חנה בן־דב (1919, ירושלים – 2009, פריז) הייתה ציירת, בתו של הצלם וחלוץ הקולנוע אברהם בן־דב. את הכשרתה האמנותית הראשונית רכשה בבצלאל החדש אצל מרדכי ארדון. בן־דב הייתה חברה במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), ואף ניהלה רומן קצר עם המשורר אלכסנדר פן, שהיה דמות מפתח בחוגי המפלגה. ב־1948 עברה בן־דב לפריז, ושם הייתה לתלמידתו של הפסל קונסטנטין ברנקוזי ופיתחה את עיקר יצירתה המופשטת. למרות המעבר לפריז המשיכה בן־דב לפרסם את כתביה בישראל. היא החלה את דרכה בעיתונות בקול העם, ביטאונה של מק"י. אחד הטקסטים המוקדמים שכתבה היה "ציור מתקדם – כיצד?" (1949), שבו תיארה את הדיונים הפוליטיים־אמנותיים הסוערים בפריז על תפקידה של האמנות בחברה ועל הצורך ליצור גשר בין האמנות המופשטת וההמון הרחב. לאחר מכן פִּרסמה דרך קבע טקסטים בכתב העת ציור ופיסול. בד בבד תרגמה יצירות מפתח מאנגלית ומצרפתית לעברית, ובכללן יצירות מאת שרלוט ברונטה, אלכסנדר דיומא, ג'ק לונדון וז'אן־פול סארטר. באוסף כתבי חנה בן־דב בנקודת מבט מופיעים כמה מן הטקסטים שפרסמה בעיתונים ובכתבי העת במרוצת השנים. הטקסטים שנכללו כאן מציירים בקווים עדינים את דמותה כאמנית וככותבת המתבוננת באמנות מתוך הקשר הייחודי שבין חיי היום־יום לבין מעורבות פוליטית עמוקה.