ראיון עם ויטו אקונצ'י

ויטו אקונצ'י הוא אמן אמריקאי, אשר רוב פעילותו מתרחשת באירופה. הוא אחד האמנים הראשונים בעולם אשר הופיעו באקטים גופניים-ווקאלים כיצירת אמנות (באמצע שנות הששים). יצירתו מתמקדת במופעים אישיים, בתחומי הגלריה, מופעים המתמשכים לאורך של מופע תיאטרלי. המופעים אינם חוזרים על עצמם פעמיים. מאז תחילת דרכו יצר אסכולה שלמה של "אמנות הגוף" אשר הפכה לבינלאומית, ובתפישתה השפיעה על אמנים צעירים.

בפאריס חזיתי במופע של אקונצ'י והוא היה מפתיע, מהמם, מזעזע והחדיר אותך בעל כורחך לתוך פרטים מחייו הפרטיים והאינטימיים. ה"אקט האמנותי היה לקטליזטור הגורם לשחרור עצמי של הצופה".

במופע במוזיאון גליארה (1973, פאריס) הציג אקונצ'י אקטים שונים של עצמו המוקרנים על ארבעה מסכים גדולי ממדים כשברקע מושמעות הקלטות שלו. מדי פעם, קם אקונצ'י ממקומו, עלה על הבמה והמשיך לדבר באופן ישיר בצורה ספונטאנית, כאילו יצאו המילים והמשפטים ישר מתת-ההכרה שלו עם הדגשים על משפטים חוזרים ונשנים במטרה להבהיר מצבים מסובכים הנובעים מחייו היומיומיים, הבאנאליים והאינטימיים ביותר. אקונצ'י הופיע כנאשם על ספסל הנאשמים וקיבל על עצמו את הדין של פרידה מחברתו וכל הקשור בזה.

בתחילת דרכו הציג אקונצ'י אקטים גופניים סדו-מזוכיסטיים, עם נימה של התאכזרות [כלפי] עצמו – מעין עינוי אישי, פנימי וגופני. באקט שאני נכחתי בו היה אקונצ'י נאשם וקיבל את הדין של הפרידה. היה אקט של עינוי נפשי בלבד ולא גופני-פיזי.

בראיון שערכתי עמו היה אקונצ'י ער לבעיות חברתיות ופוליטיות, וידע שהוא עומד לקראת שינוי מסוים בכוונה לצאת מהמסגרת האישית-פנימית בלבד. בעבודות מאוחרות יותר ישנה כבר מעורבות פוליטית, חברתית, שהם אנלוגים למצבים נפשיים כשהציבור משמש כאויבו האישי…

האופי של עבודת אקונצ'י הוא הנוסח החוקר, השואל תמיד, המעמיד שאלות ואינו קובע שום עמדות מוגמרות, וודאיות. הדברים נמצאים תמיד בתהליך משתנה בהתאם למצב הדברים, הפנימיים והחיצוניים.

האם אתה משנה לעתים קרובות את הרפרטואר שלך?

כל עבודה נעשית פעם אחת בלבד ונמשכת לפעמים כשבוע, שבועיים. נוצר מצב מאד בלתי רגיל, מאחר ולא מדובר בתצוגה כי אם במצב בגלריה הנמשך כשבוע בלבד, עם קהל יוצא ונכנס.

אילו היתה האפשרות בידך, באיזה סוג של חלל היית בוחר?

הייתי בוחר בחלל של גלריה ללא כסאות, שם הייתי שוהה במשך כל היום והאנשים היו נכנסים ויוצאים במשך כל היום.

רוב עבודותי בשנה, שנה-וחצי האחרונות התקיימו בתוך אותו חלל שבו נמצאים ה"עוברים-ושבים" אותם אנשים אחרים… במלים אחרות אני מנסה למצוא דרכים שונות כדי להציג את עצמי במספר תפקידים כדי ליצור קשר ביני לבין האחר…

האם אתה מצליח לקשור קשרים מסוג זה?

זה משתנה, את יודעת, כמו לדוגמא בשני הערבים האחרונים; במופע הראשון נוצר הקשר ואילו בשני לא!

מתי התחלת באותן תצוגות?

