בהבדל של תשע מאות שנה, היתה, לכל אחד מספרים אלה, השפעה ניכרת על תקופתו. בעוד ש״ג׳ז״ של מאטיס טבע את חותמו, הידוע לנו, בציור בן-זמננו, הרי חזון אחרית הימים של באטוס מסאן סאוואר (Saint Sever) השפיע בעיקר על הפיסול. היה זה, למעשה, אחד מן המקורות העיקריים לפיסול הרומאנסקי, ופסלים בני אותה תקופה מצאו בו את ״סודו של קו ומאגרה של מורשת״. (אמיל מאל: האמנות הדתית בצרפת, פרק II). אך סוד הצבע שלו שקע בתהום הנשיה ונאלץ להמתין תשע מאות שנה – מיסתורין של אטאביזם! – להנרי מאטיס.

״רישום במספריים: חיתוך ישיר בצבע מזכיר לי את חציבתם הישירה של פסלים", כתב מאטיס עבור ״ג'ז״. מקו המיתאר – למיפסלת, מן המיפסלת – למספריים, מן המספריים למקצוע – כקו. ידוע כיצד חדותו של המקצוע קובעת את עוצמת הצבע. מסופר על מאטיס (על ידי ז'ורז' דוטאי George Duthvit) שאמר: ״ביטוי ועיטור – אינם אלא אחד, כשהמושג השני מתומצת בראשון״. אפשר משום שהצבע הוא ממשי כשלעצמו, דוגמת הצליל. מכאן, שהצייר אשר ״עיטר״ את חזיון אחרית הימים של באטוס מסאן סאוואר, החליף את האסכאטולוגיה – בהתפעמות. תשע מאות שנה לאחריו, מכח נס של הגיון, ארע אותו דבר עצמו להנרי מאטיס.

חזון אחרית הימים של סאן סאוואר

הספריה הלאומית, פריז. כתב יד לטיני 8878, נרכש בשנת 1790. קלף ; 24.2 ס"מ * 31,9 סיימ, 290 עמודים המכילים: אילן תולדות ישו, דברי פרוש לחזון אחרית הימים של יוחנן על ידי באטוס מלייבאנה (Liebana) דברי הירונימוס הקדוש על ספר דניאל, דבר אילדפונסו מטולדו על מריה הבתולה, מספר מסמכים ממנזר סאן סאוואר; כתובים ומצוירים בבית המכתב (Scriptorium) של מנזר סאן סאוואר בגאסקוניה, בין השנים 1072-1028 התאריך ידוע הודות לכתובת שבעמוד 1, המכילה את שמו של אב המינזר ״גרגוריוס ראש מינזר נאצל״ (גרגויוס ממונטאנר). בכתב היד 84 ציורי עמוד שלם ומחצית העמוד, ומספר איורי שוליים. בעמוד שש, חתום כתב היד Stephanus Garsia (״בשם השילוש החל סטפאנוס גארסיה שלו עד כאן). אין כל עדות אחרת ביחס לאמן.

פירסומים

חזון אחרית הימים של סאן סאוואר תואר לראשונה בחטף על ידי לאופולד דה-ליל בקטלוג שלו (״כתבי יד לטיניים״, הספריה האימפריאלית, פריז 1863). בעקבות דפים אחדים בספרו של שרל לואנדר Charles Louandre ״האמנויות הפזרניות״ (פריז 1858), ובספרו של הרוזן אוגוסט דה באטאר (Auguste de Bastard) (Mélanges de paleographie et de bibliographie (1879. ״ציור ועיטור כתבי-יד״, כתב דה ליל על החזון בספרו אך רק החל משנת 1920, נמצא הבאטוס של סאן סאוואר מעט יותר משועתק ונלמד (קמיי קודראק Camille Coudrec 1927; פיליפ לואה Philipe Louer 1927. אמיל מאל Emile Male 1928; הנרי מרטין Henry Martin דומינגז בורדונה Dominguez-Bordona 1929; ג'ורג' בטאיי George Bataille שעתק דפים אחדים בירחון האמנות Documents מס' 2, 1929; בוקלר Boackler 1930; מחקרו המפורט של וילהם נויס Wilhelm Neuss על כל 28 כתבי היד של הבאטוס ״חזון אחרית הימים באיורי התנ"ך הספרדיים והנוצריים העתיקים״, 1931; גומז מורנו Gomez-Moreno 1934; ין מואה Van Moët בהקדמה לתצלום כתב היד שהוצא לאור על ידי המדפיס מורלו בשנת 1943; דגנהרט Degenhart בשנת 1950. מנדס פידאל Mendez-Pidal בשנת 1954; פורצ'ר Porcher בשנת 1959). כתב היד נותר כשהוא בלתי מושג לקהל הרחב, והוצג רק בחלקו בתערוכה בספריה הלאומית בפריז בשנת 1937.

