רודי להמן שייך לגזע הנפילים. מימדיו דוחסים את האויר שמסביב. נטע אשר נקרע מסביבתו הטבעית – או אולי, סביבתו הטבעית נקרעה ממנו. בעצם הוא נושא את סביבתו עמו – קורן על הסובב אותו והופכו לנופו. כשייך לדור הנוודים בכורח - יש בו כושר התחדשות נדיר.

״אדם שייך לאותה ארץ אשר בה התבגר הכא בה שורש ולמד להזדהות עמה״, כדבריו של רודי להמן. למרות שהגיע ארצה בשנת השלושים לחייו, הרגיש שרק כאן בגר – לכן הארץ היא ארצו.

וכאשר באו אליו בטענות שאין העברית שגורה בפיו – אמר: ״אף שפת אימי אינה שגורה בפי – אף בה אני כבד פה״. ובעצם שפתו היא השפה הנדירה אשר איננה נכתבת במלים, אלא באותם זרמים בלתי אמצעיים העוברים מלב אל לב.

האינטואיציה שלו לאנשים אשר נמשכים אליו היא נדירה ומעמיקה ויוצרת קשר של הבנה ויצירה. דרכו לא סוגה בשושנים – ואת דרכי תלמידיו לא יישר.

רודי יוצר את עולמו לבקרים מחדש – ותמה כאשר מי מתלמידיו רוצה לבוא אל המוכן.

אין הוא מורה את הדרך – רק מקנה את האמצעים הטכניים והצורניים כצידה לדרך אשר בה חייב כל אחד ואחד מתלמידיו לגשש באפלתו הוא – ולמצוא את המוצא שלו.

ארץ אוכלת יושביה אנו. וכך קרה שבפתיחת המוזיאון החדש בתל־אביב, נפקד ממנו ראש קסום – מעשה ידיו של רודי להמן – אשר שייך לאוסף המוזיאון ולא הוצג בתערוכת הפתיחה והיוקרה.

הענק שבע האכזבות נדם גם הפעם. והגה לא יצא מפיו. ואין כמוהו אשר ״מגיע״ לו שיוצג בתערוכות היוקרה שלנו.

אך קטנוניות המוחין והלב לא סבלה ש״נטע זר ומוזר״ כמוהו יתפוס את מקומו הראוי לו.

אין כיום כמעט אחד מבין פסלי הצמרת אשר לא עשה את ראשית דרכו ליד רודי להמן.

הוא נושם בתוכנו – והשממה סובבת אותו.