מאז ומתמיד הוקסם האדם ממיזוג היציב והזוהר המתכות האצילות, כסף וזהב, הן יציבות ובוהקות. יהלומים ואבני חן מאצילים מאורם ומזוהרם. במשך חמשת אלפי שנה הצליח הצורף לארוג יחדיו באומנותו שני מרכיבים אלו: מתכות אצילות ואבני חן.

אולם אותן תכונות הטמונות באבני החן-מוצקות ובוהק—היקשו על עיבודן באופן חופשי. יכולת העיצוב מוגבלת, כי החומר ממנו הן עשויות מאפשר אך ורק שחיקה וליטוש. הזכוכית דומה בצבעיה ובברקה לאבני חן, ברם האמן יכול לעצבה לפי ראות עיניו. רק שברירותה מרתיעה את המשתמש בה, ולמרות הבוהק, נעדרת הזכוכית את תכונת המוצקות.

בידינו לשלב את בוהק הזכוכית עם התכונות החיוביות של מתכת: וזאת על-ידי האמאיל.

האמאיל הוא ציפוי זכוכי או שילוב של ציפוי זכוכי המותך על משטח מתכתי. המונח "אמאיל" מתייחס בדרך כלל לאותם החפצים אשר עיטורם העיקרי עשוי מחומר זה. אומנות האמאיל עתיקה מאד ומקורה כנראה מאסיה המערבית.

תולדות האמאיל בקצרה

מעטות הן האמנויות כיום הזקוקות להסבר מתמיד לציבור כמלאכת האימול על מתכת. משתמשים במונח "אמאיל" בצורה מוטעית כאשר הכוונה לשריפת צבע לעיטור או ללקה צבעונית. עבור האמן, האמאיל פירושו אך ורק דבר אחד-תהליך ציפוי בשכבה דקה של זכוכית על מתכת, אשר כאשר היא מחוממת טמפרטורות גבוהות, נמסה ומתמזגת עם המתכת.

האמאיל ביוון

מלאכת האימול ידועה עוד מהמאה החמישית לפני הספירה. נמצאו שרידי חרסים יווניים מאותה תקופה שבהם סימנים של זהב משובץ ומכוסה במעין ציפוי אמאיל. אחת הדוגמאות לכך היתה גלימת הזהב בפסלו של זאוס מעשה ידי הפסל פידיאס, שהיה כנראה מאומל עם דמויות ופרחים. משערים שבתקופה קודמת יותר בתקופה המיקנית, בכריתים, היה השימוש באימול גם כן ידוע. יש עדות מהמאה הרביעית לפני הספירה ביוון, המוכיחה שהצורפים היווניים שיבצו עיטורי פרחים קטנים וכדומה בשכבה דקה של אמאיל לבן או תכלת בהיר בין חוטי זהב מוגבהים קמעה. תהליך זה הידוע כ"קלאזונה", יכול להיחשב כקדום בין כל שיטות האימול.

ישנם היסטוריונים הסבורים שבמצרים העתיקה, שובצו התכשיטים, קישוטים ודמויות מומיות קטנות באמאיל, אך אולי נכון יותר לתאר מלאכה זו כמילוי חלל או תאים קטנים באבקת אבנים צבעוניות, שהוצמדה בדבק. השימוש בזכוכית במצרים העתיקה ידוע עוד מהמאה ה-13 לפני הספירה, לשם ציפוי אריחים וחרסים, אולם אין שום עדות לשימוש בציפוי זכוכית על מתכת.

האמאיל הקלסי

כמה משרידי עבודות האמאיל העתיקות שבידינו הם מעשי ידי הקלטים מהאיים הבריטיים מהמאה השלישית לספירה ואילך[.] לוחמים אלו היו שופכים צבעים מותכים לתוך תבניות ברונזה, שהיו מתקשים ויוצרים "פיליגרה" כעיטורי חרבות ומגינים. שיטה זו של מילוי אמאיל לתוך שקעים וחריטים במתכת נקראת "שאמלבה".