מקור

קשר בין גאסקוניה לספרד החל בתקופה קדומה ונתאמץ על ידי העליות לרגל לכנסית סנטיאגו די קומפוסטלה, ועל ידי רוחות האמונה בממלכת אלף השנים, רוחות אלה החלו מנשבות בזמנו של מרכולף (Marculf) במאה השביעית, אשר ראה ״סימנים מובהקים מבשרים את קץ העולם". "Mondum Terminum ruinis" ספר חזיון יוחנן הקדוש אכף עצמו יותר ויותר באמצעות באוריו של הנזיר באטוס, והם הועתקו וצויירו בכל המנזרים המוזאראבים אשר במלכות לאון, השפעת מה ביזנטית. ודאי הוא שהבאטוס של סאן בכל שטחי נאבארה וקטלוניה, מעבר לפירנאים ועד לסאן סאוואר לבין מנזרים אחרים אשר מעבר להרים, בעיקר לאחר שסאנשו השלישי הגדול ניתץ את ספרד המאורית בעזרת יחיד ומיוחד בחומרתו החיצונית. בן בריתו סאנשו גיום, דוכס גאסקוניה, בשנת 1027.

בשנת 1028 נעשה גרגוריוס ממונטאנר אב המינזר של סאן סאוואר. שמו, וכן שמו של סטפאנוס גארסיה – צלילם ממקור ספרדי. כך, נעשו לאחדות אחת המורשת הויזגוטית העתיקה וסגנונות המוזאראבי והקארולינגי, עד שמן הנמנע להפריד ביניהם בניתוח כתב היד של סאן סאוור -- אשר בו ניכרת גם השפעת-מה ביזנטית. ודאי הוא שהבאטוס של סאוואר קשור לספרד, אך אין כל קשר סגנוני ברור ל״חזיונות אחרית הימית" האחרים של באטוס, פרט לבאטוס של גרונה. הבאטוס של סאן סאוואר הינו יחיד ומיוחד בחומרתו החיצונית.

התקופה

פחד ורעדה, אימה וסיגופי חרטה שלטו בה. ההתרחשויות על פני האדמה ובשמיים דמו לסימנים  חוצבים כברקים מתוך ספר החזון.

