פרויקט "אוהל האלה" על הר הגלבוע / מרץ-יוני 80

(אוהל, 20 מ')

בניו-יורק היה לי הדחף להכתיר הר בצפון הארץ – המיסתורין הכרוך בהר הגלבוע ועברו הם שמשכו אותי ליצור מיתוס חדש על פני המיתוס של ההתאבדות הקשור עם מותו של שאול. היה זה מאבק כמעט נואש עם הטבע, כאילו ההר סירב לקבל אליו את הנשים (ההר מוכר גם בשם ההר "המקולל")[.] הפרויקט התחיל עם תחילת הפריחה של האביב (פריחת האיריסים) והסתיים עם הקציר של תחילת הקיץ. 

במרץ היו סופות עזות, בוץ כבד כיסה את ההר ולא יכולנו להתקרב (אנה טיכו אחת מהאמהות של "אמנות נשים" נפטרה ויגאל אלון אחד מהגיבורים של ההתיישבות הקיבוצים נפטר באותה עת). באפריל מצאתי את ההר כשבראשו היתה פלטפורמה רחבה שמסוגלת היתה לקלוט את האוהל ושנראה כבטן תפוחה של אשה הרה. הצלחנו להקים את האוהל אבל במשך הלילה היו סופות עזות שלחמו באוהל שנכנע לבסוף וקרס תחתיו. "היה אונס", ו"האוהל נראה כמו אשה עייפה לאחר הלידה" אמרו הנשים. במאי שבנו שוב, עם המחזור המלא של הירח; מספר עונות שנה נדחסו למספר ימים ואנחנו נאבקנו עם האוהל אשר שינה את צורתו בהתאם למקצבי הרוח. אולם במשך הלילה כאשר הרוחות הלמו בעוצמה והיתה סכנת קריסה, החלפנו את זהותנו: מיישויות עצמאיות, נבדלות, ליישויות קולקטיביות אז הפכנו ליחידות קומוניקטיביות ששינו את זהות ההר. הרוחות כאילו שמעו אותנו ופסקו מיד לנשוב והאוהל ניצב דומם, עייף ממאבקים; צופה אל הקיבוצים שבעמק*. היה פרויקט של התחדשות האשה ביחס לתנודות הטבע ולעבודה המשתנה. הנשים שהגיעו להר היו "המיילדות" של מיתוס חדש ומעבירות המסר של העבר לתוך העתיד ובכך סוגרות את המעגל השביעי של היצירה שהחלה כצורך קיומי והפך למציאות חדשה.

 –

* הקיבוצים שבעמק (קיבוץ "בית אלפא" הוא ראשון קיבוצי "השומר הצעיר") סמל לאוטופיה סוציאליסטית, שהתחילה בשנות ה-20 כחברה מעורבת ולוחמת לזכויות הפועלים והמיעוטים, ושהפכה היום לחברה ממוסדת וסגורה.

פרויקט כרך / ניו-יורק / "פתיחות/היעלמות" / סתיו 79

("האשה הנודדת" / "אוהל חולי")

הכרך ניו יורק מסמל את העליונות הטכנולוגית על הטבע; הוא העומד כסמל למקדש של המאה ה-20* סמל לעולם הטכנולוגי שהעולם כולו צועד בעקבותיו לחקותו, והמספק את תרבות הצריכה ההמונית לציבור שעל כדור הארץ – הישר לביתו. זהו עולם המזניח את צרכיו ואת סביבתו ואת תרבותו העצמית. "האוהל החולי" שהוצג בגלריה בסוהו יצר תחושה של מיקום גיאוגרפי שונה ועימות עם מבני התעשיה המתכתיים הכבדים. "האשה הנודדת" שניצבה, עם הזריחה, על גג אחד ממבני העיר, מול הפסדה של גורדי השחקים של הכרך, הצביעה על קיום גיאוגרפי אחר.

