"חבל שאנחנו לא מבינים קצת יותר לעומק באמנות קונצפטואלית".

"אפרופו בפארק" יושבת על קו התפר בין שכונת רמת-שקמה לשכונת רמת-חן. שכונה קשת-יום עם שוליים עברייניים, שנמצאת בתהליך איטי של שיקום, מול אחד ממעוזי הבורגנות הוותיקים של גוש דן. נתח חשוב מחיי הרוחניים נגזר מן הישיבות ב"אפרופו".

החלל - גמיש: מכיל בתוכו צירופים ויזואליים מטורפים, סטרילי, סינתטי ומנותק כבועת מעבדה. בתוכו אני תוהה מהו בדיוק ההבדל בין קו הקארה המחומצן של אשת רמת-השקמה לבין קו הקארה של כפילתה מרמת-חן, שהוא, בסופו של דבר, ההבדל בין ישיבה במשרד ממוזג ובין עבודה על פס ייצור.

"אפרופו" הוא לגבי מין מד-אמנות. המפגשים הוויזואליים ה"בלתי-אפשריים" שבו מגרים אותי כל הזמן לחפש אחר אותה נוסחת פלאים בלתי-מושגת, שתיצור קו הפרדה ברור בין אמנות ללא-אמנות. הישיבה שם מחייבת אותי לפעילות עינית מוגברת, שכל הזמן עסוקה בשאלה, כמה אני יכול לקחת משם עד לאותו רגע שבו האמנות קורסת לתוך פשטנות עיצובית.

נקודת השיא בחלל של "אפרופו" היא שורת צלליות של איילות-עץ, שאת צדודיתן מלווה שפופרת ניאון צבעונית, שמגדירה בזוהר מלאכותי חלק ממתאר גופן. המפגש בין הניאון לאיילה יוצר איזה מפגש-לכאורה בין שתי רמות של תחכום אמנותי. רגע, מה זה? עבודה חדשה של ברוס נאומן? מוטציה שלו? אולי שילוב מופרך בין קונס לנאומן? אפשר לשבת על כוס קפה, להמשיך בניתוח עבודות מעמיק. ולהעביר לאורן המתקתק של איילות "אפרופו" החינניות חלק ניכר מן ההיסטוריה של האמנות המודרנית. הידיעה, שהאיילות הן סתן איילות, והניאון הוא סתם ניאון – חפים מפשע ומלאי כוונות טובות - תפריע בין לגימה ללגימה ולא תרפה מאתנו לרגע.