בקירוב לשנת אלף, הובס אל-מנסור ומת (1002). ״שלוש שנים לאחר מלאת האלף, כוסתה האדמה בגלימה לבנה של כנסיות״ (ראול גלבר: Historiarum" (4 ,Libri quinque, III כך, שהכל היו ממתינים לתאריך הבא, מונים למן הפסיון. בינתיים, רק ״שלום האל ו״הפוגת האל" (בין רביעי בשבת לראשון בשבת האסור ברצח) – הגנו על המאמינים. פולחנים קיבוציים של הטהרות הרוח, הינזרות וסיגוף פשטו על פני גליה כולה מאקוויטאניה. עם מטאורים, כוכבים נלחמים ממסילתם, וליקויי חמה על משמרתם. רעב ושטפונות החריבו במשך שלוש שנים את אירופה! ״לפי שזה היה עניין שבהרגל לאכול בשר אדם, נמצא מי שהביאו כולו צלוי לשוק שבטורנוס…״ (ראול גלבר: שם). ״הכל חשבו שחוקי העונות וכוחות הטבע אשר שלטו במאות שעברו – נעלמו כלא היו ושבו לתוהו לעולמים, וכי מתקרב קיצה של האנושות״ (גלבר: שם). אך בעקבות התוהו, באה התקווה: ״שנת האלף לפסיון של אדוננו. בעקבות זוועות החרב והשטפונות פסקו הגשמים כשהם מצייתים לחסד ולרחמים האלהיים. השמים החלו צוחקים, מתבהרים... האדמה כיסתה עצמה בירקות נעימה, בשפע של פרי…״ (גלבר: שם). אך בשנת 1044 ״ראו הכל את לוציפר מקפץ מעלה מטה כמו מאיים על יושבי הארץ״ (שם). ובשנת 1045 ״החלה אש מוות מבארת קרבנות רבים, מבין הגדולים כמבין שפלי הרוח״ (אדמאר דה שאבן, Ademar de Chabannes ״דברי הימים״, III, 35. נכתב במאה ה-11). הנומינליזם של רוסלינוס טרם נוצר. יוהנס סקוטוס אריגנס, מן הסתם לא היה קריא ביותר, אך ״מהי שנה? מן הבחינה האסטרונומית – ערך מוחלט. מן הבחינה ההיסטורית – לא כן. מאורעות אינם מתרחשים בה באותה קביעות ובאותה תכיפות של הקדושים בלוח השנה. נחיית על ידי אדם ועל ידי כוחות קבוצתיים, השנה שותפת לאי-שיוויונים. היא מתנשמת, פעמים באיטיות ופעמים בקוצר-רוח…״ (הנרי פוסיון, Focillon ״שנת האלף״).

צבע וצורה

מה שמדהים תחילה היא ההפרדה בין סגנון צור הצורה לבין אפרקת (ארטיקולציה) הצבע. אשר כיוצא מכך, מתפתחת סדרת צורות שאינן ניתנות לציפיה מראש. משום כך, מן הסתם, העירו מאל, ון-מואה, נויס ואחרים על העובדה שהדמויות ״מנתקות את עצמן מן הרקע״. למעשה אין כלל ״רקע״.

ערוכים מלכתחילה ברגיסטרים מורכבים (המזכירים את חזיונות אחרית הימים הביזנטיים מן המאה העשירית) בנויים הדפים באופן אנכי, מלמעלה (כהה, כבד או מרכזי) למטה (בהיר, חם) ומשמאל לימין. ראה דוגמה עמוד 58 (מס׳ 7: ״כנסית אפזוס״). הציור כולו קבוע באמצעות הסימטריה האפקית השחורה-לבנה של שני הראשים. רבוע הזהב המרכזי המותחם בשחור, מוצב במרכז. שתי הידיים הלבנות מצביעות ימינה, שם שני אלכסונים מתכנסים במקצב הלולייני של הכנפיים. הכנפיים גורמות להילה שתהא נעה על צירה בכיוון השעון. התנועה הצירית נמשכת, הופכת זויתית ברצועה הצהובה העליונה. ניגוד הצבע מתעצם תחילה על ידי נוכחות השחור והלבן, ואחר כך על ידי הרצועות החדות, הישרות והאפקיות. הרכבתם יוצרת את התנופה האנכית. יחס מגנטי נוצר בין הרבוע המרכזי והסימטריה השחורה-לבנה. שטחי-צבע וקוי-צבע משלימים אחד את משנהו. צבע אחד מופרד בחדות ממשנהו באמצעות קו מיתאר או מקצוע שמאותו צבע או על ידי קו-צבע משלים. קו הצבע, אשר נעשה בו שימוש גם כקו מיתאר, וגם כיסוד מאחד בדף בכללו, יש והוא ישר ויש שהוא מסתלסל. גם הוא נראה כבעל שיטתיות חמורה; קו אדום בין כתום וכחול קיר; כחול קר וצהוב; צהוב וצהוב; כחול קר וכחול; ירוק וצהוב; אדום – כיסוד שליט ומאחד בדף. קו כחול מופיע תמיד בין צהוב לאדום, ונעשה בו גם שימוש פנימי בשטחי האדום והכתום. בקו שחור נעשה שימוש בשטחי הלבן, האדום והחום החם, לעולם לא כיסוד מאחד. כל צבע אחר אינו מופיע כקו.