 –

* המיעוטים האתניים מנסים לשמור בכרך הגדול על יחודם המתבטא בציורי הקיר שלהם, מה שמעניק תחושה של תרבות עממית.

פרויקט "האדמה השחורה" / א־טור סיני / אביב 79 

("האשה הנודדת")

כדור הארץ הפך לטריטוריה נשלטת ומחולקת; המעצמה החזקה והגדולה ביותר היא זו בעלת העליונות הטריטוריאלית. מלחמות מתנהלות להשגת "אוצרות הטבע" בלי להתחשב בצרכי יושבי המקום ולא בצרכי הסביבה. פרויקט "האשה הנודדת" נולד מתוך אוירת נכאים ואבל והפך לזה של אבדון במדבר סביב אותו איזור שממנו נשאבת האנרגיה מגוף האדמה. נסעתי עם לילה "טרמפיסטית של החיים" במשאית של חברת הנפט לתעלת סואץ, לאיזור רווי מלחמות. נשארנו בנוה מדבר ששייך לשתי נשים בדואיות אשר נמצא בתוך חורבות (מבוץ ואבנים מהסביבה) שננטש ע"י הבדואים באחת המלחמות.

היה זה גן טבעי כשהגשם שמחלחל לתוך האדמה יוצר בריכות מים תת-קרקעים לעצי הדקלים למשך עונת הקיץ הלוהטת. כאשר נפלה החשכה, החלו להציף את החלל רעשים מוזרים שהבריחו אותנו לתוך המדבר, החשכה והנדודים. למחרת שהינו בכפר הבדואי הסמוך אצל משפחת בדואים שחורים (שהובאו כעבדים מסודן לעבוד אצל בדואים)[.] הכפר עצמו נבנה מקופסאות אריזה משדות הנפט ויצר חללים פנימיים רחבים, חצרות וגנים. שם בכפר שמענו שהרעשים שפקדו את הלילה היו אלו של הנחשים המתעוררים לאחר תנומת החורף. זאת הפכה לעבודה קיומית; כאשר על החוף המזוהם שמנו את גופנו כהזדהות עם ערוות האדמה הפגועה, החרוכה והנאנסת, שממנה "צמחה" ה"אשה הנודדת" הנושאת את ביתה על כתפיה; מחייה בגופה את האיזורים הנטושים ומעבירה את ידע העבר לעבר העתיד.

פרויקט מסע / "מאיה, טולצק, אצטק" – תרבויות נכחדות – קיץ 76

(ספר טרילוגיה "קואטליקה")*

ביוני 76 נסעתי למכסיקו לחקור את התרבויות העתיקות שנכחדו. מדוע תרבויות "מפותחות" כאלו בתחומי המדע, אסטרולוגיה, ארכיטקטורה, כתב ועוד נכחדו מעל פני האדמה לעומת התרבויות הנוודיות שעדיין ממשכיות להתקיים. תרבות מתיישבת נושאת עמה מלכתחילה את זרע ההכחדה: כאשר התיישבו הנוודים קבע הם בנו קודם כל מקדשים לאלים ולאלות במטרה להשתלט על הטבע, שהוא הטבע האנושי, שליט שחשב עצמו לאל השתלט עח העם ואילץ את העם לעבוד אותו בצלם האל כתחליף לטבע. שליט בעל עוצמה אדירה יותר השתלט עליו וכבש את "ממלכתו". כך קרה שתרבות סטאטית אחת נרמסה ואחרת צמחה במקומה באותו מקום. אסונות אחרים פקדו והרסו ציוויליזציות: היו אלה שטפונות, התפרצויות הרי געש ורעידות אדמה. השרידים של תרבות אחת היוו תמיד מוטיבציה לחזור ול"שקם" תרבות אחת על פני השניה (סטאטית). לעומת זאת התרבות [הנוודית] לא "העריצה" שום שליט, או השתייכה לשלטון כלשהו, היא שמרה על ישות אוטונומית, עצמאית כשצרכיה מוכתבים על פי צרכי הסביבה שבה חיתה.

