כדי להנציח דמות צילומית דרושים לנו שלושה נתונים ראשוניים: קרני אור לישכה אפלה, וחומר רגיש לאור שעליו מונצחת הדמות כפי שהיא מתקבלת מהמקור קרני האור בטבע נעות בצורת גלים ממקור אור ובפיסיקה אנו מזהים אותן לפי ארכן אנו נוהגים לזהות את גלי האור השונים כצבעים. הספקטרום הנראה, כלומר, האור הלבן, מתחלק לשלושה ארכי גל ראשיים, או כפי שאנו מכנים אותם לשלושה צבעים ראשוניים, שהם: כחול, ירוק ואדום (נא לזכור: הצבעים הראשוניים באור שונים מהצבעים הראשוניים בפיגמנטים). כאשר הם מוקרנים יחדיו הם מתמזגים ללבן הצבעים המשניים באור הם תערובת של שני צבעים ראשוניים ולפיכך:—

מ־כחול + אדום יתקבל מגנטה או סגול.

מ־ירוק + כחול יתקבל ציאן טורקיז.

מ־ירוק + אדום יתקבל צהוב.

עין האדם בתנאי אור רגילים, רגישה לשלושת הצבעים הראשוניים ובמיוחד לתחום הירוק צהוב ופחות לכחול ואדום.

בגלל פיזור האור הרב הקיים בחלל, אנו חייבים לבודד קרני אור החוזרות מעצמים שאותם אנו רוצים לקבל כדמות, וע"י שנגביל כניסת אור לתוך חלל מוגדר, נקבל נקודות אור על דופן החלל הסגור מנקודות זהות במקור שהקרין אותן ומכאן תפקיד הלישכה האפלה, או הקמרה אובסקורה בלע"ז, אשר בנויה כקוביה אטומה מכל הצדדים עם נקב קטן בצד אחד תפקידה ליצור דמות מקרני אור, החוזרים מעצם וחודרים דרך נקב קטן בצד אחד ויוצרים דמות על הדופן שממול. בגלל הנקב הקטן ובגלל תכונת גלי האור לנוע בקו ישר תרשמנה רק קרני האור החוזרות מהנושא שממול נקב הלישכה האפלה.

על הלישכה האפלה ידעו זה מאות בשנים ורבו השימושים בה. בזמן הרנסנס ולאחריו שימשה ככלי היוצר דמויות דו-ממדיות על משטח, מעצמים שעמדו מולה. בנייתה פשוטה וכל אחד יכול לבנותה. הלישכה האפלה שימשה בעיקר את הציירים להעתקת נופים, פורטרטים וכו' כיום משמשת אותנו הלישכה האפלה, אולי בשכלול מה, כמצלמה. למעשה, מושתתים עקרונות המצלמה על הלישכה האפלה אשר במקום הנקב קבעו בה עדשה או עצמית אשר מייעלת את העברת קרני האור מבחינת עוצמתן ומיקודן בעצמית או מאחריה קבעו צמצם וסגר, לתת אפשרות לבקר את זמן כניסת האור ועוצמתו כל יתר השכלולים נועדו רק לנוחיותנו אולם עקרונית פועלת המצלמה ובנויה לפי עקרונות הלישכה האפלה.

סוגי המצלמות

אם ננסה לבחון את סוגי המצלמות השונות שהן כיום בשימוש, נוכל לסווגן לפי גדלן, תכונותיהן ועקרונות פעולתן בדרך כלל, נסווג את סוגי המצלמות השונות לשלוש קבוצות עיקריות:

1) מצלמות ידניות 35 מ"מ (לפי גודל הסרט).

2) מצלמות ידניות 6x6 ס"מ.

3) מצלמות אולפן שבהן משתמשים בסרטי דף וברובן הן גדולות יותר בבחירת מצלמה זו או אחרת, עלינו להביא בחשבון מספר נתונים, כאשר בראש וראשונה, עלינו לזכור את מטרתנו הסופית והמאמץ המושקע. אמנה בזה מספר נתונים שבהם יש להתחשב:-

1) גודל הסרט למצלמה.

2) סוג וטיב העצמית (עדשה) ואפשרות להחליף עצמיות, וסוג הסגר[.]

3) צורת כיוון המצלמה חלון פשוט או דרך העדשה המצלמת (רפלקס).

4) צורת אומדן מרחק ומיקוד – אופטי או רפלקס.

5) מדידת עוצמת האור[.]

6) נוחיות, כובד, רעש, גודל.

7) יצרן ומחיר[.]

8) תיקונים וחלפים.