הקלטים והסכסונים, בתקופה מאוחרת יותר החל מהמאה הששית עד התשיעית, הותירו דוגמאות רבות של אמאיל מעובד על פי שיטה זו של שפיכת זכוכית מותכת. אותם חפצים שלא נפגעו ונשתמרו היטב, הם בצבעי כחול לפיס, אדום חזק ולבן.

אוספי אמאיל קלטי נמצאים ב"ויקטוריה אנד אלברט", המוזיאון הבריטי ומוזיאון קלוני בפריז.

האמאיל הביזנטי

דרך העברת האמאיל מארצות הצפון לביזנטיום איננה ידועה, אך ברור שאומנות זו שגשגה באסיה הקטנה החל מסוף המאה ה-9 ועד למאה ה-11.

האמאיל הביזנטי היה בשיטת ה"קלאזונה", שונה משיטת ה"שאמלבה", שבה השתמשו בעבודות האמאיל המירובינג'ניות והברבריות. החפצים הם בדרך כלל בזהב דפוק וחוטים דקיקים (בעובי של מאית האינץ') או "קלאזונה", שיצרו תאים קטנים והפרידו בין צבע לצבע. ערכו הרב של הזהב גרם לשוד עבודות האמאיל, על ידי פולשים מכל העולם, במטרה להתיכו לשימוש חוזר[.]

תקופת הזוהר של האמאיל הביזנטי היתה במאה העשירית ותחילת האחת עשרה. אפשר לראות בעבודות ה"קלאזונה" הביזנטיות הנהדרות גם השפעה פרסית. קיימת סברה שאומנות האימול התפשטה מערבה לביזנטיום מפרס, צפון הקוזקים, מצרים, דרום רוסיה ומהדנובה, ובאותה עת מזרחה, מהאיים הבריטיים.

ההיסטוריונים תמימי דעים כי תיאופאנה, נסיכה ביזנטית, היא שהחדירה את האומנות לגרמניה לאחר נישואיה עם המלך אוטו השני. אהבתה וקשרי משפחתה לאומנות האמאיל הניעה אותה להביא עמה לאירופה אומנים, להקים בתי מלאכה לעיבוד הזהב על פי אותם הדגמים שיצרו בביזנטיום.

האמאיל בגרמניה

בראשיתם היו כל עבודות האמאיל במערב גרמניה ביזנטיים באופיים. שיטת ה"קלאזונה" היתה ידועה, כמו כן ה"שאמלבה" וההזהבה. לעתים, לא הסתפק אמן בטכניקה אחת אלא עבד בשיטת ה"שאמלבה", לשבץ דפוסים גדולים כרקע, ובקוים העדינים של ה"קלאזונה" לעיטורי דמויות או חיות.

שילוב שיטות זה הופיע בתקופה מאוחרת יותר מאשר מלאכת ה"שאמלבה״ הטהורה, ומורה על התפתחות טבעית מהפשוט למסובך יותר.

השימוש בברונזה הביא להתפתחות חדשה באימול. היה צורך בשימוש בצבעים עמומים כתחליף לצבעים שקופים, כי המרכיבים של סיגי בדיל עם ברונזה ערפלו את הצבעים. כיום כמעט אין משתמשים באימול על ברונזה.

האמאיל בצרפת

שלב נוסף באומנות האמאיל ארע בערך בשנת 1490. שיטת אימול חדשה צמחה ושגשגה בעיר הצרפתית לימוג', (Limoges) ונקראה לעתים "אמאיל לימוג'". אמנים עבדו על גלופות עץ- ותחריטי מתכת, ציירו על לוחות נחושת בשכבות שכבות, כאשר בין כל שכבת צבע שורפים את החפץ. בנוסף לשימוש בצבעים עמומים, השיגו צבעי אמאיל שקופים בעזרת עלי מתכת והזהבה, שהעשירה את היצירה.