 –

*את הטרילוגיה הקדשתי לאלה "קואטליקה"[,] דמותה היא זו של אשה בעלת עוצמה וכח פיזי רב הנושאת בתוכה את זרע החיים והמוות (קבר + רחם) והמעוטרת. בגולגלות, נחשים, תירסים (סמל לחלקלאות בתרבות המיה) היא הזכירה לי את האם הבדואית חרושת הקמטים וכתובת הקעקע, מאומצת ובלויה ולא דוקא את דמות ונוס דקת הגזרה והשבירה[,] סמל היופי של התרבות המערבית.

 

פרויקט "אשדודה" בנמל אשדוד – בהשתתפות פועלי נמל וקבוצת נשים מאשדוד

ערים כמו אשדוד (17 שנה) נבנות במהרה סביב מספר תעשיות מתוכננות מראש; אנשים, לרוב עולים חדשים, נשלחים לעבוד כפועלים במפעלים אלו, אולם הם "מוזנחים" כבני אדם. נמל אשדוד הוא איזור מתועש שנבנה ע"י העמל הקשה והנאמן של פועלים אלו. (כ־1500 פועלים עובדים בנמל).

פוסטרים שנתלו על קירות הנמל הודיעו על הפרויקט ודף משוכפל שחולק בין הפועלים הסביר את הפרויקט והזמין את הפועלים להצטרף. הפועלים שהצטרפו באופן ספונטאני הפכו לחלק מהפרויקט. באמצעות המלבושים והאנרגיה של גופנו, שינינו את החלל הסטאטי של הנמל. עם התפתחות העבודה נדהמתי לראות את השתנות הפועלים; מפועלים קשוחים ליוצרים; אמנים ומשוררים. ליאון אחד המשתתפים אמר שבפעם הראשונה בחייו הרגיש כשווה בין שווים וכיוצר בין יוצרים משום שהפרופסורים שבאו להרצות בנמל דיברו מגבוה ואף פעם לא שמעו מה שיש לפועלים לאמר. אבנר אחד המשתתפים אמר שהוא מסוגל עתה להבין את ילדיו טוב יותר משום שהוא עצמו מסוגל ליצור ולשחק ולא רק לעבוד. ארמן התלהב מהרוח הספונטאנית של העבודה. אוחיון אמר שזה הזכיר לו חגיגה במרוקו; כאשר הערבים התחפשו לכבשים, רקדו ושרו (חג "העשירה").

"אשדודה" שהיתה האלה של יורדי הים בתקופה הכנענית, נמצאה קבורה בחולות של אותו חוף. פרויקט זה הביא את הרוח הנכחדת של "אשה/מדבר" לנמל ושינתה את פניו.

פרויקט מפעל נהריה / "משטחים מאהליים חוליים / "פתיחות" – קיץ 77 

(4 חללים בתוך משטח המפעל)

מפעלים מכסים במהרה את כדור הארץ מבלי שהאנשים מבינים את מהות האסון האקולוגי הפוקד אותם; אלפי פועלים עובדים יומיום במפעלים ונושמים את האויר המזוהם. חוף נהריה היה החוף שממנו נהגתי לאסוף חולות ועצים מעובדים ע"י הים שנפלטו על החוף כזבל אקולוגי. במשך שנת 77* עקבתי אחר הצמיחה והפריחה של שדות פרחים ושל פתיחות מאהלים במדבר אשר השתנו בהתאם לאור השמש ולעונות השנה.

