אין עוד עיר, אשר בה יהוה הציור מקצוע חיוני יותר מבפריס, על 40.000 צייריה התושבים ואלפי הציירים הזרים, השוהים בה לשעה, ועל ניתקה שלשלתה זה מאות בשנים. הצייר הפריסאי אינו אבר תלוש מגוף הציבור; המגע בינו לבין הקהל הוא יומיומי וער, והיחס לציור ולציירים בעיר זו אינו ענין שבבחירה, אלא עובדה ממשית. לפיכך, יש בהן לבעיות התרבות, הרווחות כיום בעולם, משמעות מחוורת, ממשית יותר ואף מחייבת. "בשביל מי מצייר הצייר המודרני?"; "כיצד יווצר הגשר בין האמנות המופשטת והאינדיבידואיליסטית של הצייר המודרני וההמונים הרחבים?"; מה תפקידו הפוליטי של האמן המתקדם?" וכו' -- הריהן השאלות, הנדונות, לעתים תכופות, מעל גבי במות נואמים במוסדות תרבות, במועדוני השמאל, בעיתונות, ובויכוחים הפשיים, שבין האמנים לבין עצמם.

ב"מיזון דה לה פנסה", מוסד תרבות, שעליו נמנים מיטב אמני-פריס, ברובם המכריע חברי המפלגה הקומוניסטית או אוהדיה, נתקיימה במשך חדשיים תמימים סידרת ויכוחים על הנושא : "בשביל מי אנחנו מציירים", השתתפו בהם מראשי האסכולה הפריסאית בציור, כמו גרומר, פיניין. פוז'ירון ואחרים. אולם תופעה מעניינת יותר היא תוצאת דיון זה, כשהוא חורג מתחום הויכח ההלכי ומתגלם בחיי המעשה. עדות לתוצאה זו הוא קיומן של קבוצות הציירים, נקראות בפשטות "גרופ" והמתאגדות על בסיס מקצועי והכרתי ולתכלית חלוצית.

והרי לדוגמה אחת מאלה. 

בפרבר הפריסאי "מונטרוז" נתקל העובר בכנסיה גדולה, העומדת בסיום בנינה, שמלאכת הזכוכית של חלונותיה עשויה להפתיע את העין בסגנונה החדיש והנועז, סגנון מושתת על מיטב ערכי האסכולה הפריסאית של ימינו, ושמעולם לא נראתה דוגמתו בכנסיות אחרות. בתוך הכנסיה עובדת חבורה בת ששה צעירים, מבני עשרים ושלש עד עשרים ושמונה שנה, על קביעת הזגוגיות וסיומם של ציורי קיר ענקיים במידתם ונועזים בחידושיהם. ניכר הדבר שעוד עומדת בהם ההתלהבות של בני אדם, שכל עתידם לפניהם, וכי נכונים הם להיכנס בשיחה עם כל השואל שאלה על עבודתם במאור פנים ווענין. אם נשתלבה שיחה ערנית עם האחד, חזקה על יתרם, שירדו מעל סולמותיהם ויצטרפו לשיחה, שיחה ממצה ואפיינית לחסידי אותן ה"גרופ" וזה תכנה:

האמן בן־ימינו ניתק מהמוני-העם ניתוק ההולך ורב, ויצירתו נעשית מובנת רק ליחידי סגולה. ניתוק זה מקפח את ההמונים ואת האמן כאחד. הללו נשארים "משוללי תרבות" וזה – אבר תלוש מגוף החברה. שרשו של ניתוק זה הוא בהפיכת הציור במשטר הקפיטליסטי לתוצרת-מותרות. ("הקפיטליזם הופך הכול, ובסופו של דבר גם את ערכי התרבות, לסחורה"). כתוצרת-מותרות, הרי ככל שהיא מצודדת יותר את העין, כן היא נוחה יותר למכירה. כך נדרש איפוא, בעקיפין, מן האמן להשתדל ולהגיע לכלל אוריגינליות יתירה, כמובן, באמתלה של אינדיבידואליזם יוצא דופן. אורגינליות יתירה זו נעשית במרוצת הזמן, ובתקופות מתקצרות והולכות, לערך אמנותי שנתישן, ומצב הניתוק של האמן מן הציבור הולך ומחמיר והופך למעגל קסמים, שאין ממנו מוצא. אמצעי לקיצוין אותו עודף אינדיבידואליזם היא, לדעת חברי הקבוצה, העבודה המשותפת, כמו בזמן העתיק ובימי הבינים, עת שימשה האמנות לתכלית חברתית והוצעה מטעם רשות הכנסיה או המדינה; עבודה משותפת על ביצוע יצירת אמנות שלימה אחת המיועדת לרבים. (מה שאינו שולל, כמובן, את עבודתו העצמית של כל אמן בחדר היוצר שלו).

