הציורים המוצגים בגלריה של עמותת אבדאע בכפר יאסיף חושפים את מורכבות ורב שכבתיות התפיסה הפוסט מודרנית.

זהו מסע חושי רגשי ואינטלקטואלי בין האישי והפרטי לבין הציבורי בין היום יומי לסובלמטיבי בין המקור וההעתק בין הרישום והציור המופשט והפיגורטיבי.

ציורים כתובים בשפה ציורית במגוון ניבים פלסטיים מאסכולות אמנותיות מכל התרבויות והזמנים, מסע בין ראשית המאה ה21 ועד עצם ימינו אלה. עבודות נושאות תכנים היסטוריים חברתיים ופוליטיים המשקפות את מציאות הווייתו של האזרח הערבי תקוותיו חלומותיו ויגונו המתמשך משחר הימים ועד הלום.

והן מעלות את סוגיית תפקידו של האמן בחברה בה הוא חי וכיצד הוא יכול לעצב את דמותה.

בתערוכה זו לא רק שאלת המיומנות הטכנית מונחת לדיון אלא בקיאותו של האמן הפוסט מודרני בתולדות האמנות ברזי השפה הוויזואלית ויכולתו ליצור שפה מיוחדת רעננה עשירה מתחדשת מיטיבה לתאר ולהביע את מורכבות חיינו העכשוויים.

הרבה עבודות עוסקות בנושא הפורטרט ולמרות היותו כזה הוא שונה בתכלית מדומיו בתולדות האמנות.

עיסוקו הרב שכבתי בין מסומן ומסמן החל מהדמות המצוירת לציור עצמו ובין הציור כמקור לציור כהדפס עולה שאלת משמעות מעשה הציור בחיים בהן אין כמעט אפשרות לקבוע מהו הגבוה ומהו הנמוך מה שקרי ומה אמיתי מהו מציאות ומהו בדיה.

וכן מה פשר מה שאנו רואים בציור מתי היא המציאות ומתי היא הדימוי?

ואלה המביטים בנו להביט בהם מתוך הציורים ניצולי השכחה, דמויות שמכחול וצבעי האמן השילו מעל תווי פניהם את חשכת הקבר ואכזריות ההתפוררות והנציחו אותם להיות מושאי התבוננות לדורות הבאים כנגד חוקי המוות והחידלון.

והנה אבו אברהים. מי יודע מיהו אבו אברהים, זה שהיה אב הבית בבית הספר היסודי בשפרעם. והנה המורה אחמד סלאלחה שלימד וחינך דורות בכפר בית ג'ן. והנה סבתו של האמן אם יוסף נדא ואמו אם אסד אכאבר ועוד רבים שאינם בין החיים אך חיים היום איתנו.

ציורי הפרשים הלוחמים מחזירים את הצופה עמוק לתוך ההיסטוריה כאשר מלך או מצביא יצא בראש חיל גדול למלחמה ואם ניצח בה נחרט שמו באותיות זהב בדפי דברי הימים כאילו הוא ניצח את המלחמה לבדו.

הלוחם או הפרש הניצב על הבדים מולנו אינו מלווה בחיילים ואין בפניו אויב מזוהה, יחד עם זאת הוא נראה עורף ראשים של לוחמים בלתי נראים. הוא מעין רפה שכל או לוקה בנפשו שהתמכר למשחקי ילדותו האבודים.

לוחם טועה שלעיתים מוחזר על ידי סוסו על גבו, קורס תחת עייפותו או שכרותו או אפילו מותו.

הלוחם שאיבד את צבאו הפסיד את כל מלחמותיו, חסר ממלכה להגן עליה, ללא אידיאולוגיה להילחם בשמה, וכל מה שנותר לו הוא השיגעון .

ההתעקשות להיאחז בילדותיות כאפשרות להחלמה כמוצא לתבוסתו ולמכאוביו.

הצעתו למחוק את כל הקיים להתחיל את הכול מהתחלה. האם מישהו יתחיל?