עסקתי בצילום במשך 15 שנה החל מ־1960. מ־1958–1938 הייתי דייג בקיבוץ חולתא. הגעתי לצילום במקרה. לשכן שלי היתה מכונת הגדלה והתחלתי לצלם.

הנושאים הראשונים שצלמתי היו משפחתי ואגם החולה. מאז הוצאתי כשלושים אלבומים במהדורות של 10,000 ספר כל אחת. תחילה ספרי ילדים ואחר כך ספר על הקיבוץ והאגם הגווע. הייתי אוטודידקט. אחרי הופעת ארבעה ספרים יצאתי ללמוד במעבדה לצלמים מקצועיים בפריז. במשך שמונה שנים הוצאתי את ה"שנתון הישראלי לאמנות הצילום" והמשכתי בהוצאת ספרים על הצילום; התפרנסתי יפה. בצילום השתמשתי כבאמצעי סלקטיבי לבטא משהו מסוים, משהו גראפי, מתוך הקווים והצורות שבטבע. עד שיום אחד הרגשתי שאני חוזר על עצמי.

התחלתי לחפש אמצעי חדש. יש אצלנו בחולתא בית אולפנא קטן שמלמדים בו הדפסים, אמאייל ועוד למדתי אמאייל. משך אותי מאד הצבע. מכאן היה המעבר לצבעים על נייר בתחילה גואש ואחר כך אקריליק. ניסיתי כל סוג של חומר, בד וצבע. מההתחלה שנאתי צבע בצילום וצילמתי בעיקר שחור־לבן, אבל בציור אני מצייר רק בצבע. עתה אני עובד בהדפסת רשת. להדפס רשת הגעתי משום שבהתחלה רציתי להשתמש בהדפס בצילום. אבל ברגע שלמדתי את יסודות הטכניקה של הדפסת הרשת עזבתי את הצילום לחלוטין ולא עסקתי בשילוב בין השניים אלא בהדפסת רשת בלבד[.]

בצילום הייתי נוסע בערבה עד שמשהו היה תופס את העין ברגע שבציור אין לי רעיון, אני שם כתם של צבע על הבד ואז אני מאזן אותו היתה לי תקופה שלא הייתי בטוח שזה הכיוון כי פחדתי מהמקריות בציורי, אך עם הנסיון ראיתי שאין בזה סכנה ורק ההתחלה היא מקרית. אחר כך העבודה נעשית מתוכננת. בהדפסת רשת אינני מתכנן הרבה. אני תופס שטח וצבע ונהנה מהעשיה ומהטכסטורות הנוצרות בצבע. בצילום הייתי צריך לתכנן יותר בציור אני מביע אותם נושאים שהבעתי בצילום, אך בצילום היו דברים שהפריעו לי בנוף ולא יכולתי להסיר אותם, ואילו בציור אני מנקה אותם. תמיד סברתי שהצילום הוא מדיום מוגבל והציור עומד מעל לזה ולכן העיסוק של ציירים רבים בצילום נראה לי תמוה ומיותר[.]

זה שנתיים שעזבתי את הצילום לחלוטין אך רודפת אחרי התדמית של צלם ידוע ומוכר[.]

(רשמה: לאה אורגד)