את השיר שאין לו שם[1] מאת המשורר הפולני תדיאוש רוז'ביץ' (1921-2014), בתרגומו של רפי וייכרט, קראתי לראשונה ב־25 במרץ 2010, כאשר פורסם ב"עמוד האחורי" של מוסף "גלריה" בעיתון הארץ. קריאת השיר נמשכה שניות ספורות שלאחריהן אחזה בי תדהמה, התרגשות והפתעה גדולה - ההפתעה לנוכח השיר הקצר והמינימליסטי כל כך, שהצליח לחולל בי טלטלה כזו.

במשך למעלה משנה חזרתי וקראתי אותו פעמים רבות ללא כוונה לעשות איתו משהו עד שיום אחד בסטודיו, כמעט בהיסח הדעת, עלתה בדעתי האפשרות והצורה כיצד להתערב בו ולעבוד איתו. כך נוצרה הגרסה הראשונה של העבודה שיר של תדיאוש רוז'ביץ', שהוצגה לראשונה בגלריה ג'ולי מ. בתל אביב בחודש מרץ 2012.

התרגום לעברית של השיר הקצרצר והתמציתי, 31 מילים בלבד, הוא ממש מבנה גיאומטרי מדויק, מפליא אך גם מתעתע בפשטותו לכאורה. לאחר הרושם הראשוני מתגלות בו תנועות ומהלכים עדינים, היוצרים את המשמעות כהתרחשות המתפתחת בזמן (הקצר), תוך שימוש וירטואוזי (של המתרגם) במילים, מקומן בשיר, אופיין, אורכן, המצלול שלהן, ובמבנה של השפה העברית. רוב המילים קצרות, בעלות שתי אותיות בלבד, חוזרות על עצמן מספר פעמים, ולרובן אין תוכן ספציפי: "זה", "אז", "מה", "כל", "רק", "כן". יש בו שני "קולות" – של אמא ובן (מוטיבים המפותחים בשתי הגרסאות של העבודה) ושני עניינים בעלי משקל: "חיים" ו"מוות". המילה מוות אינה מופיעה כלל בשיר. המילה חיים מופיעה פעמיים. הפעם השנייה היא בסוף השיר.

העבודה שהוצגה בתערוכה ב־2012 הורכבה מ־31 דימויים צילומיים שונים דימוי לכל מילה בשיר, והיא מודפסת עליו. המילים המודפסות לקוחות מהשיר כפי שהודפס בעיתון, וברובן מופיעים גם חלקי אותיות של מילים סמוכות, המרמזות על מעמדן של המילים בתוך ההקשר של השיר השלם. ההדפסות נתלו על קירות הגלריה ברצף, על פי סדר המילים בשיר, בגודל ובגובה אחידים. זה הדגיש את המבנה האופקי של ההצבה, כשהצופים הנעים לאורכה יכולים לקרוא את השיר תוך כדי הליכה.

הדימויים לעבודה נבחרו ממקורות ומעולמות תוכן שונים, דבר המקשה על יצירת רצף ליניארי אילוסטרטיבי החופף את רצף מילות השיר. חלק מהדימויים מקורם בביוגרפיה האמנותית שלי, וניתן לומר שהם מייצגים קו תמטי מסוים בעבודותי. קבוצת דימויים אחרת מקורה בחומרים שאני אוספת במשך שנים רבות: דימויים, טקסטים ושירים מעיתונים, ספרים ומהאינטרנט. סוג שלישי של דימויים מקורו בארכיון הגדול שלי של תצלומים ישירים, מזדמנים, "סנפשוטס" של חיי היומיום שאני עצמי צילמתי: משפחה, טיולים ועוד.

כמו בעבודות רבות שלי, תהליך העבודה החל בצורה אינטואיטיבית מאוד למעט הידיעה הברורה שאין בכוונתי ליצור אילוסטרציה. המשמעות של מה שעשיתי התבהרה לי בהדרגה תוך כדי עבודה, אבל גם בזמן שכבר הוצגה בגלריה והתבוננתי בתנועה של הצופים בה.

