חנה בן-דב (1919, ירושלים – 2009, פריז) הייתה ציירת, בתו של הצלם וחלוץ הקולנוע אברהם בן-דב. את הכשרתה האמנותית הראשונית קיבלה בבצלאל החדש אצל מרדכי ארדון. בן-דב הייתה חברה במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), ואף ניהלה רומן קצר עם המשורר אלכסנדר פן, שהיה דמות מפתח בחוגי המפלגה. החל מ-1948 עברה בן דב לפריז, שם פיתחה את עיקר יצירתה המופשטת לאחר שהייתה לתלמידתו של הפסל קונסטנטין ברנקוזי.

למרות המעבר לפריז, בן-דב המשיכה לפרסם את כתביה בישראל. היא החלה את דרכה בעיתונות המפלגתית, כאשר פרסמה ב"קול העם", ביטאונה של מק"י. אחד הטקסטים המוקדמים שכתבה הוא "ציור מתקדם – כיצד?" (1949), שם תיארה את הדיונים הפוליטיים-אמנותיים הסוערים בפריז סביב הצורך ליצור גשר בין האמנות המופשטת וההמונים הרחבים, על תפקידה של האמנות בחברה. לאחר מכן, פִּרסמה טקסטים באופן קבוע בכתב העת "ציור ופיסול". במקביל, היא עבדה כמתרגמת של יצירות מפתח מאנגלית ומצרפתית לעברית, כולל יצירות מאת שרלוט ברונטה, אלכסנדר דיומא, ג'ק לונדון, וז'אן-פול סארטר.

אוסף כתבי חנה בן-דב ב"נקודת מבט" מרכז יחד כמה מן הטקסטים שהתפרסמו בעיתונות ובכתבי העת שבהם כתבה לאורך השנים. הטקסטים שנכללו כאן מציירים בקווים עדינים את דמותה כאמנית וככותבת, המתבוננת באמנות מתוך הקשר הייחודי שבין חיי היום־יום לבין מעורבות פוליטית עמוקה.