1. מאטיס בטבריה

על הסטאטיב, בחדר הצפוף מתמונות, מסגרות, דפים, ספרים, אלבומים, משחקי אורצל הבאים מבחוץ, מסופו של רחוב גרוזנברג - אקווארל נושם. נוף ובו שביל מוביל לבנין כלשהו. הולצמן מעביר ידו על הדף:

"אתה יודע, ציירתי אותה במקום הזה שבו מת ואן-גוך. הוא צייר ממש בזווית הזאת, את הכנסייה. אתה יכול לתאר לך איזו התרגשות היתה לי... הרי זו הכנסייה באובר סיר-וואז, כאן הוא חי, כאן טיפל בו הדוקטור גאשה...

"קילומטרים רבים נסעתי כדי לצייר כאן. ממש כאן.

"אצלנו מתעצלים, אך לפעמים אני נוסע 200 קילומטרים, מפאריס למשל, למקום שבו אנשים יושבים על האדמה וחשים אותה. אני נוסע ומצייר, יום-יום, ללא הפסק.

"באקדמיות החופשיות בפאריס - יודעים לעבוד. ארבע, חמש שעות ביום. אמן צריך לעבוד יום-יום, כמו פסנתרן.

"משנת 1929 אני נוסע כל שנה לפאריס לאקדמי דה-לה-גרנד שומייה ומצייר בה. עכשיו, באים וקונים אצלי תמונות שציירתי בימים ההם. הולצמן של פאריס, 1934. אוהבים את הציורים מן הגרנד-שומייה, אקווארלים, רישומים ובעיקר: שמן על נייר.

"שם אני מרגיש יותר בבית מאשר בבית. כן, מאז 1929. הייתי אז בסך הכל בן 22, הולך יום-יום, לא מפסיד...

ממולי, נשענת על הרצפה, טבריה מקסימה. לא, לא ממש טבריה, אבל היא. מרפסת שמעבר למעקה שלה כנרת.

הולצמן נאנח. לא נוסטאלגיה-הנאה בריאה. עיניו כחולות. הוא אומר:

"היה לי בית שם. אחרי כיבוש צפת השחרור - הגעתי גם לטבריה. ראיתי את המרפסת. הסתכלתי בה, ומה אני רואה? מבלי לצייר ראיתי, הנה, לפני... מאטיס. אבל עכשיו השתנתה טבריה לרעה. למטה, מתחת למרפסת הזאת, בארים, וכל הרעש מסביבם. היה לי בית בצפת. כמובן, יש לי, בקריית הציירים, ועכשיו, אתה רואה, אני בתל-אביב. אני מצייר בשוק. תמיד בחוץ, בטבע. שוק הכרמל הוא בשבילי יותר מן הלובר. "השוק, האם איננו, גם הוא מעין אקדמי...?

"נו טוב, אבל בגרנד-שומייה - אני בבית. שם אני כמו אח בין אחים, כמו מייסטר. מגיעים לשם גם ציירים ישראליים. הנה בא רוזנטליס, ראה אותי, ושאל: שמע, איך עשית את זה? וכשאני נוסע משם - זה כמו אבל. ממש.

מדוע? "

"גם הצרפתים הם מעט עצלנים. אפשר שאני ממריץ אותם לעבודה.

"נתנו לנו שם אוּלָם, לחמישה ציירים. וציירנו אינטריירים. אינטריירים של הגרנד-שומייה. הבט... רואה?"

והולצמן מחייך וממשש את הבד.

2. הכתם הנכון

התנועות שלו רחבות. משרטטות תנועה, כמעט צנטרפוגאלית. הצבעים הם כתמים דשנים ובאקווארלים: שקופים ורטובים. העין, אני אומר לעצמי, תופשת את הנייר ב"מכה" אחת. הריאליזם, ה"טבע", הופך, לעתים, מבלי משים, למשחק אבסטרקטי של גושי צבע רך. או, אולי, להיפך: צבע של גושים רכים. אינני יודע.

פאולה, ציירת היא עצמה (ולעצמה, כפי המסתבר, לפי שלא עשתה תערוכה משלה) נכנסת לחדר. קפה. זיתים. מצות מגובנות.

