תערוכת ה"ניפלים באמנות" שמתקיימת כעת במוזיאון העירוני לאמנות מודנית בפריס - ARC, היא תוצאת מחקר ואוסף במשך 15 שנה בקרב העמך הצרפתי: יצירות אכרים ופועלים, יושבי כפרים ופרברים, אנשי שוליים מכל הסוגים. הרקע ליצירות אנשים אלה אינן תולדות האמנות אלא חומר הגלם של חיי היום יום, הבוסר העז של אירועי הקיום שמחוץ לתחום התרבות.

אין המדובר באמנות פרימיטיבית, לא באמנות נאיבית, לא באמנות פולקלור, ולא באמני יום ראשון דלטנטים, אלא ביצירה שניזונה מן הקיום השגרתי, ושבכך הן חולשתה והן אחידותה. אין כונת התערוכה הגדולה והמפתיעה הזו להפגין נגד אמנות האמנים ואמנות הממסד, החולה כיום את מחלת חידושיה. מוצגת כאן בפשטות תופעת יצירה תמה ולאו דווקא ספונטנית, הקיימת מחוץ למסגרת התרבות, שחוץ מהצדקתה הפנימית האמיתית אין לה שום הצדקות נוספות. כל הגבולות וההיררכיות מתבטלים בפני הבורות שבה מנסה אדם סתם, "אדם ולא יותר", לפרוץ פתח בידים ערומות בפינתו הנידחת אל חלום אין סוף האפשרויות. אין התערוכה באה לבדח את דעתו של המסתכל. להיפך, נובעת ממנה נוסטלגיה נוגעת ללב, גילוי בדידותם וחוסר הסתגלותם של אנשים לעולמם המצומצם. אנשים ניפלים אלה, ניפלים עוד יותר מן האמנים המקצועיים, שגם הם חתומים בחותם אי-ההסתגלות, היות וגם את גורלם כאמנים החמיצו. גם אם ההם רואים את עצמם כאמנים, הרי יצירתם היא בלתי תכליתית במהותה מכל הבחינות החברתיות, ומסגרתה הוא החלום בלבד. המשותף לכל האנשים האלה הוא ייחוד יצירתם ולייחוד זה בלבד הם חייבים את מקומם.

כל עשרות ה"ניפלים" המיוצגים בתערוכה הם אנשי שוליים, שגילו בזמנם הפנוי או לאחר שהגיעו לפנסיה את הטעם האבוד של הפעולה המבודדת, השלימה, המוגנת מכל דרך פשרה והתערבות שמבחוץ. הבורות הנלוית אליה תורמת גם היא למציאת המקורות בעצמם בלבד, במעין הטהור של הדמיון. הצורך שלהם לרשום, לצייר, לגלף, עז במקורו כצורך הילד לדבר החלום הער, האקט הפיוטי שמבטל את המחיצה בין הנראה לבלתי נראה, מוכרים להם בהתנסות החיה, ללא כל הגדרה נוספת. פשוטי עם אלה פטורים מכל המלכודות האורבות לאמן המקצועי במסגרת הארגון הטכני והמסחרי, הדוחק אותו למסלול יצר ההתחרות, החקוי, הנסיון למצוא חן או להפך – להתמרד מה שמרושש את רעננות החושים והחדווה הבלתי אמצעית שבשורש כל יצירה. כל תרבות יוצרת את מושג הנורמליזציה השייך לה, נורמליזציה שמשתקת במוקדם או במאוחר את חיות היצירה. כאשר גילה הצייר דובופה ב-1947 את ה-ART – BRUT, היה זה אמנם מאורע שהביא גל רעננות וחידוש אמיתיים בשכבה העבה של הנורמליזציה. אלא שמאז נכנסו יצירות ה- ART BRUT למוזיאון בלוזאן ונהפכו לחלק מן הממסד. כל כמה שהירבה דובופה להשמיץ את ממסד התרבות הרשמית והנורמליזציה שלה, כן הירבו מאז למחוא כף להשמצותיו.

את הניפלים מוטב להניח במקומם, מחוץ לכל ממסד גם אם באה בדרך כלל העיריה להרוס במותם את משכנם על כל הכלול בו ולטאטא את יצירת חייהם. אם באו לקשט את בתיהם הצנועים בקריאה נואשת לבלתי צפוי, הרי מזלם העגום והטוב שלא נגררו בכך למלכודת התרבות. בכפרים, גרוע גורל הנפלים מאשר בערים. בערים נזקקים לבדחנים ולמבדרים, אבל בכפר ובפרבר מתיחסים אליהם שכניהם בחשדנות ושטנה.

השמות הפיוטיים שחולקים הניפלים תכופות ליצירתם, כגון "היער הקדוש", "הארמון האידיאלי" או "גן העדן" אינם עשויים לחבב אותם על שכניהם. "מין אמן" הוא בטוי של לגלוג אצל המון העם. יהא אשר יהא גורל הניפלים האלה, אבל יצירתם פטורה מסכנת התרבות השלטת בכיפה, ששוקעת יותר ויותר לרמת ביקושה בשוק, והריהי נאחזת במקורה העצמי בלבד, ביסוד הצורך.