בשנת 1968. העבודה אז היתה שונה.

ולפני כן, ציירת?

לא. לפני כן הייתי סופר ומשורר. הרקע שלי בא מהשירה. כתבתי שירה עד לשנת 1968, בערך. מה שעניין אותי אז היה החלל של הדף כחלל יציב עם תנועה של מילים על פני החלל מלמעלה למטה, משמאל לימין. התעניינתי בעיקר בתנועת מיים. אני משער שמאחר והתרגלתי להתייחס לעצמי כאל משורר, הסתפקתי בתנועת המילים על גבי הנייר אבל כשהתנערתי מאבחנה זאת, החלה גם עבודתי לצמוח לסירוגין מחוץ לנייר.

ולמילים אז לא היתה משמעות ספרותית?

המשמעות היתה אך ורק של ההברות והדימויים, בערך כמו זו של האמנות המינימליסטית המתורגמת לשירה.

מעין אמנות מושגית?

לא, לא! אני משער שאנשים החלו להתייחס אלי כאל אמן מושגי, בשעה שבעצם ה"חומר" היה קשור במצב רוחי הרגעי. כמובן שהדגם, המבנה והמושג קיימים; אולם הרגע האקטואלי המבוצע משתנה עם הזמן.

כוונתך לגרום לשינוי התודעה באמצעות החוויה?

בעצם איני מעוניין כל כך להעביר בשורה כלשהי, אף על פי שאני רואה זאת כאפשרות מאחר ונוצרת חוויה כלשהי, כך שקיימת האפשרות. אני שואל את עצמי את אותן שאלות, מאחר ויש לי ספקות…

האלמנטים הפולחניים, האם הם חלק מהתודעה שלך?

יתכן והם קיימים בתת-המודע שלי. אינני מעונין ליצור מיתוס כלשהו שאתכנן זאת מראש. אני מכין עבודה וכשאני מתבונן בפני הדברים הם נראים לי יותר כאקט של קבוצה העוסקת בפסיכואנליזה וזאת למעשה נקודת המוצא שלי. הקהל משמש לגבי כפסיכואנליסט המחטט בנפשי כשאני שוכב על הספה ונמצא במצב של "מקבל" טיפול בשעה ש"הם" מתבוננים בי. ועלי להמציא שם כדי להוכיח משהו לעצמי או למישהו אחר אשר אולי אינו יודע ומודע, כך שנוצר מעין משחק הנובע מדבר מה שאני עושה…

ואותו אירוע למעשה תלוי במצב רוחך הרגעי?

זה קשור יותר [לאנקדוטות] אישיות, היסטוריה פרטית, תפקידים אישיים ואותן עבודות קשורות בעצם המצאי על הבמה. בדרך כלל אין לי כל ענין לעשות עבודה כלשהי על במה מסוג זה. מה שכן עניין אותי באותה במה, זה עצם היותה. חלל כל כך "בלתי אפשרי" לגבי ושזה ייצג במה! ובשלב מאוחר יותר הבנתי שמה שמעניין אותי באותה תחושת הבמה היה האדם אשר אליו מכוונים אורות הבמה ועליו להגיב כמו אותו אדם "קורבן" של השוטר המכוון ישר לתוך עיניו את הפנס המשטרתי; למעשה מה שעניין אותי היתה החקירה הכמעט משטרתית!

האין זה אבסורד לדבר על אמנות צרופה בשעה שעתה יותר מתמיד על האמן להיות מעורב בחברה?

בדיוק כמו שעבודותי בשנים האחרונות השתנו לעבר ה"אני", "אני" משנה עצמי, "אני" מתאים עצמי למצב מסוים וכל זה אמור תמיד לגבי אותו מעגל פעילויות ומאוחר יותר זה היה עם קבוצת אנשים גדולה יותר. יתכן שעבודתי עוד תתפתח לכיוון אספקטים יותר ציבוריים, יותר פוליטיים אבל בינתיים איני יודע כיצד לעשות זאת. אילו הייתי עושה זאת עתה, זה היה כאילו הייתי זורק סיסמאות והדבר לא לרוחי. בינתיים איני יודע עדיין כיצד לצאת מפעילותי הנוכחית. בשנת 1968 התעניינתי באובייקט הכמעט צרוף ללא כל הקשרים חיצוניים חוץ מהמשמעות המילולית, כפי שנהוג היה באמנות המינימליסטית ומאחור יותר הבידוד הזה נראה לי אבסורד מאחר והצופה נשכח בכלל כבן-אדם, מאחר ורק האובייקט האמנותי נלקח בחשבון.