המצע ההולם ביותר את עבודת־ אמנות זו הוא ציור-הקיר (פרסקו), בניגוד לציור-הכן האינטימי, זו יצירת האמן היחיד בחדר-היוצר, המיוערת לחדרו של הקונה הפרטי. ציור הקיר נחשב למצעה הודאי של אמנות העתיד, זו שתקים מחדש קשר חי בין האמן והחברה. העבודה המשותפת (תוך הקציית שדה-יצירה חפשי לכל אחד מהמשתתפים), היא אשר תמצה את עודף האינדיבידואליזם התלוש של ימינו, תציג לו כסייג את הבקורת ההדדית של חברי-הקבוצה, ותתיר בתחומה מקום חפשי רק לביטוי האנושי ביסודו, כלומר, למשתעבד למסגרת. סך-הכל של היצירה בשלמותה ולהשגת חבריה. מובן, שעל הקבוצה להיות מורכבת מאמנים קרובים זה לזה ברמת כשרונם, במסרתם ובהשגת האסתטית, למען תהיה הבקורת ההדדית מפרה ומעודדת, ולא מהרסת. בתנאים אלה, הרי יתרון כשרונו של האחד עשוי רק להעלות את רמת הקבוצה כולה. את המסגרת, שקבעה לשעבר את הכנסיה או המדינה, חייבים האמנים לקבוע כיום תוך בחירה חפשית, בתוקף הכרת תנאי קיומה החברתיים של האמנות ובעיותיה.

הכרזה זו. ביחוד מפי צעירים "חמומי מוח", מעוררת, כמובן, שאלות רבות, שאינן משוללות נימה של ספקנות.

ש א ל ה: תרבותו של משטר הרי היא בנין המושתת על הגורמים החמריים אשר ביסודו. כלומר – תוצאה ולא סיבה. כל עוד לא תחול תמורה וחברתית, לא תחול גם תמורה תרבותית מקיפה, ומהו אפוא ערכי החברתי של שינוי מלאכותי מלמעלה בשדה התרבות ?

ת ש ו ב ה: אין בשינוי התרבותי כדי לחולל את התמורה החברתית. אין האמן מתכוון לרתום את העגלה לפני הסוסים, אלא להעמיד את דעתם של המתקדמים בקרב האמנים והחברה על טיב הקשר האפשרי, לכוון את צעדיהם לקראת הבאות, ואם יהא באותם גישושי דרך כדי להביא לידי הכרות בין האמן והציבור, הזרים כיום כל כך זה לזה, ייתכן שגם יקנו זה לזה משהו בפועל, והיה זה שכר שניהם כאחד, אולם עיקר ערכו של ציון הדרך הוא לפי שעה חינוכי וסמלי.

ש א ל ה. אולם מה, ובאיזה אופן, יכול צייר לתרום את תרומתי לקידמה החברתית כ צ י י ר, תרומה הנעשית ביודעים בלי להפחית על ידי כך מטהרת הערכים בלתי האמצעיים של עבודתו? לשאלה זו, המשמשת כיום סלע מחלוקת בין כל האמנים המתקדמים, והזוכה לפתרונים שונים מפני אמנים בורדים, מניעה ערנות הצעירים לשיאה, וברי שהסכימו ביניהם על הנחה מתוך דיונים רבים (אין עמדת קבוצתם מזדהה בהכרח עם זו של קבוצות דומות אחרות).

ת ש ו ב ה: התשובה כלולה בעצם הצגת השאלה; על הצייר לתרום את שלו ב ת ח ו ם  מ ק צ ו ע ו. אם ברצונו לתרום את מאמציו לקידמה החברתית גם בצורה אחרת, כאדם פוליטי, אדרבא, אלא שאסור לו שיערבב את התחומים, ויצייר למשל "ציורים פוליטיים" לפי הזמנה. הציור הגדול, הוא זה, המשקף את הבעיות והמגמות של החברה שבקרבה נולד, שיקוף בלתי אמצעי, פרי חזונו של האמן הגדול, ובזה נכללת תרומתו א לקידמה החברתית, אף אם תהא שפתו בלתי מובנת למרבית בני האדם בזמנו. הציור הגדול של כל התקופות מניח לבני אדם לראות את פרצופה של החברה ראיה אובייקטיבית ולעמוד על מגמות התפתחותה המוסרית, ובזה ממלא הוא גם את תפקידו הפוליטי.

