הויטראז'ים של קתדרלת שארטר (בוצעו בשנים 1200-1240)

אם תכלית האמנות היא השלימות, אם באמנות-ימינו ניתנת מידת השלימות להימצא רק למרות או נגד כל אורח חיינו, הרי באמנות ימי הבינים השלימות הנה עצם נקודת המוצא ליצירת האמן, כי היא נסמכת מלכתחילה על שלימותה של אמונה.

הקתדרלה של שארטר, פאר־טויה של אמנות ימי הבינים, היא תופעה ארכיטקטונית ואמנותית בפני עצמה. גם לבלתי מאמין היא מעניקה תחושת אור, כח ושלווה, שהם היסודות המסמלים את האמונה הנוצרית בימי הבינים.

מתוך הנושא הכולל קתדרלת שארטר, על המבנה הארכיטקטוני שלה, פסליה והויטראז'ים הצבעוניים, אגע רק בתופעות הויטראז'ים, שאיכות מיוחדת להם בין אלפי הויטראז'ים המצוינים ביפים שבעשרות ומאות כנסיות אחרות. כל ההסברים, בין אם הם הסברי ארכיטקט, דקורטור או צייר, דלים מכדי לעמוד באתגר תיאור המקום. בסופו של דבר, לאחר שהלעיטו אדם בהסברים שונים, והוא הגיע למקום כדי לחזות בו במו עיניו, חזקה עליו שיאמין, אם נולד נוצרי, כי יצירה זו קמה לחיים לא בזכות אדריכל, אמן או בעל מלאכה, אלא בזכות הבתולה הקדושה בכבודה ובעצמה. באותו אור וצבע ממוזגים ומסנוורים המסתננים דרך הויטראז'ים, מתיגעים לנסות ולהסביר מה שניתן רק לחוש תחושה מידית, מידית כיום לא פחות מאשר במאה ה־12. איכות המשי, הזהב או החרסינה הסינית השמורים בזכרוננו, אינה מתמודדת עם עושר החומר של אותו זוהר.

לפי מושגי אמני ימי הבינים, הרי הצבע הכחול הוא צבע האור. האור הוא צוויו הראשון של האלהים; ״ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור״. זהרו של הכחול הוא נקודת המוצא. בסולם הערכים הצבעוניים נערכים כל יתר הצבעים לפי יחסם אל הכחול. גם בשוליהם של הויטראז'ים נשזר הכחול כאמת מידה מאירה שאליה מתיחסים כל שאר הצבעים, אפילו בצורות הדקיקות ביותר.

״מסתורין כחולים״ אלה היו לחידה בתולדות האמנות, ובתוקף הנטיה השכלתנית למצוא לכל תופעה הסבר חיצוני, ״העלילו״ על כחול זה שנרקח במרקחת כשפים של האלכימאים, שכדי להשיג את זהרו המיוחד שחקו את אבן הספיר ופזרו אותה באבק הזכוכית. כן טענו שלשם השגת עומקו של הצבע האדום ערבבו בזכוכית אבקת זהב טהור. בתקופות מלחמה ומהפיכה גרמו אגדות אלה לחורבן וגזל. אולם בכתב יד עתיק שנתגלה, מספר הנזיר תיאופילוס שחי בראשית המאה ה-12, על סודות ייצור הזכוכית הצבעונית, והנה אין בהם מעשה כשפים: מידה אחת של חול שפת נחל, כנגד שתי מידות אפר־עצים, וקמצוץ מלח רגיל, כל אלה מלוהטים באש משך כמה שעות. ואכן ישנם פלגים בסביבות העיר שארטר, פלגים ככל הפלגים, חול ככל החולות, ויערות ככל היערות, והיצירה נעשתה בידי פשוטי העם יושבי העיר, שפשטות מלאכתם רק הוסיפה על איכות מעשיהם. עביה הבלתי רצוף של זכוכית עשוי רק להעשיר את גוני גוניה. גדולי הדור בני המחצית הראשונה של המאה ה־13, אנשי כמורה ואצולה, מלכים ובני מעלה, התחרו אז זה בזה במתן תרומות לקביעת חלון נוסף בין הויטראז'ים שמספרם הכולל מאה שבעים ושלושה, אבל בעלי המלאכה המבצעים היו מפשוטי העם. הללו עבדו בזהירות ובחרדה של צורף זהב היוצר את תכשיטיו. אותה מלאכה תמה היתה אולי ראויה לחישוקי זהב שישלבו את חלקי הזכוכית, הצבעוניים, ולא לחישוקי ברזל הפשוטים, אלא שחישוקי הברזל קבלו איכות. של זהב, כשזו נאצלה עליהם מחרדת הקודש של העושים במלאכה. עובדה בעלת משקל כברזל.

