הרמס, בנם של זאוס מלך האלים ושל הנימפה מאיה, גילה, כך מסופר, פיקחות ושובבות כבר מילדותו. האנליטיקאי היונגיאני ברני נוויל (Neville) טען שהאדם בן זמננו מזדהה מאוד עם דמותו של הרמס, סוגד לו ומושפע ממנו [1]. בהיותו שייך לזרם היונגיאני, השקפתו מעוצבת על ידי הפריזמה הארכיטיפלית,[2] ולכן הוא מתייחס להרמס כאל ארכיטיפ דהיינו, דמות מיתית השוכנת בתת המודע הקולקטיבי, וכל אדם מזדהה איתה ומופעל על ידה במידה כזו או אחרת.

הרמס של נוויל הוא אל הפרדוקס, אמן האשליה, זה שפורץ את המבנה ההיררכי ומטפס ויורד בו מעלה ומטה, לא מבדיל בין גבוה לנמוך ובין טוב לרע. הרמס הוא הטריקסטר המושלם. הוא אינו מציית לסדר החברתי הקיים, פולש בלי בושה לתחומים לא לו, גונב ומשקר, ותמיד מתחמק מעונש האלים שאף הם אינם עומדים בקסמו האישי, הפתייני וחסר ההרואיות. משיכתו לאנשי מדע ושוק שווה בערכה להתעניינותו בנוודים עניים ורועי צאן, מהמרים ורמאים. אין הוא מזוהה עם עיר מסוימת, ולכן זכה לפופולריות ברחבי יוון כולה. הוא חביב על הכול – זו אחת הסיבות לכך שהוא מצליח ליישב סכסוכים ולהביא שלום. סיבה נוספת קשורה בעובדה שהוא לא נאמן לשום אידיאולוגיה.

התיאוריה והתיאור של נוויל בנוגע לרלוונטיות של הדימוי ההרמסיאני לתקופתנו, כך אטען, בא לידי ביטוי אצל מספר אמנים עכשוויים. אבקש להאיר את אופיו של הרמס הארכיטיפ ואת הבעייתיות המוסרית שנובעת ממנו על מנת להציג את האופן בו הוא משפיע על אמנות בת זמננו, ולאפשר התבוננות בעבודות אמנות עכשוויות מסוימות דרך התובנה הזו.

התיאור של הרמס העלה על דעתי את צמד האמנים אלמגרין ודראגסט, ובפרט את עבודתם [3]The Award. הצמד,[4] שזוכה להצלחה רבה בשנים האחרונות, קיבל מממלכת דנמרק את מדליית אקרסברג, פרס התרבות היוקרתי והמכובד. את המדליות הם בחרו להתיך ולצקת מהברונזה העתק של שעון רולקס בגודל טבעי. מאחורי הפדסטל עליו מונחים השעון היצוק ונרתיקי המדליות הריקים, תלויים תצלומים המתעדים את התהליך.

חוסר הפשר שבבחירתם כאילו שאוב מהסיפור על הרמס, שבעודו תינוק בן יומו יצא מהמערה שבה נולד ונתקל בצב. תחילה שיחק עם הצב, אולם עד מהרה כשמאס במשחק הרג אותו והכין משריונו נבל. הרמס הוא דמות שאינה לוגית. הוא לא מונע על ידי עקרון ההיגיון וגם לא על פי עקרון התועלת. כאלה הם גם אלמגרין ודראגסט. ניתן לנחש שהרס הפרס שקיבלו שעשע אותם, והם נהנו להחליף סמל תרבות דני במותג מסחרי שווייצרי, אולם אין לכך סיבה מפורשת או בעלת טעם; באותה מידה יכלו לעשות פעולה הפוכה – להתיך שעון רולקס לתבנית של מדליית כבוד. כמו הרמס, הם משתעשעים במסורת ובהיררכיה שלכאורה קיימת בין המוסדות הללו, ומערערים על הסמכות הגלומה בהם.

דוגמא נוספת מעלה סוגיה מוסרית מורכבת יותר. בסרטו [5]Kranky Klaus מתעד קמרון ג'יימי טקס של חג הכריסטמס בעיירה באוסטריה, בו מחופשת קבוצה של גברים בני המקום לחיה המיתית קראמפוס (Krampus). הם לובשים תחפושות פרווה בהן הם נראים ענקים, כשעל פניהם מסכות עבות ומאיימות, מדמות שיני חיה חשופות ועיניים ריקות, לראשם קרני צבי גדולות, על גבם תלויים פעמוני צלצולים מרעישים ובידיהם שלשלאות ברזל. מתלווה אליהם אישה בלבוש סנטה קלאוס סטנדרטי. במהלך הטקס הקבוצה מסיירת בעיירה ועוברת בין החנויות, הבתים, הברים והמועדונים. בני המקום לא נראים מופתעים עם הגעת החבורה, אבל בהחלט אינם שמחים לקראתם. חלקם מנסים לברוח או לחסום את הכניסה למבנה.