כמנהג ימי הביניים, היתה משפחה אחת מתמסרת למלאכה אחת, כאשר גאוות המשפחה וכבודה חשובים יותר מאומנות היחיד במלאכת האמאיל זכתה משפחת פניקו (penicaud הידועה גם כ"נרדון") למוניטין רב ולתהילה. בניה היו הראשונים לכסות לוח נחושת בצבע אמאיל לבן עמום, ועליו לצייר באוקסיד שחור לאחר השריפה, הניחו אמאיל שקוף בשכבות נפרדות, ולבסוף שכבה נוספת בגבהים שונים של אמאיל לבן, שיצר רושם של משטח מעומם. במשך הזמן עבר הציור בפוליקורום לציור בטונים של לבן ושחור טכניקה הידועה בשם "גריסיי" (grisaille) מלשון אפור בצרפתית.

ציור דיוקנים – כיום אין ציור דיוקנים באמאיל נפוץ. בכדי להגיע לתוצאות יפות בצורת אומנות זו דרושים צבעי אמאיל שחוקים לאבקה דקה ומספר ניכר של שריפות בכדי להשיג את גוון העור המתאים והדימוי האנטומי. ככל שהתפשטה אומנות ציור הדיוקנים המיניאטורים באמאיל, ירדה איכותה, עד שבתקופת מלכותם של פרנסיס הראשון ושל לואי הארבע עשרה בצרפת התדרדרה לקישוט קופסאות טבק ומראות.

האמאיל באנגליה

האמאיל האנגלי פותח על ידי סטפן ינסן ב- 1750. עבודות האמאיל התרכזו בעיקרן בקופסאות וכלים מעוטרים באמאיל ורוד ולבן. המוטיבים והעיטורים לאחר זמן הודפסו במקום שצויירו ביד כך שקשה לקרוא לחפצים יצירות אומנות.

האמאיל ברוסיה

למרות האימול החשוב והשונה שנעשה ברוסיה, אין ההיסטוריונים נוהגים להדגיש עובדה זו. שיטת אימול עם חוטים המוכרת כ"פליק א-ג'ור" או ללא תמיכה – מאופיינת בעיקרה על ידי צבעים שקופים. ייתכן שהתפתחה מהאומנות הביזנטית. האמנים הרוסים והסלבים הדרומיים הוסיפו חוטי פיליגרן קלועים ושזורים ויצרו אמאיל שונה ומרשים ביותר אמנם שיטת ה"פליק א-ג'ור" היתה ידועה לאמני הרינסנס בצרפת ואיטליה, אולם הדוגמאות המעניינות ביותר בוצעו על ידי אמנים רוסים. כאשר מחזיקים את החפץ נגד האור הוא נראה כתכשיט מרהיב, המזכיר חלון קטנטן מזכוכית מגוונת.

אמאיל סיני ויפני

אין עדות לכך שמלאכת האמאיל היתה נפוצה בסין לפני המאה ה-13, אם כי אין ספק שהיתה ידועה, ואמנים סיניים עבדו בזכוכית ובברונזה עוד בתקופה מוקדמת יותר (המאה ה-5). על כל פנים אין מחלוקת על מקורה המערבי של אומנות האמאיל, היא הובאה כנראה על ידי סוחרים ערבים. עם התקדמות המונגולים מזרחה, החלו אמנים להתיישב במקומות שונים באסיה וסין וליצור שם. הקשר המסחרי בין המזרח הקרוב וסין במאות ה-14 עד ה-16 בודאי הביא לפריחתה של אומנות האימול בסין בהשפעה ביזנטית.

האמאיל בסין הוא בטכניקת הקלאזונה והשאמלבה.

היפנים חיקו את שיטת הקלאזונה הסיני החל משנת 11596 והמלאכה נפוצה מאד על ידיהם.