ובפירוט: גודל הסרט חשוב לאיכות התמונה הסופית, ועקרון חשוב שככל שפורמט הנגטיב גדול יותר התוצאה הסופית תהיה בעלת איכות גבוהה יותר ובצילום צבעוני עלינו לזכור שמקרנים לשקופיות הם לרוב בגודל 35 מ"מ, אף על פי שישנם מקרנים גם לגודל סרט 6X6. פורמט הנגטיב מתבטא גם בגודל ובצורת החלון במצלמה שמבעדו אנו מכוונים וממקדים את המצלמה. ככל שחלון זה גדול יותר, יקל עלינו להבין את אשר אנו מצלמים ולמסגר את הצילום.

העצמית אשר מעבירה את קרני האור המוחזרות מהנושא, שולטת באיכות הדמות המתקבלת. תכונותיה נמדדות לפי מספר הקווים במילימטר שהיא יכולה להפריד, הפתיחה היחסית של הצמצם שלה וכן אורך המוקד שלה או זוית הראייה שלה, באם היא רגילה, רחבה או צרה. אין להפריז באיכות עצמיות, וחייב להיות קנה מידה בין איכות העצמית ולמטרות השימוש בה. יש לזכור, שהחדות או כושר הבדלת הפרטים המצטלמים מוגבלים גם בכושר ההבדלה של הסרט וכל יתר התהליכים העוברים עד קבלת התמונה הסופית.

ברוב המצלמות הידניות המשוכללות יותר, כיוון המצלמה ומיקודה נעשה דרך העדשה המצלמת, ולפיכך הן נקראות מצלמות רפלקס. הדבר עוזר לשליטה מדוייקת יותר בנושא ובדמות הצילומית המתקבלת. עוצמת האור הנכנסת למצלמה ומשפיעה על החומר הרגיש, חייבת להיות מבוקרת בהתאם לאור הקיים ולרגישות הסרט, לכן עלינו להשתמש במד-אור לקבלת קריאה מדוייקת של עוצמת האור הקיימת, וחישוב נתינת החשיפה המדוייקת. בהרבה מצלמות כיום בנוי מד האור בתוך המצלמה ומכוון דרך העצמית. שיטה זו יעילה גם משום החסכון בכלים מיותרים וכן בדיוק ומהירות חישוב החשיפה. נוחיות בצילום חשובה לקבלת תוצאות רצויות; כובד המצלמה לא רק משפיע על ניידות, אלא גם על אופי התוצאות. יש להשתמש במצלמות קטנות יחסית וקלות לנשיאה, כאשר רוצים להפעיל את המצלמה במהירות ומהיד ישנן מצלמות שהפעלתן שקטה יותר והן מתאימות יותר לסוג נושאים מסוים כגון: פורטרטים או צילומים באולם סגור בזמן : הופעה (תלוי בסגר). רצוי לרכוש מצלמות מיצרן ידוע ומהימן ולברר אם קיימת סוכנות וכן אם ניתן להשיג חלפים ולתקנה בארץ. אין להפריז בקנית מצלמות יקרות. ידוע, שחובבי הצילום בארץ משקיעים מעל ומעבר מהנדרש מהציוד שברשותם. כלומר, יש לרכוש מצלמה במחיר שיעמוד בקנה המידה לדרישות הצלם.

אם ניכנס לפרטים ספציפיים יותר, נמצא שרוב החובבים רוכשים לעצמם מצלמות 35 מ"מ רפלקס, עם מד אור בנוי בתוכה והמכוון דרך העצמית. הסיבה לכך היא שיש מבחר גדול במצלמות מסוג זה, הן ניידות וקלות לתפעול, אפשר להכניס בהן סרט של 36 מ"מ, חשיפות בשחור לבן ובצבע, וניתן לקבל שירות פיתוח והגדלה. כמו כן מתאים גודל זה למקרני השקופיות הנהוגים. צלמים החותרים לאיכות גבוהה יותר, ירכשו מצלמות לסרט 6X6 ס"מ ובשחור-לבן יקבלו תוצאות הגדלה טובות יותר המצלמות הגדולות מיועדות לעבודה יותר מקצועית הדורשת מיומנות טכנית גבוהה.

החומר הרגיש

המצלמה היא כלי שבעזרתו אנו יוצרים את הדמות, אולם כדי להנציח את הדמות, אנו נעזרים בחומר רגיש לאור, המבוסס על המתכת כסף. כסף משחיר באור כאשר נייעל תהליך זה בעזרת חומרים אחרים ותהליכים שונים, נקבל חומר רגיש אשר יתן לנו אחרי חשיפה ופיתוח, דמות מדוייקת בצורתה ובגווניה, נאמנה למקור המצולם. החומר הרגיש בא בצורות שונות כאשר הוא מרוח על בסיס זכוכית ניר, או צלולויד, תלוי בסוג החומר ותפקידו.

