יסלחו לי הקוראים אם אביע כאן קצת ממחשבותי, מהרגשתי ומהשקפת עולמי בתקופת עבודתי האחרונה. אולי אצליח להבהיר את נסיוני. בתקופה האחרונה בצעתי מספר עבודות שאפשר לקרוא להן – פיסול סביבתי או יצירת סביבה. אינני אוהבת להשתמש יותר מדי בהגדרות אלה, כי נדמה לי שהן עתה באופנה ואולי יחשדו בי שגם אני נתפסתי לאופנה זו. לכן אסביר בקצרה את התפתחות גישתי לפיסול סביבתי אחרי  תקופות שונות של עבודה באמנות הפלסטית, אחרי ציור "טהור", העמדת בעיות בציור ה"טהור" (כמו חומרים שונים, בניה והריסה של קומפוזיציות שונות), לאחר תהייה על הגדרת המושג "תמונה".

יש לי הרגשה שאין אנו מציירים עתה תמונות, אלא מציירים ציורים. מכיוון שתקופה ארוכה עסקתי בציור, התחלתי לחשוב על הבעיה כללותה: אני מציירת בריבוע או במלבן מסוים, שהוא בעל מידות מסוימות ומוגדרות. בריבוע נתון זה, אני משתדלת ליצור "עולם" אישי משלי ואותו ריבוע שבו קיימת חוויה כלשהי שלי תלוי (לפעמים) על קיר "זר", בסביבה זרה בבית שהלך רוחו זר, ואולי  ב"סלון" זר שלא הייתי רוצה שימצא שם. ויתכן שאין כל קשר בין הסביבה ובין ה"עולם" שאני השתדלתי ליצור. כאן מתחיל מושג ה"תמונה" לפעול, כי אותם אנשים, ואולי טובים, רצו לרכוש "תמונה". התחלתי להרהר שיש פער בין מה שאני רציתי ובין רצון החברה, ולא ש"הסלון" או חברה מסויימת ישפיעו על המרובע שלי התלוי אצלם. הרגשתי ש"הריבוע" שלי הנמצא בביתו של מישהו משפיע על סביבה קטנה, ולזמן לא ארוך.

נדמה לי שהיה מן הצדק שהזרם המופשט שלל את הפרספקטיבה, כי זרם זה רצה בדרך מוחלטת לעסוק באמצעים הציוריים בלבד, ולכבוש דרכו על ידי קומפוזיציה של כתמי הצבע.

אחרי התעסקותי זמן רב במחשבה וגם בעשיה בדרך המופשטת – תקופה שהיתה חשובה ומענינת התעוררתי בוקר אחד בהרגשת הנפח, בדרך הפשוטה ביותר הסתכלתי סביבי, ונוכחתי לתדהמתי שאנו חיים רוב זמננו בתוך סביבות נפחיות. מאותו רגע שאתה קם בבוקר ועד ללכתך לישון, אם זה חדר מגורים שהוא לרוב נפח-קוביה או כשאתה נמצא ברחוב.התחלתי להשוות בין הקומפוזיציה של ה"מרובע" השטוח ובין הקומפוזיציה של הסביבה הנפחית. שאלתי מה אנו מחפשים בקומפוזיציה של המרובע על הבד או הנייר, מעין שיווי משקל, במרכזו של המרובע, או כפי שעשה פולוק כקומפוזיציה מתפתחת בלי מרכז. אם נשווה חיפושים אלה לבעיות של הקומפוזיציה ביצירת סביבה, ניווכח שהרבה יסודות משותפים יש להם, כמו שיווי משקל, בד וקל וכו', אלא שביצירת סביבה או פיסול סביבתי אתה מרגיש את הקומפוזיציה בדרך יותר חזקה, כי האדם נמצא בתוכה, והוא חלק מאותה קומפוזיציה, חלק מהיצירה. אם נחשוב על המניעים של האמן ליצור, נוכל לומר בקיצור שהוא רוצה להביע את עצמו, אבל גם להשפיע. אם רוצה האמן ליצור סביבה הוא זקוק להסכמתה של החברה, אך יצירה טובה יכולה להיווצר רק בדרך אורגנית עם הסביבה שלה. ואולם מה שקורה למעשה הוא שרק בעת סיום הבנייה, נזכר הבונה שצריך ל"הוסיף" משהו "אמנותי", ואולי משהו "קישוטי". דבר זה הוא בגדר משגה לא רק של האדריכלים אלא גם של מתכנני הערים, ואפילו של ראשי המועצות המעורבים בבניה בשטח השיפוט שלהם. לדאבוני הרב אני מוכרחה להוסיף שאחד הגופים החשובים האלה הוא משרד השכון, שעם כל כוונותיו הטובות מכריז מדי פעם על עבודות אמנותיות כתוספת לבניינים או לרחובות שהוא בונה. הוא מכריז על עבודות אלה כשהבניינים כבר גמורים, או הרחבה גם כן כבר קיימת. במשרד השכון חושבים שאם יוסיפו קצת קרמיקה או כל חומר אחר לקיר מסוים זה יוסיף אמנות לבניין כולו. ברור שאת ההצעות צריך להגיש לפני תחילת הבנייה, בעת התכנון, כדי שיוכל האמן לתרום ממחשבתו ומכשרונו ליצירת נפח נאות על ידי שתוף פעולה עם האדריכל. אני רוצה לציין לטובה את עבודתי בשתוף עם האדריכל משה לופנפלד בבניין המדרשה במכון ווינגייט. שם היה האדריכל "פתוח" למחשבתו של האמן ובמקום לעסוק רק בציור קיר, נוצרה הרמוניה כללית של חלל גדול.

יצירת פסל סביבתי שבתוכו יוכלו לשהות בני אדם הוא חלק מהשקפת העולם של המאה העשרים ואחת, תקופה שלפי דעתי רוצה לשוב אל האנושי בדרך משלה. אחרי תקופה של כיבוש הטכנולוגיה, שבה התפעל האמן והושפע מההישגים הטכניים, חוזרים ליצור את הסביבה האנושית.

נדמה לי שאי אפשר לחזור לציור ה"טהור" שעסקנו בו לפני כשתי עשרות שנים. גם דרך המחשבה אינה מופשטת באותה צורה, ולכן הגעתי למסקנה שצריך לרדת מהקיר. הגיעה השעה לשלב אלמנטים אחרים באלמנטים המוסכמים. משום כך החלטתי להציג בתערוכתי בגלריה אנג'ל בירושלים עבודות שאני קוראת להן ציורפיסול, להוריד אלמנטים לקרקע שישתלבו עם ה"ריבוע" שעל הקיר, זאת אומרת לשלב את העבודות התלויות על הקיר עם עבודות פיסוליות בעלות נפחים, ועל ידי כך ליצור נפחים בגוון אחר.

אינני יודעת אם הצלחתי בזאת, אבל לפחות אני מחפשת. לבסוף אוסיף שהציור הטהור הוא כמו אהבה ראשונה או כמו לחזור לבית אבא, וטוב לחזור אליו לפעמים.