תהליך האימול

האמאיל הינו זכוכית רכה יחסית, תרכובת של צור או אבן חול, נחושת אדומה, סודה, נטרן נטראטי. חומרים אלו מותכים יחדיו ויוצרים זכוכית כמעט שקופה לגמרי, עם גוון ירקרק כחול. חומר זה מוכר כ"תמיסה" – (flux באנגלית או fondant בצרפתית) והוא משמש היסוד אשר ממנו מכינים את צבעי האמאיל, בתוספת של חומצות או סולפידים של מתכות שונות כשהוא מותך צבעי האמאיל משתנים על פי יחס חומרי התמיסה. לאחר הכנת האמאיל על ידי חימום, שופכים את התמיסה על גבי לוח עד שיתקרר וייהפך למוצק. לפני השימוש טוחנים את לוחות האמאיל לאבקה דקיקה, העוברת מספר שטיפות במים מזוקקים. את האבקה הנקיה והלחה פורשים על לוח מתכת מנוקה, מייבשים ליד תנור ולאחר מכן מכניסים לתנור בטמפרטורה הרצויה, שבה האמאיל מתמזג עם המתכת. שריפת האמאיל, שלא כחרס, נמשכת רק דקות מספר השיטות השונות שפותחו במשך הדורות על ידי אמני האמאיל הן כדלקמן:

קלאזונה (Cloisonné)—על פי שיטה זו מכופפים פסים או חוטים דקים של מתכת ליצור את העיטור הרצוי, מחברים חוטים אלו לבסיס המתכתי, וכך נוצרים תאים מיניאטורים אשר אל תוכם שופכים את אבקת האמאיל המתמזגת עם המתכת בעת השריפה. לאחר השריפה אפשר ללטש את המשטח ולתקן פגמים או להבריקם. שיטת ה"קלאזונה" מתאימה במיוחד לחפצי זהב.

שאמלבה (Champleve)—שיטה הפוכה למעשה מהקודמת. במקום ליצור מחיצות מוגבהות, חורטים בבסיס שקעים המופרדים על ידי מחיצות מתכת וכך נוצר העיטור. ממלאים את השקעים באבקת אמאיל, המתמזגת עם המתכת בעת השריפה. לשיטה זו זקוקים לבסיס עבה, ולכן משתמשים בדרך כלל

בנחושת.

באס-טיי (Bas taille) – שקוף. שיטה דומה לשאמלבה, אולם יותר מתוחכמת כי מוסיפים בתוך השקע החרוט עיטורים בשקעים שונים, כך שהאמאיל המתקבל הוא בעובי שונה. בדרך כלל משתמשים בזהב או בכסף, הצבעים שקופים, והאור העובר דרכם יוצר אפקט תלת- ממדי על ידי הגוונים השונים ועומק הטונים של צבעי האמאיל.

פליק א-ג'ור (plique a-jour) – בשיטה זו משתמשים בצבעים שקופים ומתקבל אפקט של חלונות צבעוניים מיניאטורים. הטכניקה דומה לקלאזונה, אלא שחוטי המתכת היוצרים מחיצות על בסיס מתכת, מחוברים אחד אל השני ולא אל הבסיס. לאחר השריפה, האמאיל מתמזג עם המתכת, ואת מחיצות התאים מוציאים בנקל על ידי דפיקה קלה בהם. מוסאן. המאה ה־12 נשארים איפוא תאי האמאיל בצבעים שקופים שונים.

שיבוץ באמאיל – בטכניקה זו משתמשים לכסות באמאיל חפצים שאינם שטוחים, אלא מפוסלים, בצבעים עמומים ושקופים, כגון שעונים, פסלונים וכו' על פי רוב מזהב.

