ממש לפני הורדת הגיליון לדפוס, הלך לעולמו רפי לביא (2007-1937), ממקימי המדרשה לאמנות, מורה, מחנך, אמן וחבר. קהילת המדרשה, לדורותיה, כבר חסרה אותו.

רפי לביא, האיש שזוהה יותר מכול עם דלות החומר, עם תל אביביות חילונית, פשוטה, עניינית, רזת שפה ונטולת שומנים, דווקא הוא נזקק למליצה ולציטוט מדברי הנביא ירמיהו כדי לתאר את יחסו למעשה האמנות: "אני מצייר, כי הציור הוא כאש עצור בעצמותי." יכול היה לומר: "אני מוכרח לצייר", אבל אז לא היה מובן מהיכן ההכרח, ומה עוצמתו, ומדוע אי אפשר להתגבר עליו. האש העצורה בעצמות מסבירה את חוסר יכולתו לכבות את הבעירה הזו, ואת חוסר רצונו ללבות אותה. ואז, בלי להבדיל בין קודש לחול, רפי היה מוסיף: "אני מצייר כמו שאני משתין - כי אי אפשר אחרת."

ייחודו וצלילותו היו גדולים כל כך שאפילו שתי הגדרות משני קצות השפה, שנראו תחילה קפריזיות, זכו לתוקף ולבהירות עד ששום הגדרה אחרת כבר לא נשמעה אפשרית. כשכתב בציוריו "ראש" ו"גרניום" זה נתפס כסתום ושרירותי. בהמשך התברר שאי אפשר בלא ראש - ואין יפה, מקומי ונוכח יותר מהגרניום. רפי נהג להשתמש בצירוף המילים הנדמה כיומרני: "לצייר זה לברוא עולם". מדוע לא אמר ליצור עולם? נדמה שבמילה ליצור יש איזו שביעות רצון והנאת עשייה ומצוות אנשים מלומדה שהיו רחוקים מאוד ממנו, ובמילה לברוא יש מעין גזירה – להפיק דבר לא ידוע מתוך התוהו ובוהו.

אי אפשר לחשוב על ציור של רפי מבלי להבין שהוא הלך מהלא כלום אל סף הלא כלום, אל משהו הכי חדש, חד פעמי, ראשוני והכרחי. דומני שרפי לביא היפך את סיפור בגדי המלך; הוא הראה לאנשים מלבוש רב טעם והם ראוהו עירום. במרבית שיחותנו הזכיר את הביטוי של דן בן אמוץ - ששת קוראי, להדגיש את הבדידות של מי שבורא ומכניס לעולם דבר שטרם נראה בו. "אנשים משבחים ואנשים מגנים אבל בודדים רואים," נהג לומר. האיש שכונה גורו, ורב, ומורה, ידע שברגע האמת אי אפשר לספור יותר מאשר עד שש. לחמישה הנותרים אחריו יש היום פחות בשביל מי ובשביל מה לעשות אמנות. נעצמו העיניים החדות והחודרות ביותר שהכרתי מעודי. כבר לא ייבראו מרפי עולמות מלמדים חדשים. לא נכון להגיד על רפי שהוא הלך לעולמו, שהרי עולמו התחיל בכל קו מההתחלה. עוד שנים רבות יחלפו עד שיגדירו ויבררו ויפרשו את מה שהוא השיג באינטואיציה המופלאה שלו, בדיאגנוזות המדויקות, בראייה למרחוק.

רפי השאיר אחריו ציור מופתי שמצביע גם על החלל שנפער בקרבנו.

יאיר גרבוז,

15 במאי 2007