את אותה פתיחות העברתי באמצעות העבודות אותן היצבתי בין המכונות ואשר יצרו עימות עם המכונות. (הואשמתי ע"י ההנהלה בגזילת שעות עבודה מזמנם של הפועלים כיון שעבודתי היתה חסרת ערך לדעתם)[.] הפועלים שהיו "טכנוקרטים" מיומנים לא נפתחו מיד, אולם כאשר לא התבוננו בהם, אחד הפועלים חיבר מוסיקה אלקטרונית עם המכונות; אחרים באו על אופניים לצפות בעבודה "מוזרה" זאת. על תל קטן באותו חוף מזוהם נמצאה דמות האלה "נהריה" שהיתה אלת יורדי הים של איזור הצפון בתקופה הכנענית וזכר לתרבות המטריארכלית שנכחדה.

–

* "שלוש נשים בדואיות" /מגילות – 77/ צילום תיעודי.

פרויקט ״מאהל החולות" – נגב / אביב 76

(אוהל חולי, 8 מטר) 

בנגב הבעיה הבדואית היא דחופה; תרבות נוודית שלמה עוברת להתיישבויות סטאטיות מבטון ואילו בני הדור הצעיר הופכים במהרה לטכנאים ופועלי בנין ונוטשים את דרכי תרבותם העתיקה*; הפרויקט נערך בשלושה חלקים:

 א. הכנת האוהל בהשתתפות שבט בדואי, ליד תל שבע[.]

 ב. כיסוי האוהל בחולות פיתחת [רפיח].

 ג. הקמת האוהל בקיבוץ "כרם שלום". 

במאי 76 הכנתי את האוהל בהשתתפות שבט "אבן־בארי" ליד תל-שבע, בנגב ובהנחייתה של סבחה, האם הבדואית. את האוהל כיסיתי בחולות פיתחת רפיח** שהוקם בעזרת חברי קיבוץ כרם שלום, בתוך הקיבוץ, מאחורי הגדר; מחד הקיבוצניקים הגיעו לאוהל בטרקטור ומאידך חלפו הבדואים על גבי חמורים ליד האוהל מאחורי הגדר. האוהל החולי שהיה "חלל מדיטטיבי" במרחבים יצר עימות בין שתי התרבויות הנוודית והטכנולוגית; כאשר האוהל מגלם את "המחסה / בית" – את הטריטוריה הפיזית של האשה, שאומצה ע"י "המקצועיות" הגברית – הארכיטקטורה.

–

* התרבות הבדואית נכחדת מבלי להותיר אחריה שום זכר בכתב כיון שזאת תרבות שבע"פ.

**עם חתימת הסכמי השלום ב־77 הוחלט להעביר את כל התיישבויות "פיתחת רפיח" לאיזור "השלום" ליד "כרם שלום".

פרויקט "חלל אנשי אדמה" – סיני / סתיו 75

פרויקט "אנשי המדבר" נולד מתוך החיים שלי עם שבט בדואי במדבר סיני, כאשר "נסו" השבטים העבריים מעבדות לחירות, עברו תהליך "הזדככות" תהליך זה משך אותי למדבר*. הנשים הבדואיות "אימצו" אותי והזמינו אותי אליהן לאחר שהיו משוכנעות שלא באתי במטרה להשתלט או להפריע להם במהלך חייהם. מאותו יום ואילך הפכתי לאחת מהן, עבדנו יחד; הן על רקמותיהן ועבודות האריגה שלהן ואני על העבודות שלי עם החולות והברזנטים אותם חתכתי, תפרתי ועיצבתי. המדבר היה מדיטטיבי ואציל; "קדוש" ללא מקדשים והבדואים היו משרתיו הצנועים. מהסביבה הם שואבים לצרכיהם היומיומיים; עץ התמר משמש לסוכה, צמר הכבשים לאוהל ועוד; מלבושי הנשים משמשים למטרות שונות – להגנה כנגד השמש, הן נושאות בלבושן את ילדיהן, את המזון ואת העצים למדורה. לעומת השבטים העבריים שקיבלו את המילה הכתובה במדבר והפכו לתרבות רציונאלית, שמרו הבדואים על תרבות חושית שבעל פה. 