ציור באמייל – שיטה זו שונה מהקודמות בזאת שהצבעים השונים אינם מופרדים על ידי מחיצות מתכת. פורשים על לוח נחושת, שקומר תחילה, שכבת אמאיל לבנה ושורפים. לאחר מכן מציירים את הציור במכשיר חד מפזרים את אבקת הצבעים הלחה, מחכים עד שהיא מתייבשת בכדי למנוע ערבוב הצבעים ואחר כך שורפים.

גריסיי (grisaille) בטכניקה זו מדללים את הצבע הלבן עם מים וטרפנטין או שמן, צובעים על רקע כהה, בשכבת צבע עבה בכדי שיתקבל צבע לבן ובשכבה דקה יותר המאפשרת לרקע הכהה להשתקף וכך מקבלים גוון אפור. טכניקה זו יוצרת משחק אורות וצללים ורושם של תבליט.

שבע שיטות האימול הקלסיות נקבעו סופית ולמעשה דרכים חדשות לא נוספו. מימד היצירה מוגבל אך ורק על ידי גודל התנור העומד לרשותו של האמן. כיום מייצרים תנורים חשמליים אוטומטיים עם ויסות של מידות החום. האמן כבר אינו זקוק להכין את הצבעים במו ידיו, יצרנים מספקים אותם במאות גוונים-שקופים ועמומים ואופל, בצורת גבישים או שחוקים לדקות הרצויה.

התופעה החדשה היחידה היא אימול על פלדה שבשימוש נרחב לשלטי רחוב. חומר זה מאפשר שילוב של צבעים בהירים, יציבות והגנה מתכתית. הטכניקה היא תהליך של דפוס משי עם אבקת אמאיל שחוקה דק מאד מעורבבת עם שמן ושרופה ב-800 מעלות.

לסיום הייתי רוצה להזכיר אותו היבט באימול שלו הקדשתי עשר שנות עבודתי האחרונות, מבלי לסטות מהבסיס הקלסי, שבלעדיו אין לבצע עבודות אמאיל בעלות ערך: אמאיל משולב עם מתכת, הנהפך לחלק אינטגרלי של בנין, ולא כנספח אליו.

הטכניקה מקורה ישירות מהטכניקה הקלסית. הבסיס הוא ברזל או נחושת, הגודל מוגבל אך ורק על ידי גודל התנור שבידי האמן. את אבקת הצבע מניחים בעזרת כברה, שבידי המומחה נהפכת למברשת. הנחת הצבע נעשית במספר שכבות דקות, שכל אחת שורפים בנפרד וכתוצאה מכך, על ידי צרוף שכבות גווני צבעים עמומים, שקופים ואופליים מתקבלים עומק וטקסטורה.

האמאיל במבט עכשווי

גיה זילבר

היום שומה עלינו לבדוק את דרכי היצירה באמאיל במשקפי זמננו, לשמר את קסמו, לא להותירו לשימוש מסחרי בלבד, ולשקוד על נקיון הטכניקות שלו.

האמאיל הוא בעל תכונות עכשוויות מובהקות: הוא בוהק, בעל זוהר פנימי חזק. יש לו סקלה אין סופית של גוונים. אפשרויות הטקסטורה שלו נרחבות למדי: שקוף זוהר, הנותן רוחק ועומק; אטום עבה או דק, שטוח או מבריק; אטום משוקע או בולט, ומחוספס מאד[.]

האמאיל ניחן בתכונה לקלוט חומרים רבים אחרים, אפשר לשלב בו עץ, מתכות שונות, זכוכית ועוד[.] כל זה מוליך אל אלמנט הדיקורטיביות, במובנו האמנותי הרחב, או אל הציור המעורב והמופשט.

יש דרכים טכניות רבות בשימוש באמאיל: מתיחת קו מוגדר דק משוקע או בולט; יצירת תבליט רב-גבהי, מתיחת קו נוקשה ואחיד, או קו רגיש הניתן לשינוי-עובי על-ידי מכחול דק או עבה, חרט או צריבה.