טכניקה

צבעי אוקר אדומים וצהובים אינם נמצאים בשמוש בחזון אחרית הימים של סאן סאוואר. הצבעים שבשמוש הם כלהלן:

ורמיליון – בשמוש כאדום. (כספית גפריתית זו נחצבה, מאז ימי קדם, בסיסאפי שבספרד). כנראה שאין אדום אחר בציורים, לפחות באלה שבוצעו על ידי אותה יד.

אזורית – בשימוש לשני הכחולים. (קרבונט נחושת בסיסי זה, הופק באופן טבעי ובאופן מלאכותי). קרוב לודאי שארזיקה (״ריכפה צהובה״) או צבען אחר שמשו כצהוב. ארזיקה מופקת מן הצמח Reseda luteda הירוק הקר הינו מלאכיט (אף הוא קרבונט נחושת בסיסי). השחור, יתכן מאד שהינו פיח, או פיגמנט אורגני אחר. הלבן שבשמוש איננו מזוהה (עופרת לבנה, קרבונט עופרת בסיסי או אפר-עצמות). נראה שכתום, ירוק חם, חום בהיר, כחול בהיר וארגמן – הם תערובות. אניל (אינדיגו) וריכפה צהובה מופיעים בעמוד 193 (״החיה״) ובמספר ציורים, אשר דומה שבוצעו בידי יד אחרת, ושאיכותם פחותה יותר. מתארי הדמויות צוירו בדיו בעט, ולעתים במכחול. היסוד המלכד של הצבע הוא, קרוב לודאי, חלבון של ביצה.

מסקנה

הצבע בחזון אחרית הימים – אינו תלוי בתוכן (כבציורי הקיר הרומנסקים המאוחרים, בהם השמוש בצבע היה בלתי ריאליסטי). השמוש בו נעשה במשטחים רחבים רוויים ובלתי שבורים. החשוב מכל הוא, שהצייר של סאן סאוואר חש באופן אינטואיטיבי ביחסם של המקצועות החדים לעוצמת הצבע. (בנושא הרווייה והכמות אמר מאטיס: ״סנטימטר אחד של כחול הוא פחות כחול ממטר רבוע אחד של אותו כחול…״ אנו יודעים כיום, ש״קו המיפגש״ יוצר שינוי איכותי שחל בין שני משטחים צבע, כשהוא מעורר ניגוד ו״השווייה״; צבע אחד מגבי ראו בולם את אפשרות הבחנה במשנהו. הניגוד והאיכות ממקדים את הציור בעינינו. הרבה לפני שניסח גיתה את תאורית הצבע שלו, ושברול גילה את ניגודי הצבע הבו-זמניים, כבר שלח בזאת ידו, מתוך אינטואיציה, האמן סטפאנוס גארסיה.

הערות

1. באטוס הקדוש, ראש מנזר ליבאנה ([Liebana] 738-798 בקירוב) היה, כנראה, אחד ממוריו של אלקוין (Alcuin). הוא כתב בשנת 776 את באוריו לחזון אחרית הימים של יוחנן הקדוש, אשר המשיך להיות מועתק ומעוטר בעיקר במנזרים במוזאראבים של לאון ושל קטלוניה. הכתוב, במקורו, לוחם במינות של האדופציוניזם (״אימוציות״), שעוצב על ידי אליפנדוס (Elipandus), רב-חשמן של טולדו, ופליקס החשמן של אורגל. הם ותורתם נמצאו חייבים בדין במועצת הכניסה שבפרנקפורט בשנת 794, אשר בה נטל חלק גם קארל הגדול עצמו.