אין תערוכה זו באה להפגין, וגם לא לכפור בערכם של גדולי תרבות הציור. היא באה להזכיר לנו משהו, כבשעה שאנו שומעים אמת מפיו של תינוק. היא באה להזכיר לנו עיקר שמרוב דברים נשכח. קטע נספח (לקוח מעמוד "השונות" בעתון יומי) לאיכר ז'וזה היה שדה מלא אבנים. ז'וזה סיקל את השדה והחל לבנות קיר.

הקיר התרומם ואנשים באו להסתכל ואמרו: איזה קיר יפה, איזו עבודה יפה.

עברו שנים. יום אחד הושלם הקיר. ז'וזה נסגר בביתו והתאבד.

אלברט גזל

מכתב

שם: גזל. שם פרטי: אלברט. גיל: 64 שנה. מקום ותאריך לידה: 4.7.1905, מוזל. מקצוע: כורה

בפנסיה.

א.נ.,

אין לי שום תרבות. התחלתי לפסל בגיל 58, כאשר יצאתי לפנסיה, ביוני 1962, לאחר 40 שנות שרות במכרות. באתי להתישב בפוילי בפנה שקטה. מכיון שהורגלתי לעבוד תמיד קשה, ניסיתי לגלף בסכין הכיס שלי כדי לראות מה אפשר להוציא מגזר עץ, ובדרך נס יצא ראש מים. משונה! קראתי לאשתי ואמרתי – בואי ראי מה יצא לי! והיא אמרה "אינך מתכונן חלילה להיות פתאום ארטיסט בגילך?" המשכתי לעבוד וכיום היא כבר באה לשבת על ידי. ארזתי יפה, אדוני, את העבודות שבקשת. יש שבע והן ממתינות למשלוח.

בכל הכבוד,

אלברט גזל.

ארמן שולטם

נולד ב-1901 בנישטאל.

שתי שנות בית ספר תיכוני. שוליה בבית מלאכה. פקיד במשרד המסחר של מחלקת הכלכלה. כמה נסיעות בעולם. נשוי פעמיים. בגיל 40 החל להתבודד וליצור בבקתתו שבטסן כדי "לפתוח פרק חיים חדש לחלוטין". את בקתתו הקיף גן זרוע חפצי אמצאות וכתבות בחמש שפות שבהן בטא את הגיגיו.

"לחקור את ה"איך" של הצורות עד לעומק זכרונן המשותף".

"להאיר את קרני הכח המכוון את מבטנו".

"ללכת אל מעבר למחיצות"

"הרינו קיר מחורר של עליה וירידה. אין קיר"

ועוד ועוד כתבות זרועות באותן אבנים במקדשי אסיה.

ב-1972 מת מנפילה בגנו.

מרסל לנדרו

בן 65. חי לבדו

"אימי המנוחה אהבה מאד את הדברים האלה. זה בא לי קצת בירושה. גם אבי היה הולך לכנסיה רק כדי לראות את הפסלים. עבדתי במאפיה, ואחרי המלחמה התגייסתי לצבא רק כדי לראות את העולם. ראיתי בהודו-סין דברים נפלאים. בשנת 61 חזרתי לעיר מנט כנהג רכבת והתחלתי לפסל את הקתדרלה שלי, את הזוג ואת הנוף. אבנים אספתי בשדות. התרגלתי למקומי החדש רק אחרי שבניתי אותם. אנשים אומרים לי כל מיני דברים, למשל שעבודתי היא מרד נגד קירות הביטון. אבל בשבילי זה רק סיפוק פרטי ובלי שום רוח. אינני אוהב את עולם הכסף. אנשים רבים באים להסתכל ביום ראשון. זוהי מטרה לטיול; המוזיאון של הפנה שלנו".

פייר ז'אן 1967 — 1902

נולד בברטן. עד לשרותו הצבאי דיבר רק ברטונית. עבד כחקלאי עד 1951 ומאז הסתלק לשבת בבית כפר ולהתקיים מקצבה קטנה שהוקצבה לו לאחר שחלה במשך המלחמה. החל רושם ומפסל והיה שקוע בקריאת ספרים שמצא פה ושם: ארכיאולוגיה, אנטרופולוגיה, אוקולטיזם, חיי הקדושים וספורי מסיונרים. שכולם חתומים חותם מסתורים. צורותיו המגולפות הן מופשטות, לפעמים בתוספת צבע, מעודנות מאוד וחתומות טעם מיסטי. ביתו נעשה למשכן אמנות וכלל כ-2000 עבודות. הזקין ללא עת, וחי מוקף עבודותיו וספריו מיד למותו הרסו את הבית והעבודות כולן נעלמו.