לעתים האישה המחופשת לסנטה קלאוס מתועדת כשהיא מחלקת שקי מתנות עם כניסתה לחדר, ותמיד הגברים המחופשים לקראמפוס תוקפים פיזית את הנוכחים. הם מצמידים אותם לרצפה וצועקים עליהם, מכריחים ילדים לשיר ומושכים באוזניהם, דוחפים את ראשה של אישה לתוך השלג או אל הקיר, מכים את מי שידם משגת תוך שהם הופכים שולחנות, מרעישים בפעמוניהם ובשלשלאות – והכול מלווה במין ריקוד שבטי.

הצפייה בסרט, המלווה בפסקול רוק כבד,[6] מסעירה ומהנה. התחפושות מרהיבות, הריקוד הקצבי מלא חן ומשעשע. רעש הפעמונים, שאולי נשמע בהתחלה אגרסיבי, הופך במהרה למקצב סוחף. חשוב לציין שאף על פי שהסרט מתעד אלימות, איש אינו נפצע ולא נגרם נזק לרכוש – שהרי הגברים המחופשים לקראמפוס והאנשים שאותם הם תוקפים הם בני אותה העיירה, והטקס חוזר על עצמו מדי שנה ולאחריו החיים חוזרים לסדרם. אופי הצילום מזכיר סרטי סנאף: הכול מצולם באותו אופן מחוספס, גם הסצנות האלימות וגם אלה השלוות יותר בהן האישה המחופשת לסנטה קלאוס מחלקת מתנות, למשל.

התחושה החריפה ביותר שמתעוררת בזמן הצפייה היא שג'יימי, כמו הרמס, נעדר חוש מוסרי. העמידה מנגד מול הסצנות האלימות, חינניות ככל שיהיו, היא בלתי מוסרית בעליל. בדומה לאותו סיפור על הרג הצב, האלימות בסרט היא אלימות סתם, אין לה מניע ואין לה היגיון. הגברים המחופשים אינם מבדילים בין בני העיירה, גברים או נשים, מבוגרים או ילדים. לפעמים הם נרגעים מהר ולעתים הם מתפרעים זמן ארוך, ויש שאפילו אינם גורמים כל נזק. אולם הסרט אינו רק בלתי מוסרי ויש בו גם מן הטוב. למעשה, הטוב והרע שלובים יחד. האישה המחופשת לסנטה קלאוס והגברים המחופשים לקראמפוס מתהלכים יחד ללא סכסוך ביניהם לאורך כל הסרט. יותר מכך, אפילו אותן דמויות - הקראמפוס - לפעמים מתפרעות באלימות ולפעמים נחות בפאב כשהן תשושות וחביבות למראה.

כיצד נוכל לפרש אמנות אמביוולנטית כזו? מה נפנים מצפייה בעבודות אמנות שבהן השעשוע קשור תמיד בזלזול והתרסה, המוסדות התרבותיים מתערערים ונראים לא רלוונטיים, וכמוהם גם המוסר? אמנות עכשווית מסוג זה, הנוטה לפתות אותנו להתבונן בתופעות מבלבלות מבחינה אתית, טומנת בחובה סכנה. באין הנחיה מסוימת מצד האמן, ונוכח חוסר פשר כזה, עלול הצופה להישבות בחבלי הקסם שלו ולתפוש האמנות זו כמראה לפני התרבות ממש.

ייתכן כי הארת הדימוי של הרמס כדימוי משפיע ומנחה באמנות העכשווית תוכל לסייע בהבנת החווייה המתעוררת בעקבות הצפייה. כלומר, האנרגיה המכתיבה את אופי עבודות האמנות היא כנראה בלתי הגיונית ובלתי מוסרית, אבל חשוב מכך שהיא לא מוסרנית. אין מדובר בהתנערות מאחריות גרידא, אלא גם בשחרור מהתפישות המסורתיות המקובלות. אמנות זו חותרת תחת האידיאולוגיה שמצדיקה אלימות באופן תדיר. הלוגוס מאפשר עונשים אכזריים ואלימים ביותר על כל חריגה מהמוסכמות, דוגמת גורלו המר של סיזיפוס אשר האלים דנו אותו לעבדות חסרת מוצא משום שהיה צמא לחיים והתיימר לברוח מהמוות. אולם חוסר אידיאולוגיה והיעדר לוגוס מותירים את האלימות במערומיה - רעה כפי שהיא. כך גם הטוב נוכח בפשטותו. יתרה מזאת, אין קונפליקט של ממש בין טוב לרע ואין צורך להכריע ביניהם. שרירותיות זו שמאפשרת לתכנים אלימים ובלתי מוסריים להיות באותו הווה יחד עם תכנים חיוביים ומלאי חסד והומור היא חפה מצדקנות, וככזו היא מאפשרת לנו התבוננות בדברים כפי שהם במבט צלול יותר.

1. Bernie Neville, "The Charm Of Hermes: Hillman, Lyotard, and the Postmodern Condition," Journal of Analytical Psychology, 37, pp. 337-353, 1992.

2. להסבר קצר על התיאוריה הארכיטיפלית, ר': שם, עמ' 338.

3. שמם המלא של חברי הצמד הוא מיכאל אלמגרין (דנמרק) ואינגאר דראגסט (נורווגיה).

4. The Award, Elmgreen & Dragset, 2014.

5. Kranky Klaus by Cameron Jemie, Video, 26 min, 2003.

6. פסקול מקורי של להקת המלבינס (The Melvins).