחים של הגרמני ג'וזף בויס, המטיף לאנרכיה.

מדור הקיטש בדוקומנטה: סיכות פופולריות (מימין למעלה). אחד מציורי ההיפר־ריאליזם אקריליק, (ימין למטה). הצגה עצמית סאדו - מאזוכיזם. ארנולף ריינר (למטה). גילברט וג'ורג'י הפסל המזמר. (משמאל). בובות גמדים (מתוך מדור הקיטש), כרזה אנטי־ קומוניסטית משנות הטרום - נאציזם.

(למטה).