כלי-אמאיל עתיק ועשיר פירושו קו, ריבוי פרטים, כתמים מוגדרים. ציור בן-זמננו, כך סבורים, מחייב התרחקות מפירוט יתר צמצום במשפחת הצבעים, נשימה ארוכת טווח ומעברים חופשיים מצבע אל צבע.

האפשרויות הטכניות טובות לכך: משיכת מכחול, שכבה על גבי שכבה, או שימוש בצבע כאבקה יבשה, טכניקת ריסוס המבטלת גבולות מדוייקים. כמובן שאפשר לקבל שילוב של כתמים באלפי הרכבים; ליצור מתחים בתוך הכתם עצמו; מתחים בין כתם לכתם וריתמוס פנימי.

תשתית האמאיל (בעיקר הנחושת) איננה אך גורם טכני שמעליו נוצרת היצירה, הנחושת עשויה להוות אחת משכבות הציור. טרנספרנטיות (שקיפות) מול אופק (אטום) פלוס נחושת, יתנו מרחב ועומק.

ההסתכלות בציור-אמאיל, בגלל משחק קרני האור איננה יכולה להיות סטאטית. לפני המסתכל מישורים וטקסטורות של צבע, זוויות שבירה רבות, וכל זה מוליך אל נסיון של פתירת אחת הבעיות הסבוכות של תנועה ואור שהעסיקו ומוסיפות להעסיק. הנסיונות לפתרון בסוגיה זו, מהוות בדרך-כלל צומת-דרכים של מחשבה אמנותית.

האמאיל אף מסוגל לתת את תשובתו לבעיית החלל שבאמנות בכמה דרכים: חלל פתוח; חלל כוכי; חלל מפולש; המקבל את האור משני כיוונים.

על המצייר באמאיל למצוא את הדרך "לעבוד" עם החומר תוך הבנה מדוייקת של תכונותיו. הרישום החופשי אולי יבטל את הנוקשות ואת חלקות היתר של האמאיל. סילוק עומס הפרטים, צמצום במשפחות הצבעים אפשר יתנו למרחבים החלליים לעבוד בחומר עצמו.

אפשר שהנושאים האקספרסיביים והסובייקטיביים חייבים לעבור "ניכור" וכך תוצב "המסה" של היוצר בכוח שווח מול כוחו של החומר. אם נלך כך אולי נצליח לגלות בזווית ובכמות הנכונה את עוצמת הצבע המהממת.

קיימת היום מגמה להוציא את האמנות מן המוזיאונים והגלריות ולהציגה בכל מקום. התיאטרון יוצא לרחוב, "הפנינגים" מתרחשים במקומות בלתי צפויים; האמאיל תואם מגמה זו בהיותו חומר דו-תכליתי. כוחו עמו להיות מוצג בין כתלים ובשטח פתוח, כמוהו כפסלים.

במשך השנים, בגלל "הקסם" שנתלווה אל שריפת האמאיל, הפך החומר העשיר הזה להפקר אך עלי להודות כי דוקא בצידו השני של "קסם" זה יש בציור האמאיל מימד נוסף. כוונתי שתוך כדי השריפה בתנור הלוהט, נוצר מימד חשוב למדי בתהליך העיצוב היצירתי-חשיבתי.

הכנתו של קיר אמאיל עבור מועדון בריאות בהילטון תל-אביב

רות נאמן

הוזמנתי לצייר קיר אמאיל שגודלו 12 מ"ר בביקורי בבניין, מצויידת בתכניות, היתה לי האפשרות לראות את הקיר בגודלו הטבעי ובפרופורציות הנכונות ביחס לשאר הנתונים בשטח.

מאחר ואין אפשרות לצייר על משטח אחד שגודלו 12 מ"ר, חייבת להיעשות חלוקה של השטח הכללי לחלקים קטנים יותר שיהוו יחידה אחת בזמן ציור הקיר ועם הרכבתו.