2. סאן סאוואר, כיום עיירה קטנה שבמחוז לאנד (Landes) בצרפת, במקום בו עמד בעבר מנזר סאן סאואר. המנזר נוסד בשנת 523 על ידי סאווארוס הקדוש, חשמן שני של אווראנש (Avranches). המנזר נהרס על ידי הנורמאנים ושוחזר בשנת 963 או 980 על ידי סנשו גיום דוכס גסקוניה, והפך למנזר בנדיקטיני שנותץ על ידי ההוגנוטים בשנת 1596.

3. עמוד השער ל VERVE מס׳ 1, שראה אור בשנת 1937, נעשה בידי מאטיס. נעלה מכל ספק שמאטיס ראה באותה שנה, זמן מה קודם לפרסום כתב העת, את שתי תערוכות כתבי היד של הספריה הלאומית, את הבאטוס מסאן סאוואר.

4. אחד מעולי הרגל הראשונים לסנטיאגו די קומפוסטלה, היה גוטסקאלק (Gotescalc) חשמנה של פואי (Puy) בשנת 951. הוא ציווה שכתב-יד מצוייר ממנזר אלבדה (Albeda) יועתק עבורו.

5. שמאל – (sinister פרושו בלאטינית גם ״שואתי״, ״חמור״) הנו מאלפיק malefic פרושו בלאטינית: עושה רע). ימין (dexter – שפרושו בלאטינית גם ״ישר, הגון״). הוא בנפיק (Benefic – שפרושו: עושה טוב). צפון מהול בשמאל, ודרום – בימין. ״השד של רוח הצפון – בחסרי האמונה. רוח הדרום – רוח הקדוש מחממת את המאמינים״.

6. המידע על הצבע מבוסס על בדיקות באמצעות עדשה מגדלת פי 50, מאחר ונטילת מידגם מן החומר אסורה בתכלית.

7. מצוטט מספרו של אראגון ״הנרי מאטיס״, רומן. כרך II, עמוד 308.

8. בין הערות אחרות שהשמיע מאיר שפירו בקונגרס על בעיות הצבע, (פריז 1954) נאמר: ״ברצוני להפנות תשומת לב לעובדה שבאמנות התבוננות בפעילות היא המשנה את התופעה או את נתוני הטבע - וזו חשיבותה. בהקשר זה, הופכות ההרגזות הקטנות, שמכנים אותן ניגוד בו־זמני, לגורם ממשי בציור, במקום להיות גורם מופשט של ההתבוננות". בעיות הצבע, הצגה וויכוחים בועידה של המרכז למחקרי פסיכולוגיה השואתית, פריז, 20–18 במאי 1954; פרסום בהוצאת .1957 S. E. V. P. E. N.

כמו כן: ״הגורם המגדיר את הבחינה הפנומנולוגית של הצבע, אינו היסוד היוצא דופן במיקרו-סטרוקטורה שלו, אלא סוג אחר של חוסר המשכיות; זה המיוצג על ידי המקצועים או קווי המתאר של האזור הצבוע...״ (ג. קניצה : קו המפגש וההתבוננות הצבעונית״. ראה גם: מוזאטי תופעת ההשואה בין משטחים צבועים".)

9. ״האיכויות המהותיות של ציור בצבעים שטוחים, כוללות את המושלמות של קווי המתאר והצבע. קווי מתאר אלה תורמים להעצמת הרשמים של הצבע והנעמתם...", שברול (M. E. Chevreul) על חוקי הניגוד הבו־זמניים של הצבעים וכו'. 1839, מהדורות חדשות 1889, 1969.

הנרי מאטיס: ג׳ז

עשרים הדפסים (הקטנות של מגזרות הנייר המקוריות שבאוספו של טריאד).