אם את הלישכה האפלה הכירו זה מאות בשנים, הרי החומר הרגיש הומצא במקביל רק לפני כ-140 שנה ע"י שני אנשים: דאגר ופוקס [טאלבוט] באנגליה. שניהם השתמשו בכסף כבסיס לחומר הרגיש. בתחילה היה תהליך דאגר הצרפתי פופולארי יותר, כי הדמות שהתקבלה היתה חדה ועשירה יותר אולם, בתהליך זה לא ניתן היה לקבל העתקים או להגדיל את התוצאות, בעוד שתהליכו של פוקס טלקוט האנגלי שנשכח בתחילה, תפס את מקומו מאוחר יותר, ולמעשה אנו משתמשים בעקרונות המצאתו כיום. כלומר, תהליך הנגטיב פוזיטיב. הסיבה שתהליך זה לא היה יעיל בזמנו היתה, שהוא השתמש בנייר כבסיס לנגטיב, והיה חייב להקרין דרך הנייר את הדמות הנגטיבית לנייר שני לקבלת הדמות הפוזיטיבית. ההקרנה דרך נייר לא שקוף ולא נקיה) מסיבים, נתנה דמות שאינה חדה ולא ברורה ביותר כיום, אנו משתמשים בחומרים שקופים כבסיס לסרטים.

מבחינת ייעודם מתחלקים החומרים הרגישים לשתי קבוצות עיקריות:– 

החומרים הרגישים המשמשים אותנו בצילום עצמו [–] סרטים. 

החומרים הרגישים המשמשים אותנו במעבדה להדפסה או להגדלה מהדמות שעל הנגטיב [–] ניירות (לרוב).

בשימוש בסרטים עלינו לשקול את הנתונים הבאים:–

1) גודל הסרט.

2) רגישות הסרט (אורך חשיפה שיש לתת לו בתנאים שונים).

3) רגישותו של הסרט לצבעים.

4) טריות הסרט.

5) ניגודו של הסרט (האם נותן סרט תוצאות ניגודיות או מעברי גוונים).

6) צורת ואפשרות פיתוח הסרט.

7) אפשרויות רכישת הסרט ומחירו (רצוי להתמיד בשימוש באותם סוגי סרטים ומפתחים לקבלת תוצאות עקביות).

ובסרטי צבע ישנם שיקולים נוספים כגון:–

1) סרטים לאור יום ואור מלאכותי.

2) סרטים לשקופיות או סרטים לנגטיבים להגדלות (אפשר להגדיל תמונות צבעוניות גם משקופיות, תהליך יקר יותר).

3) אפשרות פיתוח הסרטים בארץ[.]

4) האם התרגום הצבעוני של הסרט מתאים לנושא ולטעמו האישי של המצלם.

נייר צילום

גם בשימוש בניירות צילום ישנה חלוקה בין שחור לבן וצבע. הדפסות צבע דורשות ציוד מעבדה יקר ונסיון טכני רב. בשימוש בניירות צילום להגדלות בשחור לבן, קיימים הנתונים הבאים:–

1) גודל הנייר[.]

2) דרגת ניגוד הנייר[.]

3) פני השטח שלו (מבריק, מאט, וכו').

4) גוון הנייר[.]

5) דק או עבה.

עלינו לזכור שבגישות צילום מסויימות, המעבדה אינה עוסקת רק בגמר תהליכי הצילום, אלא ישנן אפשרויות לאינטרפרטציות נוספות של התוצאות. ישנה אפשרות לשחק עם הסרט, לעלות או להוריד את ניגודו, להופכו לפוזיטיב או זיווג של נגטיב ופוזיטיב, פולריזציה וכו' וכן ישנן אפשרויות בהדפסה והגדלה, בגוונים והניגודים, אפשרות למונטז'ים, לגוון צבעוני של התמונה, ואפשרות בשימוש של אמולסיות שונות כגון הביכרומט וכו' רבות האפשרויות והן ברובן אישיות, תוצאות של נסיונות אישיים העונים למטרות ספציפיות. מאן ריי ומהולי נאג'י, הרבו להשתמש בחומר רגיש גם מבלי לצלם, כלומר, בלי נגטיב ועבדו במעבדה ישר על חומר רגיש. לסוג עבודה זו קורים פוטוגרמות או דיאגרמות כפי שמאן ריי קרא להן האפשרויות הן אין סופיות.

חוברות הדרכה

לקבלת מידע בסיסי בצילום, אפשר להיעזר בחוברות הדרכה ועזר שמוציאים יצרני ציוד וחומרי צילום. לחברות קודאק, אגפא ואילפורד, חוברות הסברה וספרים באנגלית ובגרמנית הנותנים הסבר בסיסי על עקרונות הצילום וצורת השימוש בציוד ובחומרים. כמו כן ישנם ספרים בסיסיים לקבלת מידע על האפשרויות בצילום בעברית ספרו של יעקב בורנשטיין "הצילום" ולקוראי אנגלית ב-basic photography של Langford שממנו אפשר לקבל אינפורמציה בסיסית רחבה. כן מומלץ ה־Ilford manuel. המחפש מידע נוסף ימצא אותו בסדרה המצוינת של Time Life על הצילום ב־17 כרכים.