ראשית דבר הכנתי סקיצה בקנה מיה 1 ס"מ : 1 מ' כשהדגש הושם על משטחי הצבע הגדולים. אצל פחח ביפו הזמנתי 2 פורמטים עשויים פח דקופירט. גודלו של כל פח 60 ס"מ X 1 מ' והוא מכופף בקצותיו משתי סיבות:

א. כדי למנוע דפורמציה בזמן השריפה.

ב. על מנת שאפשר יהיה לתלותו על קיר[.]

מן הפחח העברתי את הפחים המוכנים לבית החרושת סופר אמאיל ביאזור שבו נעשים ציפויי אמאיל לתנורים, מקריים, תבניות ועוד בית החרושת נתן לי שירותים ראשונים שעליהם עוד ידובר וחשוב מכל הוא התנור הענק הנמצא שם ובו עוברים הצבעים כמה שריפות עד להשלמת הציור[.]

בתחילה הוכנסו הפחים לבריכת חמצון גדולה בה הם שוהים מספר שעות. לאחר שהוצאו מהבריכה והתיבשו העבירו אותם פועלי המפעל אל משטח הצביעה. שם הם עוברים ציפוי ראשוני בצבע אמאיל המהווה בסיס לשאר הצבעים. זהו צבע אפור כהה, אבקה טחונה דק מאוד על בסיס מים. את הצבע אפשר להתיז על הפח בעזרת אקדח תעשייתי העושה למעשה פעולת ריסוס עדינה ושווה.

אפשרית גם שיטת-הטבילה. הפח כולו מוטבל לרגע קט בצורה מאונכת בתוך אמבטית צבע ומונח לאחר מכן על משטח מיוחד עד שהצבע העודף יזל ותישאר רק שכבת צבע דקה.

אחד הכללים החשובים בטכניקת האמאיל הוא לעבוד בשכבות צבע דקות, שכבה עבה של צבע מתפוצצת בשעת השריפה, על אחת כמה וכמה שכבות רבות המונחות זו על גבי זו ועברות מספר שריפות.

כשצבע היסוד מתייבש מכניסים את הפחים לתנור[.] תהליך השריפה מהיר מאוד באמאיל בניגוד לקרמיקה. במשך דקות ספורות החומר הזגוגי מתחבר למתכת ויוצר משטח אחד[.]

כשהוצאו הלוחות מהתנור מצופים בצבע היסוד התחיל למעשה חלקי בענין, דהיינו ציור הקיר[.]

הנחתי את הלוחות המוגבהים מעט מעל הקרקע בשתי שורות. 10 לוחות בכל שורה.

בעזרת מטלית יבשה נגבתי את משטח האמאיל היטב כדי להרחיק כל גרגיר אבק.

מצויידת בגליונות נייר עתון וסרטי דבק בעובי שונה יצרתי תחומים וכיסיתי משטחים שאותם בחרתי שלא לצפות בשכבת הצבע הבאה. הנייר וסרטי הדבר שימשו למעשה כמגזרות.

בחרתי בצבע אמאיל לבן טחון דק מאד על בסיס מים ובטכניקת ההתזה בעזרת אקדח תעשייתי המחובר לצינור לחץ התזתי כמויות בלתי שוות של צבע על מנת לקבל אפורים. ככל ששכבת הצבע דקה יותר מקבלים אפור כהה ולהפך כששכבת הצבע עבה מקבלים לבן. כחצי שעה אחר ההתזה הצבע מתיבש ואפשר להוריד את מגזרות הנייר וסרטי נייר הדבק. מאחר והצבע עדיין לא עבר שריפה יש אפשרות להוסיף רישום קו עדין או גס לפי הצורך[.] השתמשתי בחרט כדי ליצור קוים עדינים ובמכחולים בגדלים שונים לשם קבלת קוים עבים יותר[.] כתוצאה מהחריטה מצטברים גרגירי אבקה על פני הציור חשוב מאד בשלב זה, עוד לפני השריפה להרים את הלוחות ולנער את האבקה כדי שלא תיווצרנה גבשושיות.