קריאת שיר היא פעולה בזמן. במקרה זה, משום שהשיר כל כך קצר, מגיעים מהר לסוף. הדימויים פותחים מרחבים ויזואליים להתבוננות והרהור (על החיים ועל המוות). במרבית המקרים, הקשר בין הדימוי למילה המודפסת עליו אינו מובן מאליו. הדימויים לקוחים ממקורות שונים ומייצגים שדות משמעות שונים זה מזה, שחלקם מוכרים ואקטואליים וחלקם הרמטיים, חלקם נמוכים וחלקם גבוהים. גם הפיתוי וגם הקושי מעכבים את הצופה, ובכך מאטים את התנועה בחלל ואת הצפייה/קריאה. במובן זה הדימויים מתפקדים באופן המזכיר את הסיפורים של שחרזדה באלף לילה ולילה. הם משהים את הסוף, את המוות. [2], [3]

הכוח המטלטל של השיר טמון באוניברסליות ובלקוניות שלו. אין בו זמן ואין בו מקום. הוא מתאר את הגורל האנושי בכלל – גורלו של "כל אדם". הדימויים בעבודה חותרים תחת האוניברסליות הזו. הם מפריעים לשיר ומשבשים אותו. הם מאלצים אותו - ואת הצופה/קורא - לעבור, להתחכך ולהסתבך בחומרי חיים ספציפיים, בחיים ובמוות ממשיים, ובתוך כך בהיבטים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים של ה"חיים האמיתיים".

הגרסה השנייה של העבודה נולדה ביוזמתו של דיקן המדרשה, גבי קלזמר, להציג בגלריית המדרשה "הירקון 19" תערוכה העוסקת בתהליכי עבודה.

מאחר ש"תהליכי עבודה" הוא מושג כללי, משתנה וחמקמק מדי בפרקטיקה שלי, בחרתי להתמודד עם ההצעה בדרך של חזרה לעבודה אחת: לשיר של תדיאוש רוזביץ'. זאת משום ההטרוגניות של הדימויים שבה והחידתיות של חלקם, מפני שיש בין הדימויים גם אזכורים לעבודות קודמות שלי, אך בעיקר בשל המבנה שלה המאפשר להציג תהליכי עבודה באופן הנגזר קוהרנטית ממבנה העבודה המקורית מבנה של משפט (ארוך), 31 מילים "רצות" לפי הסדר על הקירות.

הפתרון היה להשתמש בצורה של "הערות שוליים"; להעלות את רצף המילים והדימויים מהעבודה המקורית גבוה על הקיר, סמוך לתקרה, ומתחתן הראייה של הצופה – להציג את החומרים החדשים במעמד, בפונקציה ובמבנה של הערות שוליים. הכוונה לדימויים ממקורות שונים ובגדלים שונים, שני רישומים "מקוריים", טקסטים קצרים, סרטון וידאו קצרצר, ספר, שני אובייקטים (אייפד, שולחן), חומרים החושפים מקורות והקשרים, מרחיבים, מפתחים ומתדיינים עם הדימויים המקוריים שהופיעו במופע המקורי "הבסיסי" של היצירה, עם המילים ועם השיר עצמו.

קומפוזיציה של "הערות שוליים" או קומפוזיציה של "לוח שעם" המאכלס פריטים שונים בערבוביה ובסדר אקראי כביכול אינה חדשה בעבודותי, והיא קרובה ללבי"[4] הן במיקרו – כלומר, בעבודה יחידה כלומר, בעבודה יחידה – והן במקרו, במבנה של רצף מכלול העבודות שלי לאורך השנים. אלו קומפוזיציות המשבשות את האחדות, הרציפות וההיגיון הצורני. אך הן עשויות ואולי אף שואפות ליצור עולם תוכן מתוך מפגש של פריטים אוטונומיים שונים זה מזה.

הפריט הראשון שהצגתי בתערוכה, עוד לפני השיר עצמו, היה העמוד האחורי של מוסף "גלריה", ובו המקור של גזיר העיתון עם השיר של תדיאוש רוז'ביץ'. המבנה של העמוד האחורי, על הריבוי והסימולטניות של היבטים שונים של חיי היומיום שבו,

עם "התעמלות הבוקר", "מתכון אחד ביום", קריקטורה מהניו יורקר ועוד ערב רב של מדורים ומודעות פרסומת, מבשר בצורתו את העבודה שלי.

בהצבה בגלריית "הירקון 19" משתלטות הערות השוליים על המרחב ומציפות את הקירות. התנועה האופקית המובהקת של העבודה המקורית לאורך הקירות מושהית ומזמינה מבט אנכי, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. ייתכן אף שההשתקעות שמזמנות הערות השוליים כמעט משכיחה את המילה והדימוי המתנוססים מעליהן גבוה על הקיר, את ההקשר – השיר כולו, בשלמותו - ואת התנועה שלו, את הרף העין ואת ה"רק זה" שהוא מייצג וממחיש. היא גם מקצינה את הדחיסות, האבסורד, הסימולטניות, ההתבוססות, המורכבות והטרגיות של "החיים עצמם".