פיקאסו תורם לקידמה החברתית, מצד אחד, כמשלם דמי חבר במפלגה הקומוניסטית, ומהצד השני. כמשקף פרצוף החברה בת ימינו באספקלריה, שכולה ערכים ציוריים בלתי אמצעיים. אין כאן ערבוב תחומים. לעומתו, הנה נמלך הצייר פורז'רון, חבר המפלגה הקומוניסטית גם הוא בדעתו, והחל לצייר "למען ההמונים" נשים מוכרות דגים, ושאר נושאים עממיים, ציור נטורליסטי מאיכות נמוכה כזו, שהיה בה משום עלבון להשכלתן הציורית של מוכרות הרגים בפריס...

ש א ל ה: מדוע זה נבחרה דוקא כנסיה לעבודת הפרסקו של הקבוצה, והאין פיאור כנסיה עומד בניגוד להשקפתה הפוליטית?

ת ש ו ב ה: זו לא נבחרה, אלא ניתנה, הצייר נזקק לקיר, והציור – לקהל צופים, ויהא זה קיר תיאטרון, בית חולים או כנסיה. תפקיד הצייר הוא בתחום הציור, ואם עבודתו טובה באמת, לא יפגום קיר מאיכותה. שירה טובה אפשר לכתוב על כל גליון נייר. יצירות ענקי-הציור החל מג'יוטו ועד אלגרקו, מצויות עד היום בכנסיות.

מאחר שניתנה לקבוצה כנסיה לפיאור, קיבלה על עצמה את התפקיד, מבלי לשנות דבר מערכיה וציוריים, ה ח י ל ו נ י י ם  והמתקדמים (בענין זה, קיימות, אגב, גישות שונות מצד המתקדמים שבין האמנים, הצייר פוז'רון ניאות לצייר קיר כנסיה, ואילו הצייר פיניון, קומוניסט גם הוא, סירב, משום שזהוי כנסיה, גדול ציירי צרפת, מטיס, שערטל, כביכול, את אמנות הציור מכל זכר מיסתורין, קיבל כנסיה שלימה בדרום צרפת לפיאור).

ש א ל ה: מהי תגובת הקהל על ציורי הקיר המהפכניים בכנסיה ?

ת ש ו ב ה: תגובה סוערת מאוד. מכתבי מחאה רבים הורצו אל השלטונות בעקב אותה "שערוריה"; מכתבים בעילום שם, שעליהם השיבו רבים מכתבים גלויים ובחתימה מלאה! והלא זאת היא הדרך לעורר אתת תשומת לב הרבים ולהחדיר את ערכי האמנות החדשים בקרב המוני העם. ככל שתהא התקלות ראשונה זו חריפה יותר, כן יעמיק רישומה.

ש א ל ה, מה הן תולדות הקבוצה? 

תשובה: יוזמה הראשון היה האמן והמורה לסביוני, שחינך חבורת צעירים, אשר ברר בתשומת לב ומצאם קרובים זה לזה בדרגת כשרונם וכיוונו, במשך שנים אימנם בביצוע עבודה משותפת, מתוך טיפוח זהיר של כשרונו של כל יחיד. משהגיעה הקבוצה לרמה, הראויה להערכה מיוחדת, פנה אל המיניסטריון לתרבות-לאומית ואל המיניסטריון לאמנויות בבקשה למסור לה ביצוע של עבודה קיבוצית, ובתמיכת כמה אישים מתקדמים מחוגי הממשלה, זכתה הצעתו ונתקבלה. הקבוצה נטלה על עצמה לבצע תחילה ציורי קיר גדולים בבית החולים "אוטל דייה" שבפריס. אחרי כן קיבלו את הכנסיה האמורה, פרשות הכנסיה עוררה, אמנם, שערוריה, שטרם שככה, אך העבודה בוצעה בינתיים ברובה, (תמורת תשלום ממשלתי זעום ביותר, אמנם, אך הפוטר את האמנים מרכול באמנותם בשוק הנלריות. הכנסיה עומדת על תלה, אלפי באיה מסתכלים ורואים, ואמנות טובה – יש לה דרך משלה להתקבל על הלב…

מובן, שכל זה הנהו רק תיאור עובדות אמנותיות כמות שהן, אך במסגרת החפיות התרבותיות, המתעלות ממכחול הציירים, יש לראות ב"העזה" זו תוספת כוח לקידמה חברתית, באשר כריעתו של המתפלל אל מול קיר, המכיל רישומי "קדושים", שאינם נראים לגמרי כקדושים וביחוד, כשמצד אחד של הקיר מצויר בהבלטה כוכב אדום - הרי כל זה, באמצעים אמנותיים טהורים, מוציא את ציורי הכנסיה מתחומי ה"סטנדרט" המקובל ומעתיקם לתחומי התגובה החברתית של הלמות דופק־זמננו.