בסידור תפילה מימי הבינים, נכתב בידי כומר בשם טרגיה: ״מה על אדם לעשות בהכנסו לכנסיה? לטבל ידו במי הקודש, להתפלל לכל-יכול, ולשוטט בכנסיה כדי להתבונן בויטראז'ים״. מספרם של יודעי קרוא מאנשי הכמורה היה דל באותה תקופה ומספר כתבי-היד היה מצומצם מאד. לכן שמשו הויטראז'ים חומר קריאה לפשוטי העם. קריאת דברי התנ"ך והברית החדשה, קורות המלכים, הנביאים ותולדות ישו. תחת הקשתות הנישאות של הקתדרלה הגותית, הכוללות בקימוריהן את הויטראז'ים מסנני האור האינטימי והחם (בניגוד לכנסיות הקרן של ימינו) נאמר לאדם, כבחסותן של כנפים מה עליו לדעת ובמה עליו להאמין. עקרון גדול באופיים האמנותי של הויטראז'ים הוא הדו-ממדיות, חסר הפרספקטיבה. תרגום כל הערכים לשטח דקורטיבי כשל שטיח, מוזאיקה או ריקמה. עקרון אסתטי זה, בדומה לעקרון האמנות הביזנטינית אן האמנות היפנית. עקרון הדוחה את אשליית החלל, שולב עם עקרון ההיררכיה הצבעונית ובא להשלימו. כל נסיון למזג צבעים ה״קורעים״ את פני השטח ויוצרים אשליית עומק, נפסל. זוהר הצבעים חייב לשרת את ההרמוניה המרוכזת סביב האפקט האנרגי והמיידי ביותר. אפקט שמתרחש על פני שטח אחד המאפשר לעין להקיפו במבט מיידי מבלי לצלול לעומק ומבלי להתפזר. כךןנך של אמן ימי הבינים לא יכול היה לשחק באלמנטים כאלה, אלא לציית להם בלבד. כל מה שחרג מחוקי ההייררכיה של יחסי צבעים סביב מוקד אור מרכזי ועל פני שטח מידי אחד, סולק.

מושגינו, הנוטים לראות באסתטיקה הדו־ממדית של ימי הבינים משום ״תמימות״, אינם מכירים בגישה זו, המקדשת סולם ערכים שיסודו היא האמונה. באסתטיקה זו נקבע. למשל, גדלן של הצורות רק לפי ממדן הרוחני. אם ניצב אדם בסמוך לחטמנו, אין זו סיבה לראותו ולציירו גדול. ואם הוא עומד הרחק מאתנו, אין זו סיבה לציירו קטן. בעולם השטוח של שני ממדים אין גדול וקטן אופטיים, מקריים, חיצוניים, יש רק גדול וקטן רוחניים. ולתכלית זו עצמה נוצרה האסתטיקה בת שני הממדים. זאת – לגבי הצורה. באשר לאיכות הצבע, הרי אם אין קיימת כיום שום אסכולה של צבע, והצבע אינו בא אלא למלא צורה ריקה, – הרי בימי הבינים – התקיימו כתריסר אסכולות של צבע שעמדו גם הן על סולם ערכים רוחני. מסכת זו של ערכים הקשורים וחגים כולם יחד סביב מרכז האמונה. יתכן והיא ההסבר לאיכותן של יצירות האמנות של קתדרלת שארטר שבה מצא האמן את ודאותו רבה נשען המסתכל על אשיות ברזל.

משניתנת לאדם מסגרת סבירה, יתקשה ללכת לאיבוד. משניתן לפסל כוך, יתקשה להתפזר. מקומו מחוור לו, מקומן קיים.

הכוך של אמן יבינו אינו אלא מברך. זכותו של אמן מזכותם לאמר ״כן״, ואותו ״כן״ הוא שחולל את הפלא.