בגלל הסגנון המיוחד שלך לא חלה עליך הבעיה של "החברה הצרכנית" הצורכת את האובייקט המוגמר…

אותה "בעיה" חלה גם עלי מאחר ועבודתי מתבצעת בתוך אותה גלריה, המעורבת עם החברה הצרכנית. בכל זאת נראה לי שמה שאני עושה רחוק מכל זה ובכל זאת הגלריה מעוניינת למכור את עבודתי. ידוע לי שמבקרים רבים חושבים שאני עתה די באופנה (בציניות) ואיני אוהב תופעה זאת (בהדגשה). אבל עדיין לא סרבתי למכור עבודה, כך שבסופו של דבר אני חש עצמי במצב אמביוואלנטי די מגוחך.

למעשה כאשר באתי למופע שלך היו לי ציפיות למופע מסוג אחר; ליותר מעורבות ישירה עם הקהל לאקט גופני כלשהו?

היו עבודות שבהן לא הופעתי אישית בכלל. בחלל מסוים היו מבנים, היה רשמקול, אבל אני אישית לא הופעתי. הקהל מצפה ממני תמיד למופע אישי. בעצם הציפיה משהו לא בסדר עם הקהל. ולפעמים כשאני לא מופיע אישית, נכנסים הצופים וכשלא רואים אותי הם שואלים – איפה המופע? לגביהם בלעדי אין מופע; "מאחר וויטו אקונצ'י לא היה שם אישית – הרי שאין מופע". מאחר והקהל רגיל לראות אותי אין הוא מוכן לשום דבר אחר, אפילו לא לטיפים או לשיקופיות ובכלל כל דבר נראה עתה כמתמסד. האנשים הגיעו לנקודת שובע מסוימת ומשם נסוגים אחורה ל"דלת-אחורית".

זה מה שקורה לדעתך עם ההיפרריאליזם?

כן, זה מה שאני חושב שקרה ויותר מאשר עם כל דבר אחר! ואנשים מחוץ לארה"ב חושבים אחרת. באירופה ההיפרריאליזם נחשב לבשורה חדשה בשעה שבאמת זה אך ורק אובייקט מאד משביע רצון מבלי להיות ביקורתי כלל וכלל. באירופה זה נחשב כבשורה, כביקורת על החברה ואל החברה! בכלל עד לפני שלוש, ארבע שנים נעשו עבודות מעניינות בתחום האמנות ואילו עתה נראה ששום דבר לא קורה – ארבע שנים חלפו ודבר חדש לא קרה!

ואותם אמנים הפועלים לשינוי התודעה החברתית, האין הם נראים חסרי אונים לעומת הפוליטיקאים?

אותו שינוי תודעה, פירושו קודם-כל שינוי בפוליטיקה. ומי שמושך במושכות השלטון אלה הם הפוליטיקאים!

כאמן אתה מסוגל לכתוב ספרים או לערוך מופעים בשעה שמישהו אחר מחליט עבורך מהי צורת החיים החברתית שלך…

אני יודע שזה מוזר ומפתיע שיש פער כה גדול בים החיים ליצירה, אבל איני יודע כיצד לגשר עליו. אולי זה נובע מכך שהאמנים אינם מסוגלים לעשות דברים במהירות. אולי בזה טמון ההבדל שאמנים עובדים לאט ואילו פוליטיקאים פועלים מהר! וזה אולי מבשר שמשהו בכלל עם האמנות לא בסדר, ובדרך שבה מתקיימת היום האמנות כמוצר צרכני המשמש כאמצעי התעשרות עבור הבורגנים. ואותו "עולם האמנות" מעניין מיעוט אינטלקטואלי קטן ביותר ובכל מקום בעולם זה אותו דבר. נראה שבארצות-הברית הקהל רחב יותר אבל איך שלא יהיה זה תמיד אותו סוג של קהל…

וכסופר – האם לא היה לך קהל גדול יותר?

