קאטלאן

אפתח בציטוט. בסקירה של התערוכה שלך שפורסמה לפני שנה בארטפורום, תיארו אותך כמי שיוצר "מוצרי אמנות בסגנון פִּיקְסָאר, חוויית צפייה לכל המשפחה שנועדה לחתך דמוגרפי רחב יותר מאשר רוב יצירות הווידיאו האמנותיות". אתה יכול להזדהות עם זה?

בן־נר

קשה לדעת אם זו מחמאה או לא. קרוב לוודאי שלא. בכל מקרה זוהי החלטה מודעת.

קאטלאן

מה זאת אומרת החלטה מודעת?

בן־נר

זו בחירה שהגעתי אליה לפני לא מעט זמן, כשהתחלתי לעבוד עם הילדים שלי. הדרך הראויה היחידה לשלם להם תמורת העבודה היתה להניח להם ליהנות מן התוצר הסופי. אז אני מנסה לעשות סרטים שגם אתה וגם הילדים שלי יוכלו להבין, גם אם ברמות שונות. בכל מקרה, הרגשתי שאין סיבה שלא להרחיב את הגישה הזאת עוד יותר הייתי רוצה לתקשר עם אנשים, באופן כללי, ולא רק עם החוג הסגור של אנשי אמנות. הייתי מתבייש יותר לו האשימו אותי שאני "אמן של אמנים" מאשר שאני פופוליסט. יש בזה יותר אחריות. אבל מצד שני, צריך להיות שחצן מספיק כדי להאמין שיש לך משהו בעל ערך להגיד.

קאטלאן

ואתה שחצן מספיק?

בן־נר

כנראה. הווידיאו האחרון שעשיתי, Second Nature (2008), התעסק בדיוק בשאלה הזאת האם אפשר בימינו להמשיל משל? האם לא שחצני מדי להאמין שאתה יכול לחנך מישהו? מצד שני, אילו האמנתי שהאמנות לא יכולה להנחיל איזשהו לקח או ביקורת על העולם, הייתי מפסיק לעשות אמנות.

קאטלאן

בווידיאו ההוא אנו רואים תחילה שני מאלפי חיות שמאלפים שועל ועורב להציג את המשל המפורסם של איזופוס, "השועל והעורב". הסברת למה בחרת במשלים, אבל למה המשל המסוים הזה?

בן־נר

קודם כול, כי זה משל איקוני. אז זה הופך לאמירה על משלים באופן כללי. שנית, מפני שהבנתי את המשל הספציפי הזה כסיפור של אילוף שבו חיה אחת מאלפת חיה אחרת. אז בחרתי מאלפים שעובדים עם בעלי חיים בתעשיית הקולנוע כדי לעמת את זה מול המשל. אפשר לומר שהם מאלפים את החיות לאלף. מבחינה זו, זה נעשה כמו הצגה שאי אפשר לעשות לה חזרות: ברגע שגְוֶון, מאלפת העורבים, מנסה לגרום לאוֹרִיאוֹ, העורב, לוותר על הגבינה שלו, היא אולי חושבת שהיא מאלפת אותו. אבל בעצם היא מבצעת את המשל עצמו, כי היא כבר ממלאת את התפקיד של השועל. זה כמו סרט תיעודי שהוא גם בדוי בעת ובעונה אחת. משלים נועדו ללמד לקח על החיים, ורציתי להעלים את ההפרדה בין הלקח הזה לבין החיים הנחווים.

קאטלאן

אז רגע, החיות שלך שחקניות קולנוע מקצועיות? הן כבר הופיעו באיזשהו סרט ידוע?

גיא בן-נר

כן. העורב שלי באופן מיוחד נהנה מקריירה מצליחה - הוא היה גם בהארי פוטר 4 וגם במטריקס. אבל אני לא אוהב את התופעה של סלבריטיז בעבודות ווידיאו של אמנים, אז שמרתי את זה בסוד.

קאטלאן

המאלפים מציגים את סמואל בקט כשהם נשארים לבד. למה?

בן־נר

זה הרגע שבו אני מאלף את המאלפים - אני מבקש מהם לשחק. חשבתי גם שבקט הוא מושלם לאנשים שאינם שחקנים, כי אני אוהב לקרוא אותו ושונא לראות אותו מבוצע בסרט או על הבמה.

קאטלאן

אבל למה מחכים לגודו של בקט?

בן־נר

מרגע שהחיות עוזבות ושני המאלפים נשארים ליד העץ, לא יכולתי להעלות על הדעת שום דבר שם מלבד גודו. דרישות הבמה לשני הנרטיבים כוללות שתי דמויות סביב עץ בודד. זו החלטה אלגנטית וחסכונית - תפאורה אחת ויחידה לשני נרטיבים שונים. אהבתי גם את היחסים הקרובים לעוינות בין שתי הדמויות של בקט, לעומת החיות המדברות מן המשל. זה כמעט כמו השילוב בין נער פרא ויען חכם.