פרדיננד שואל 1924 — 1836

במשך שלושים ושלוש שנות עבודתו כנושא מכתבים, 32 ק"מ הליכה ביום – אסף בדרכים אבנים למיניהן שנשא תחילה ביד ואח"כ במריצה. כדי להקים את ה"הארמון האידיאלי", "הקבר" ו"מערת שלושת הענקים". היה עובר בלילות. בחומרים מכל הנמצא וללא כל נסיון מקצועי או נסיון מלאכה. את הצורות היה מוצא בנדודי שנתו[.]

המאורע הגדול בחייו היתה הולדת בתו[.] במותה בנה את הקבר של "השקט ומנוחת הנצח. פה עלינו להישכח מן העולם אך מחשבתי תחרה עם הסלע". כך חרט.

בחייו כבר הוכר כתופעה ופיטנים שלחו לו מיצירותיהם. אנשי הכפר עצמם טענו שאסור לעבור במקום מבלי לראות את מקדשי הטבע של שואל[.]

ב-1969 הוכרזה יצירתו כנכס אמנות היסטורי ע"י מלרו[.]

רוברט שומו

נולד ב1907 בצפון צרפת. בגיל 14, כושל בלימודים, נכנס לבי"ס לאמנות וזכה לכמה פרסים. עסק בשירטוט שטיחים, נישא והוליד שלשה ילדים. במלחמה הוגלה ובשבי החל לפסל. בשובו מן השבי חי חיי עוני למרות כמה תערוכות. נואש, הסתלק לבדו ליער פנטנבלו והקים שם מזה עשרים שנה מין משכן מכל מיני גרוטאות שנמצאו לידו, בקבוקים שבורים, חוטי ברזל והנמצא בפחי זבל בעוני ובבדידות מוחלטים הוא פותח את משכנו רק בימי ראשון וחג למבקרים.

"האמת שלי היא צידו השני של מה שאיני עושה. כדי להתקדם יש להפסיק לחשוב, יש לחיות בעוני, לחפש מסביב את הצריך לנו באמת, וכשמגיעים לרמה הראויה לאותו צורך מוצאים כל מה שרוצים".

"גופי יודע מה שאינני יודע. הבורות היפה מוצאת".

"אני נמשך ליצור עם גרוטאות פחי הזבל של חברת הצריכה הגוועת. נמשך להיות מלך בלילה אחרי שהייתי קבצן ביום".

"ניסיתי לדבר בשפה האבסטרקטית, שפה חפשית זו שחושבים בה כשם שאוכלים כאשר רעבים ושותים כאשר צמאים".

"איזה חותם יש להשאיר עלי אדמות כדי שאלוהים יהיה מרוצה?"

רנה גויוארש

עוד מכתב 21.2.1977.

א.נ.,

היו לי בעצם חיים טובים, באמת, אין מה להתלונן. ראשית כל הבריאות בסדר.

באתי ממשפחה עניה אבל בחיים כמו שאומרים צריך לנסות להסתדר כן, חייתי תמיד איש חפשי. יש לי תעודת בית ספר עממי, לא יותר בן עשר וחצי עזבתי את הלימודים והתחלתי לעבוד הייתי נער שליח אצל סוחר שמלות. אהבתי את הים, ומה אומר לך – התגיסתי לצי. נסעתי סביב לעולם ובחיי שראיתי דברים רבים. לא אהבתי שיפקדו עלי. עובדה שלא אהבתי את הבוס. תמיד הסתדרתי בעצמי.

למשל על אשתי אינני מפקד כשאני צריך כפית אני הולך לקחת אותה בעצמי. אם אינני אוהב שיפקדו עלי אז אין סיבה לפקד על אחרים, נכון? תמיד אהבתי לרשום. גם כילד בבית הספר רשמתי הרבה והיה לי שגעון לרשום אניות נשרפות. מצחיק למה לילד בן עשר נחוץ לשרוף את אניותיו[.]

ראיתי הרבה, נו אלה היו חיים כאלה ובעצם חיים טובים, אי אפשר להכחיש. יש הרבה אנשים שכדאי שיהיו להם חיים קצת יותר מחוספסים. לא היה מזיק להם.

בכל הכבוד

רנה גויוארש

פסקאל ורבנה

נולד ב-1941 במרסיל עבד בלילות כל נערותו במיון דואר ובימים פיסל[.]

ב-1957 ירד באונית משא כמלח וסובב שלש שנים בעולם.

ב-1960 עזב את הים והחל רושם, אלא שהודח ממשפחתו וחזר לים.

כעבור זמן מה התישב בברטן באטליה על שפת הים, שהתמלא בהדרגה גזרי עץ שגרפו הגלים והוא היה מגלף במכשירים שהמציא בעצמו "העץ שיורקים הגלים כבר טוהר מין טהרה מיסטית, שקולעת אל חיפושי; חיפוש איכות של טהרה מתוך החומר עצמו".