כרקע למילה "מאומה" בעבודה (שבתרגום המופתי של רפי וייכרט מהדהד בה הצליל: "אמא") מופיע שיר נוסף: תצלום מתוך ספר שירים של המשורר האנגלי ו.ה. אודן, ובו השיר Musee des Beaux Arts (1938), המתאר, ערב מלחמת העולם השנייה, את הרהוריו בנוגע לסבל האנושי לנוכח ציורו של ברויגל, איקרוס. תרגום שירו של אודן לעברית מופיע כאחת מהערות השוליים של מילה זו. אפשר לומר שהעבודה שלי מתחילה משירו של רוז'ביץ' אך הממשות, החיים עצמם, גורמים לה להתרחק ממנו ולהתקרב ברוחה לשירו של אודן.

כמה מילים על המילים

בגרסה המתורגמת לעברית של שירו של רוז'ביץ' יש 31 מילים. רובן פשוטות מאוד, קצרות, בעלות שתי אותיות בלבד. רבות מהמילים חוזרות כמה פעמים: אז - 3 פעמים, כל - 4, זה – 5, רק - 2, כן - 2, החיים – 2.

הואיל והשיר הוא ליניארי ומוצג ברצף ליניארי אבל בחדר, בחלל תלת ממדי,  בחרתי להשתמש בתכונה זו של השיר - חזרתיות - כדי ליצור גם התרחשות מרחבית אשר תפעיל את החלל, תיצור קישורים וקווים דמיוניים בין המילים הזהות שכמו חותכים את החלל.

ההתרחשות המרחבית הזו - החיבורים האפשריים בין המילים החוזרות - אמורה למתן גם את תחושת האקראיות והשרירותיות של החיבור בין הדימוי למילה המודפסת עליו, לסמן שיש לחיבור כוונה וסיבה. זאת בתקווה לטעון אותו בעולם תוכן מסוים. משום כך התייחסתי לכל מילה שחוזרת על עצמה כאל קבוצה אשר לה צורפו דימויים מאותה "משפחה", כאלו שיש ביניהם קשר תוכני או צורני. מנגנון זה גם העצים את החיבורים הלא-ליניאריים החוצים את חלל התצוגה.

המילה "זה", לדוגמה, הקשורה בתודעתי לדבר מה שאי אפשר לקרוא לו בשם, שאי אפשר "לתפוש אותו", מופיעה בשיר חמש פעמים. לחמש המילים ולהערות השוליים שלהן צורפו דימויים הקשורים למוות אלים, בעיקר לאירועי טרור: במעלות (1974), בעזה (כל הזמן) ובתיאטרון במוסקבה (2002). במילה הראשונה בסדרה מופיע צילום אניגמטי ואנונימי של אדם מת בסיטואציה שלא ניתן להבין אותה, ובדימוי החמישי מופיעות נשים מתות: המחבלות הצ'צ'ניות שהשתתפו בניסיון התקיפה בתיאטרון במוסקבה. בהערת השוליים מופיעים חמישה פורטרטים של אמהות ישראליות שרצחו את ילדיהן.

גם "משפחות" הדימויים של שאר המילים החוזרות מסייעות להערכתי בהבנת הקשר בין הדימוי למילה, ובהטענת השיר הכה מופשט בקונקרטיות, ב"תוכן" שאין לו גוון אחד.

בגרסה של שיר של תדיאוש רוז'ביץ' :The Making of נחשף ביתר בהירות עוד אלמנט צורני מעודן בשיר המתורגם, שהודגש בשל המעבר לחלל של "הירקון 19". עם התקדמותו של השיר לקראת סופו מתחוללת הידלדלות הדרגתית באוצר המילים ובחומריות של המילים עצמן. הן מתקצרות, חוזרות על עצמן שוב ושוב והנה לקראת סוף השיר, ההשתבללות של השיר לתוך עצמו ייצרה צורה מפתיעה, מתנה: פלינדרום! על שני הקירות הניצבים זה לזה התמקמו המילים:

אז – זה - רק - זה - רק - זה - אז

אמנם זהו משפט "ריק", אבל ניתן לקרוא אותו גם מהסוף להתחלה, הפוך... האם בעולם של השיר זהו רמז לאפשרות שיש דרך חזרה?

אז...

1. תדיאוש רוזביץ', אחרי מהפכות רבות - מבחר מהשירה הפולנית אחרי 1945, מפולנית: רפי וייכרט, עורכים: דוד ויינפלד ורפי וייכרט, ירושלים, כרמל, 2000.

2. מחווה ליצירתו של שריף ואכר To Be Continued מופיעה (2009) באחת מ"הערות השוליים" בגרסה השנייה של העבודה שיר של תדיאוש רוז'ביץ' :The Making of (2016)

3. באופן אירוני, המילה האחרונה בשיר, בעברית וגם בפולנית, היא חיים.

4. כך בין היתר בעבודותי אורלנדו, העיגול ליד וירג'יניה, הקיר בתערוכה "ארבעה פרקים על מים" במוזיאון חיפה.