לאחר שבדקתי שכל גרגירי האבקה הורחקו, העברתי את הלוחות בעזרת פועל אל התנור לאחר השריפה הנחתי אותם באותו סדר שבו הונחו קודם לכן והתקבל רישום ענק בגוונים משחור אפור ועד לבן.

התחלתי עתה בהכנות לעבודה בצבע. השיטות הן רבות ומגוונות ולהלן אפרט כמה מהן.

א. שיטת ההתזה – מערבבים צבע אמאיל טחון דק המשווק באבקות עם דבק מיוחד לאמאיל הנקרא טרגקנס.

הטרגקנס מסמיך את צבעי האמאיל ומתנדף בשעת השריפה מבלי להשאיר סימנים. את האבקות המשווקות לצרכים תעשייתיים[.]

מוהלים כמים ולא בדבק. יש לערבב היטב את התמיסה, כדי למנוע היווצרות גושים מרססים בעזרת אקדח תעשייתי המופעל בלחץ אויר בשיטת ההתזה השתמשתי בעיקר בשלבים הראשונים כדי לכסות משטחי צבע גדולים וחלקים.

ב. שיטת הפיזור — נעשית בעזרת מסננת עדינה ביותר היא משמשת לציפוי משטחים קטנים ולהעשרת משטחים גדולים בגונים.

מרטיבים את המשטח הרצוי בדבק (טרגקנס) ובעזרת מסננת המשמשת כנפה מנפים את האבקה בצורה שווה על פני השטח.

במקרה הנוכחי השתמשתי בצבעי אמאיל שקופים להעשרת משטחי צבע אטום.

ג. דפוס רשת באמאיל, כולל העברת צילומים. שיטת ההדפסה באמאיל זהה להדפסה על נייר השתמשתי באותה רשת כדי להעביר צילומים על נייר ולאחר מכן על משטח האמאיל. ההבדל היחיד הוא סוג הצבע. קיימים צבעים מיוחדים להדפסה על אמאיל. זוהי אבקת אמאיל דקה במיוחד אותה מערבבים עם שמן.

בשלב האחרון בעבודתי העברתי צילומים שונים שהשתלבו בציור הקיר.

כל שכבת צבע במשך העבודה עוברת שריפה ומוסיפה עומק ועושר בסך הכל עברו הלוחות כחמש שריפות.

על מנת לא לאבד את הקשר בין החלקים השונים וליצור רצף במבנה ובצבעוניות חשוב לעבוד על הקיר כולו כיחידה כך שבכל שלב תהייה ההתקדמות בכל הלוחות שווה עד להבאתם למכנה משותף.

אמאיל שקוע

ריבה סיוון

אני משתמשת ביחוד בטכניקה של אמאיל שקוע – Email Champleve. הציור הנעשה בטכניקה זו מתקבל על ידי מילויים של שקעים הנעשים ברקע המתכת על ידי צריבה. המילוי נעשה על ידי הנחת גרגרי אמאיל במכחולים עדינים, כפי שנעשה במאות הקודמות.

בכדי להגיע לאפקטים ואפשרויות יתר משתמשים באמאיל אופקי וטרנספרנטי במספר שכבות דקיקות. על ידי צרופים של מתכות נוספות (בעיקר זהב וכסף) מושג האפקט הזוהר בציורים.

שיטה שאין אני משתמשת בה בעבודתי, אך נפוצה ופופולרית ומשמשת בעיקר לתמונות קישוטיות ועיטורים דיקורטיביים, היא שיטת האבקה, בה מאבקים את האמאיל על המתכת לפי הצורות הדיקורטיביות הרצויות.