איני בטוח, איני חושב. הקהל בארצות-הברית הוא מצומצם ביותר.

זאת אומרת שהמצב הנוכחי אינו משביע את רצונך?

נכון, אני מאוכזב אבל איני מסוגל לשנות דבר. אני עדיין עסוק בבעיית "הגלריה" ועדיין לא הצלחתי לצאת מזה. איני יודע איך ומתי זה יקרה. אני משוכנע שיש פתח למוצא, אבל הדרך עדיין לא ברורה לי. וכל זה נראה לי כמלכודת. הנה למשל, כאשר עבודה מתחילה להסתובב ואנשים מתחילים לקנות אותה אתה הופך מיד לאסיר של עצמך!

האם אתה אסיר של שפת יצירתך?

לא, איני חושב שהגעתי לכך! מאחר ואני עדיין משתנה, ולא הגעתי למצב שבו לא הפתעתי את הקהל בדבר שלא ציפו ממני. אבל אין בידי שום ערובה למצבים מסויימים. אני יודע שברגע שאהיה משועבד הרי שכבר לא אבחין בכך. ואני נוכח במצבים דומים אצל חברים שלי אשר נלכדו במלכודות דומות ואינם ערים לכך יותר.

האין האמנות חייבת להיות מעורבת כיום יותר בחיי היומיום, ברחוב?

יתכן, אבל בארצות-הברית כשמתרחש משהו ברחוב, העוברים ושבים מתייחסים לתופעה כאל "קוריוז" ותו לא, ואיני רואה כל פתרון לבעיה, בכל אופן לא בארצות-הברית, אבל אולי במקום אחר זה שונה!

אפריל, 1975 (הראיון נערך בדצמבר 1973 בפאריס)

—

מפגש עם כריסטיאן בולטנסקי / מרים שרון

בולטנסקי הוא אמן צרפתי צעיר החי בפאריס. הוא הציג, בין היתר, במוזיאון ישראל. השפעתו בולטת על אמנים צעירים בארץ. תחום ההתעניינות של בולטנסקי מתמקד ב"אני" האישי והקולקטיבי. ה"אני" לא מן ההיבט הגופני כי אם מזה הרוחני/פואטי. החיים הופכים לדפים של ספר, ליומן אישי שבו כל אירוע הוא משמעותי ומשוחזר ב"אהבה" ובטיפול מדוקדק. הרגעים אינם אך ורק דוקומנטריים, כי אם נבדקים בעין נוסטלגית של אדם מבוגר אשר באיזשהו מקום בעבר הלא רחוק עבר אותם על בשרו והיו לחלק מעולם נסתר של התת-מודע והמשוחזרים עתה בידי האמן כרגעים מלאי נוסטלגיה ופואטיות. עולמו של בולטנסקי נע בין הני של הפרט והאני של הכלל הנעלם והבלתי נודע שאת זהותו הוא מנסה לשקם בפורטרוט, כנעלם חברתי המקבל זהות וחותם אישי עם התערבותו של ה"אני" של האמן.

בסטודיו: תמונות של אנשי פנימיה.

– אוסף של רוצחים מעיתונים שונים: רוצחים מחייכים בתקופה הטובה.

– תמונות ממעטפה של הנפטר: זכרונות יפים מהימים היפים, מהחיים.

– חתיכות סוכר מעובדות כמו פיסול.

– עבודות המוחות נגד ביטוח של יצירות אמנות הנעלמות בין כה וכה.

שאלה: האם אתה רואה עצמך כממשיך לדושאן?

תשובה: לא, כי זאת לא תאורה כי אם פילוסופיה.

אומר בולטנסקי: "עבדתי במשלוחי דואר לאנשים שונים.

בהתחלה חשבו האנשים שאני משוגע ואילו אחר כך הבינו שזו יצירת אמנות וכשהתחילו לחקות אותי הפסקתי עם זה. כל התחלה שלי היא התחלה של משוגע ששוב התחיל עם 'מחלת הרדיפה שלו'.

