שתי תערוכות נערכות בקיץ זה בפריז, האחת במוזיאון גראן-פאלה והשניה במוזיאון לאמנות חדישה, שם האחת ״מצרים לפני הפירמידות״ שם השניה הוא כשם האמן, הפסל אזידו, מן האלגנטיים בפסלי פריס. הרבה נאמר להסברת החלטיותן של צורות האמנות המצרית, מן הפירמידה ועד לכתב החרטומים, הרבה נאמר אודות ההיררכיה של ממסד האמונה ושל החברה המצרית שאותם סמלה הפירמידה ; המון העם הרחב כבסיס, שכבות חברתיות המצטמצמות והולכות דרך מעמד הכהונה והחרטומים עד לחוד העליון שיש בו מקום ליצור אחד בלבד; פרעה. כמו כן נאמר הרבה על הגורמים החמריים גרידא בקביעת הצורות ; הפירמידות כסכר בפני סופות חול, פשטות דמותן כתוצאה מקשיות החומר של אבן הגרנית המצרית, וכו'. רק דבר אחד נשאר בגדר סוד; העקרון הרוחני שכינס סביבו את כל אלה כבצבת מהדקת שאינה מניחה סדק יחיד להתגנבותו של צל ספק בשלימות הצורה.

התערוכה של אמנות מצרים שלפני הפירמידות קולעת באותו סוד עצמו; באותה מצרים פרה היסטורית לא היתה עדין שושלת פרעה, לא היתה אותה היררכיה דתית וחברתית. המדובר כאן בשבטי ציידים ודיגים, ולאחר מכן בשבטי עובדי אדמה, אך גם בלעדי קדושת פרעה ובלעדי שרירות קשיותה של אבן הגרנית (רבים מהמוצגים הם כלי חרס) נמצא גם פה עקרון הצורה המחלטת. החלטיות הנובעת מטיב הקשר שבין היחיד והעולם, בין אם זה עולמו של פרעה ובין אם עולמו של צייר נודד.

בין האלף החמישי והרביעי לפני הספירה, עברו יושבי גדות הנילוס מחיי צייד לחיי עבודת אדמה וגידול צאן, שאפשרו את פיתוח אמנויות הטויה, הפיסול וייצור כלי חרס. בתקופה זו מנותקת מצרים מן המזרח התיכון כבמחסום, מחסום צפון מצרים ומדבר סיני, ומפתחת תרבות משלה, שנהרסה בבת אחת בצורה שלא נתחוורה כעבור אלף שנות קיום. תרבות זו נקראת בשם נאגאדה. את שרידיה הותירה בחפצי האמנות שנטמנו בקברות. הקבר היה המקום שבו נלוו אל המת חפציו היקרים ביותר, חפצי האמנות, בדרכו האחרונה והבודדת אל העולם הבא. הרבה כדים, כדי אבן, שן, עצם וחרס, חפצי איפור ועדיים מעוטרי קישוטים גיאומטריים ודמויות חיות, בקברים המיוחסים ביותר נמצאה גם דמות אדם רוקד בזרועות מורמות, כנראה רקוד פולחן-אמונה.

במחצית הראשונה של תרבות נאגאדה היו הצורות זויתיות יותר, מסוגננות בפשטות רבה יותר. במחצית השניה היו הצורות מעוגלות יותר ומסוגננות בחריפות עזה פחות. אך בשתי התקופות שאף הסגנון אל הקירוב השלם, אל המכנה המשותף של הסילואטה הכללית, העיטור, הנפח והשטח. מכנה משותף של פשטות כוללת ומחיצות מקסימלית, ללא פרטים. ריבוע, ריבוע מלוכסן, גליל קונוס, עיטורים גיאומטריים יסודיים, משבצות, עגולים, והכל בצבעים עזים ומנוגדים; אדום, שחור ואוקר. הדמויות האינדיבידואליות של צפור, דג, שור, אדם, צריכות היו להתיחס אל הצורות הראשוניות הללו כאל נקודת מוצא וכאל תכלית כאחת.

יצירות אופיניות למחצית הראשונה של תרבות נאגאדה: 1) איש (עצם מגולפת וחרוטה); 2) עיטור כד, חרס. 3) דג, לוח אבן לאיפור; 4) מסרק גילוף שן; 5) כד חרס. יצוין שוב, שכל הצורות הן חילוניות שימושיות, יום יומיות, כמוהן כיצירות המחצית השניה של תרבות נאגאדה; 6) לוח אבן לאיפור בדמות צפור; 7) לוח אבן לאיפור; שני ראשי צפור.

בשלש דמויות אלו, המסוגננות בתכלית, מתמצה העקרון הרוחני הנזכר למעלה שלפיו חייבת הדמות האינדיבידואלית להתיחס אל הדמות הראשונית המחלטת כאל נקודת מוצא וכאל תכלית. אל הצורה הכוללת של עגול מארך, מצטרף ומשתלב הפרט הממצה את הצפור : ראש, כנף, זנב. (מס. 6). שני ראשים וכמה נוצות כנף כחלק אינטגרלי מן הסך הכל (מס. 7).

צורות מעוגלות ועיטורים מעוגלים יותר, האופיניים לאחרית תרבות נאגאדה הן סוס היאור והכד המעוטר. 8) כד מעוטר, חרס ; 9) סוס יאור, אבן. בכל הצורות ניכר אותו מכנה משותף; צורה בראשיתית הכוללת את כל שוני אפשרויותה של צורת – אב טיפוסית (צפור, איש, דג וכו'). ו״מתפשרת״ אתה רק במידה המאפשרת לזהות את זו האחרונה מבלי להתדרדר לפרטיה האינדיבידואליים. קודם כל, ואחרית כל העגול, ורק לאחר מכן סימון משהו המציין ראש או כנף, במידה מספקת לסמן ההיכר הכולל של צפור. צפור זו, איש זה, מוצאים את מקום דמותם האינדיבידואלית בכלל ההוויה ; מקום קטנטן אפסי כמעט, אבל – מוחלט. מקום פעוט ומוחלט, המוגדר בתוקף תחושת חיים ישירה.

לקסמה של הצורה המחלטת נתפסו טובי הפסלים, אלא שנדירים אלה שגילו אותה בשרשה. במרבית המקרים המדובר אינו בתחושת חיים ישירה אלא בהשגות אסתטיות ומונחים של טעם טוב, נביא בזה לדוגמה את היפה ביצירות הפסל אג'דו המוצגת במוזיאון לאמנות חדישה (מס' 10) המעידה ללא ספק על טעם אסתטי וטוב, ונניח לה להעיד לטובת עצמה ולהגדיר בה בשעה את מלוא חסרונה: גם כאן שואף האמן להגיע לצורות כוללות ומשוללות פרטים מיותרים, חדות ההיקף, פשוטות ביותר. והתוצאה? יצירה דקורטיבית.

הכוונה הטובה ממלאה את מקום החוש התם. הערכים האסתטיים ממלאים את מקום הנסיון הישיר, הזכרון ממלא את מקום רגע ההצטלבות החיה. צורה מחלטת כביכול, צורה דקורטיבית גרידא ממלאה את מקום הצורה המחלטת לאמיתה, מבלי –  למלא דבר.