קאטלאן

אם כבר הזכרנו פתרונות חסכוניים, חיסכון היה גם קונספט המפתח מאחורי עבודת הווידיאו הקודמת שלך, Stealing Beauty (2007).

בן־נר

כן. זו דוגמה לסרט שלא עולה כסף.

קאטלאן

זול, כמובן. גנבת את התפאורה, אה?

בן־נר

מי שמדבר. וגם את המוזיקה גנבתי. היא לקוחה מפרסומות שרצות על מסכים בחנות איקאה בברלין. הקלטתי אותה ישר למצלמה. הרעיון לסרט הגיע מפני שאולמות התצוגה נראים יותר כמו תפאורות לסיטקום משפחתי מאשר כמו בתים שאנשים ממש גרים בהם. אז הסרתי את המסווה. אבל אם בסיטקום המשפחתי הקלאסי החיסכון מופרד מן התוכנית, כאן תגי המחיר שנראים בכל מקום דוחסים את שתי הספרות לספֶרה אחת ויחידה.

קאטלאן

אז מה בנוגע לקשר בין משפחות לבין חיסכון או כלכלה?

בן־נר

שאבתי מפרידריך אנגלס את הרעיון של המשפחה כקונספט מוסדי קונספט שהחברה דורשת ברגע היסטורי מסוים כדי לשמר את הקניין הפרטי. שני המושגים הללו נולדו באותו זמן היסטורי משום ששניהם נדרשו זה לזה, כי הרי המשפחה מתפקדת כקופת חיסכון. אז הספֶרה הפרטית הזאת שכל כך יקרה לנו היא בעצם הפנמה של דרישות חיצוניות, ממש כמו הסופר אגו. וממש כמו במקרה של הסופר אגו, אנו נענים לדרישות ברצון רב יותר. זאת משום שאנחנו חיים באשליה שהדרישות הללו הן הדרישות שלנו עצמנו. הקולנוע הקלאסי אילף אותנו לכך. טוענים שאיזופוס היה עבד. אבל אם תקרא את המשלים שלו תקלוט שהם מלמדים אותך שלא תהיה שאפתן מדי. המשל רוצה שהצפרדע תישאר צפרדע. במשלים אסור לך לנסות להיות מה שלא נועדת להיות. זה הביא אותי למסקנה שאיזופוס לא היה עבד אלא המצאה של האדונים, כדי למנוע מן העבדים לרצות יותר ממה שיש להם. אז גם הוא סמכות חיצונית שמוחדרת פנימה.

קאטלאן

כשאתה מדבר על הסיטקום המשפחתי, אתה מדבר על ז'אנר מסוים. נדמה שאתה עובר בין ז'אנרים שונים, סרטי טבע תיעודיים, סרטי וידיאו לימודיים, קומדיות. מה העניין הזה שלך בז'אנרים?

בן-נר

אני לא רואה את הז'אנרים כצורה ריקה שמחכה שתבוא ותמלא אותה בתכנים שלך. הז'אנרים כבר מלאים בתוכן עוד לפני שנגעת בהם. סרטי טבע תיעודיים, למשל, נוצרו כדי ללמד אותנו משהו על כך שהתפיסות התרבותיות שלנו "טבעיות" כל כך. גם לסיטקום המשפחתי יש סדר יום חינוכי. אז להתעסק בז'אנר כזה או אחר זה כבר להתמודד עם הצורה שהסרט מאמץ לו כדי לספר סיפור מסוים מאוד. מנקודת הראות הזאת, סרט הווידיאו הלימודי הוא המֶטָא ז'אנר. הוא מחנך אותנו בלי לנסות להסתיר את זה, כמו המשלים.

קאטלאן

אתה בכלל אוהב סרטים?

בן-נר

מכיר את זה שהרופא שיניים מרדים אותך ואז הטיפול בסדר גמור בלי שום כאבים; אבל אז, בדרך הביתה, ההשפעה מתחילה להתפוגג ואתה מבין שעדיף לא לחייך לאנשים, כי החיוך שלך יוצא עקום לגמרי? ואז הגוף שלך, אתה מרגיש כאילו רימו אותו, כאילו עשו לו משהו מאחורי הגב. אהבתי את הקולנוע. אני רואה סרטים בלי שום כאב. אבל הרבה פעמים אני יוצא אחרי זה החוצה עם החיוך העקום הזה על הפרצוף, ומרגיש שמשכו אותי באף.