המדבר גילם את דמות האשה בצורות החולות המשתנים על פי מקצבי הרוחות; בין הנשים עצמן לא היתה לא קנאה ולא שנאה; לא קיים היה פער מעמדות בין עשירים לבין עניים; לכל אשה היה החלל שלה והיא כיבדה את חלל שכנתה. הפרויקט הפך ל"הזדהות" עם התרבות הנוודים ההולכת ונכחדת, הנרמסת תחת מושגי "הקידמה" של הבולדוזרים מבלי לערב את האנשים עצמם בתהליך הקשור לחייהם.

–

* היום, העולים החדשים שזכו לחירות ולארץ משלהם, לאחר רדיפות גזעניות, נותרו עדיין עם איפיונים של גיטו, משום שתהליך השחרור שעברו היה תהליך רציונאלי.

"חלל מדיטטיבי" על חוף תל-אביב / קיץ 75

(4 עבודות הניצבות על קצה מזח של חוף העיר)

העבודות יצרו מעין פתיחות לעבר העיר ולעבר הים וניצבו בהרמוניה עם הסלעים של המזח מבלי להראות כחיקוי של הטבע. לעומת זאת יצרו ניגוד לחזית מלונות הפאר של העיר החוסמים את פני העיר; העבודות גילמו למעשה את הטבע – טבע אחר – את הטבע האנושי. העבודות שעמדו בחוץ משכו אנשים רבים, בעיקר צעירים שנחתו ישר מול העבודות על אופנועים מבריקים, תחילה מתוך סקרנות גרידא שהפכה לתלונה חריפה על קיפוחם, ועל העובדה שאמנות אינה מגיעה אליהם, כלל.

פרויקט זה ניצב כאמצעי אלטרנטיבי למבני הפאר ביחס לקיפוח צרכי התושבים בכלל ושכונות העוני בפרט.

''חלל מדיטטיבי" – "פעימות'' / 73-75
(20 ברזנטים חוליים היוצרים חלל מעגלי בתוך חלל עירוני).

שנת 73 שהיתה "מלחמת האנרגיה" היוותה לגבי נקודת מיפנה: לא עוד ליצור עם המושגים של האובייקט היפה, כי אם ליצור דרך חיים בלתי תלויה במוצרים של החברה הצרכנית. באותה תקופה הייתי מעורבת עם קבוצה "אמנות ומדע" שעבדה על שיטות של תיכנות עפ"י מחשבים ושטענה שהגזע האנושי יתנוון (חוץ ממוחו) מאחר ויוכל לקלוט את כל העולם על מסך בחלל ביתו ולא יאלץ לנוע יותר (היה זה פתרון לבעיית האוכלוסין בעולם); ואני התחלתי לאסוף חולות מאיזורים גיאוגרפים שונים, עירוניים ומדבריים וחופי ים. היו אלה פעולות שהובילו אותי למסעות שהפכו למעין "מבצעים" זוטא. להבדיל מהמבצעים הגבריים/צבאיים של פלישה על הנוף ועל אנשים, שלי הפכו להשתלבות עם הנוף והאנשים והיו שופר לקולות הדוממים. באמצעות האנרגיה של הגוף וזו של השמש יצרתי טופוגרפיות המרכזות בתוכן את אנרגית החיים החבויה מתחת לעור המונוכרומי – זו של הגוף האנושי. הנחתה אותי אנרגיית החיים החבויה מתחת לשכבות של הזיהום האקולוגי ודחוקה ב"מגדלי השן" של האקדמיזם. כשהפועלים שממול לסטודיו שעל הגג שלי סיימו את מבנה 20 הקומות מבטון, אני סיימתי את 20 עבודות הכפיים שלי שיצרו חלל אלטרנטיבי, דינאמי משתנה ומגן נגד חללי הבטון הסטאטיים המדכאים והכופים עצמם על האנשים.