הגבול שלי הוא הגבול בין החיים והמות: שלחתי ששים מכתבים בנוסח של אדם העומד להתאבד למחרת או העומד לאבד את שפיות דעתו וקיבלתי חמישים תשובות. היו כאלה שלקחו זאת ברצינות אולם כשאמרתי להם שזאת יצירת אמנות – הם היו מרוצים.

שלחתי כשבעים מכתבים למנהלי מוזיאונים. מכתבים מאד מנומסים. מה שחשוב זה להעמיד עצמך בסימן שאלה להיות נועז. להרוס את האידאה של האנשים על עצמך. להישאר כמו משוגע ומטורף מספר ימים…"[.]

הכניסה לסטודיו של בולטנסקי היא דרך "גינת פראית קטנה בחצר פנימית" באחד הרובעים המרכזיים של פאריס – דרך חלון לעליית גג המעלה עובש והעמוסה אוסף של אובייקטים ותמונות משל נפטרים, משך אנשי פנימיה אמריקאית או נשות קולג' מאד משכילות, "ליידי-לייק". נוצרת התחושה של הנצחת הרגע המאוד גורלי בחיים מאד באנליים של אנשים מעמדות שונות וממעמדות שונים עם קווי איפיון מאד ספציפיים; כמו הנצחת חתונה, סיום הקולג'. וכל זה מתבטא ברגעים אשר נשארו כסימני דרך בתוך אלבום הזכרונות ואשר אפשר למצוא זאת אצל מרוקן הדירות של הנפטרים המתפקד כמו ה"שחף" המצפה לגופת המת כדי לחסלה.

בולטנסקי מעמיד את עצמו כ"ליצן הזקן" העומד בפני אתגרים חדשים ואשר נותן לצופיו תמיד את הבלתי צפוי, כלומר מזעזע את הנורמות של הצפוי ולכן גם התרשם בארץ מאביטל גבע אשר נחשב בקיבוצו כ"נפגע במוחו מהמלחמה האחרונה" והממלא בקיבוצו את תפקיד "משוגע הכפר" המזעזע את הסטרוקטורה הסגורה של החברה המצומצמת והמבורגנת של הקיבוץ. ועל כן ייחוד פעילותו, כמפתיע, מזעזע ויוצא דופן!

מהעבודות של "מנזר" בולטנסקי נודף "ריח המוות", האבסורד והמקבריות. אין הרגשה של שמחת חיים או אופטימיות – כי אם הרגשה של חתול הנכנס מבעד לחלון ומגלה מקום אשר לא ציפה למצוא.

ואם למראית עין נראה בולטנסקי כפוחז, הרי שאין זו אלא "אמת ללא אמת" – מאחר והוא למעשה הליצן אשר יצחיק עד לדמעות כשיהיה מחופש ובלי התחפושת יהיה הטיפוס המלנכולי היוצר יומיום יצירות חדשות שהן חלק מהיומן האישי שלו או מעין "מלאך מוות" הרושם ביומן שעוד יום חלף – או כמו עלה הנקטף והמקרב אליו את הרגע הגורלי והאמיתי היחיד בחיים – המוות. ועל כן אפשר לומר שמלאך המוות הוא הליצן האמיתי, כי כל יום אשר חלף מעלה קול צחוק אמיתי יותר מבטן השטן, בשעה שהליצן הוא אך ורק עוד בן-תמותה היודע היטב את האמת המרה ודווקא בגלל שהוא יודעה היטב כל כך הוא מנסה למחוק אותה ולטשטשה על-ידי האיפור המלאכותי, הבגדים שהם החיפוי והתחפושת שהיא כיסוי לאמת.

באשר לקהל – הוא מחסידיו מאחר והוא מביא עמו "חתיכת חיים" ססגונית אליה הם מנסים להגיע – רגעים פנטסטיים נדירים ביותר. הקהל הרחב יצחק עד לדמע לנוכחותו ואילו הפילוסוף יראה זאת כטראגדיה שהיא חלק מחייו – ועל כך השאלה אם כל זה הוא אמנות כשם שהשאלה אם הליצן הוא ליצן אינה רלבנטית!