מהדורה מקורית: 270 עותקים ומאה תיקים ללא טקסט, על נייר Velin d'Arches ומאה עותקים שלא  להפצה. 28 ס"מ * 37,4 ס"מ, מודפסים בשיטת דפוס רשת (משי) (באותם צבעים בהם השתמש מאטיס במגזרות הגואש המקוריות) על ידי Dreager והקולוריט Edmond Vairel. המוציא לאור: טריאד, פריז 1947. המגזרות הראשונות בוצעו על ידי מאטיס בין השנים 1931-2, שעה שעבד על ״המחול״ עבור דייר אלברט בארנס; אודותם אמר: ״אותו מחול, זה זמן רב שהיה בראשי. הכנסתי אותו ב״חדוות החיים", ובמיחבר הגדול הראשון שלי. למרות זאת, כשרציתי הפעם להתוותו על שלש יריעות בד של מטר כל אחת, לא עלה הדבר בידי. לבסוף, לקחתי שלש יריעות בד של חמשה מטר כל אחת, במידות הקיר, ומצוייד בשרביט במבוק ארוך, התחלתי מצייר בבת אחת. היה זה כאילו נשא אותי מיקצב. השטח כבר היה בראשי. אך כשהרישום נשלם, משהתחלתי למלאו בצבע, היה עלי לשנות את כל הצורות הטרומיות" [1].

באותה עת עלה בדעתו של מאטיס להשתמש בנייר צבעוני. מאוחר יותר, בשנת 1951, אמר: ״אני פונה עתה לחמרים מידיים, אטומים יותר, המובילים אותי לחיפוש אחר דרכים חדשות של ביטוי. הנייר הגזור מאפשר לי לרשום בצבע. יש בכך פישוט. במקום לרשום קווי מיתאר ולמלא בהם את הצבע – אשר במקרה זה, האחד מאפנן את משנהו – אני רושם באופן מיידי בצבע, אשר יהיה מדוד יותר, ולא מועבר מכלי אל כלי: פישוט זה מבטיח דיוק באיחוד שני האמצעים... אין זו נקודת מוצא, אלא שיאה" [2]. ואמנם, למן ההתחלה חיפש אחר ״עצמת צבע" לשם ״בנייה באמצעות משטחים רוויים", כשהוא חושב כבר אז ״שביטוי נובע ממשטחי צבע אשר הצופה בהם, קולטם כאילו בשלמותם". [3]

״הגואשים הגזורים״ הם נס של ההגיון ביצירתו של מאטיס. העבודה על ״ג'ז״ החלה בשנת 1943:  ״בשנת 1943 היה בדעתו של מאטיס לעצב דגם עבור החוברת החדשה של Verve [4]. הוא זימן אותנו – את אנג'ל לאמוט ואותי – לביתו שבסימייז, והראה לנו, לא רק את העטיפה ל Verve (כרך 4, מס' 13, 1945), אלא גם שני מיחברים עצומים בצבעים בוהקים:  ״הליצן״ ו״מגלשה״ (טובוגאן) אשר עתידים היו להעשות ללוח הראשון והאחרון של הספר ג׳ז. המחזור של ג׳ז נולד. המיחברים האחרים נעשו בוואנס, בה התיישב מאטיס בחוילה ״החלום״. תחילה נהג לכסות גליונות עצומים של נייר לבן בצבע גואש, לאחר מכן סידר אותם מסביבו, על קיר הסדנא שלו. הצבעים היו אלימים כל כך עד – כפי שזכור לי – כתב מאטיס שרופאו ציוה עליו להרכיב משקפיים כהים בסדנא לאחר העבודה. בגליונות מצובעים אלה נהג לחתוך, במספריים, צורות אשר סידר וסידר מחדש עד אשר נוצר שיווי משקל בין צבעים טהורים אלה. הוא לא שרטט אף קו אחד במשך עבודה זו… [5]

הערות: מאטיס.

1. מתוך שיחות מאטיס עם גאסטון דיאל Gaston Diehl, אשר פורסמו ב״Les Arts et les Lettres", פריז, 16 באפריל 1946.

2. מתוך "Les Amis de l'Art", מס׳ 2, פריז, אוקטובר 1951.

3. מתוך "Propos d'Henri Matisse a Teriade" (אימרות הנרי מאטיס לטריאד), שפורסמו בחוברת L'Intransigeant בינואר 1929).

4. מאטיס עיצב את עמוד השער הראשון עבור Verve בשנת 1937.

5. א. טריאד, מתוך הטקסט ב״ג׳ז״, כפי שפורסם במהדורה הגרמנית. הוצאת Piper, 1957