"נולדתי בגליציה, גדלתי בוינה, אשתי הולנדית, אנו חיים יחדיו כבר 20 שנה. מדברים גרמנית..."

עיניו תועות באטליה הצפוף.

"אני יושב פה כמו על שמרים. אני רוצה לנסוע. כשיש לי פרובלמה קשה בציור שלי – אני בא לשם. אני מסתכל, אני רואה איך סזאן עשה זאת, איך עשו זאת קורבה, או דלקרוא... האם סוטין לא התבונן וחזר והתבונן ביצירותיו של קורבה?"

"ציור – הרי זה מקצוע שאתה לומד. תמיד. לאורך כל השנים, בכל מקום.

"הנה, אני הולך ליפו. יום-יום. אני לומד נושא. אני עושה אותו עשרות-עשרות פעמים. אני נוסע ליפו..."

"מה זאת אמנות?

"מכס ליברמן. והוא אולי לא היה הצייר הכי טוב בעולם, אך היטיב לכתוב על אמנות, אמר: זה הכתם הנכון – במקום הנכון. זו התמונה. אם זה בית-קפה, נוף או דומם. הכתם צריך להיות. ביפו משחקים אנשים שש-בש, ואני מצייר אותם. הייתי יכול לשבת ולצייר שם כל חיי..."

3. הגיטו היהודי

אני אומר להולצמן בתחושת-אשמה: שמך נפקד מכמה אנציקלופדיות, אלבומים, ספרים על אמנות ישראלית. אני אומר לו בתחושת-אשמה (כי מדוע, לעזאזל, אהיה אני אשם?) שחיפשתי חומר עליו, תולדות, היסטוריה וכדומה, ולא מצאתי.

צפיתי לראות זעם, או, לפחות, מעוות פנים. אך מה שמרגיז אותו הוא עניין אחר לחלוטין.

"הדפיסו אנשים שמחקים אותי", הוא אומר, "זה לא מרגיז. מה שמרגיז זו ההחלטה לתת פרס ישראל לאוצר תערוכות במוזיאון. לעורך תערוכות – ולא לאמן. כתבתי לעתונות נגד הדבר. אפשר למנות על יד אחת את כותבי האמנות בארץ, את מביני האמנות ולא תמיד מנהלי המוזיאונים מבינים. אנשים פשוטים, שלא למדו, פעמים שהם מרגישים ציור, כמו מוסיקה.

"לאחרונה היו לי שתי תערוכות מקבילות. אצל רוזנפלד (גלריה רוזנפלד ברח' דיזנגוף בת"א) הצגתי שמנים. תל-אביב הקטנה של לפני 30-35 שנה. ואצל נועם (גלריית בית לייוויק בת"א) היו אקוורלים. כמעט שלא כתבו... אין לנו מבקר אמנותי..."

4. שמו היה ספולנסקי

"מה מרגיש אמן לעת זיקנה.

חושב על שירים. על נוף. על שפה.

"הייתי צריך להיוולד, כמוך, בירושלים (אומר הולצמן לאחר שסיפרתי לו שאני דור שביעי לילידי הארץ) – כשאני נזכר בילדותי, אני מוצא שזה זר.

"נולדתי בבית של סוציאליסטים-בונדיסטים, משפחה אנטי-ציונית. אמא היתה נואמת...

"בשנת 1922 עליתי ארצה עם משפחתי. ביונה שימש אבא כדקורטור בחצרו של פרנץ יוזף. הוא קישט את בחיו. אבל כשהגיע ארצה התחיל לעבוד כסייד. והוא היה סייד וצבע ממדרגה גבוהה. שלושה אחים היינו – ואבא. עברנו כולנו בסיוד. הנה, למשל, את 'קינג-דיוויד' סיידנו. הרווחתי כסף, די יפה. ובכסף שהרווחתי נסעתי ללמוד, בפאריס. שנתיים. אמרו ידידי: למה לך לנסוע ללמוד? קנה מגרשים. אמרתי: לא. אהיה צייר. השנתיים האלה הפכו אותי לצייר. אולי בזכותו של אדם אחד, צייר יקר, מורה גדול, הוא התווה את דרכי, שאני דורך בה, צועד ומתקדם עד היום הזה."

"ספולנסקי שמו.

"הנאצים, הם שהרגו אותו.

"במובן טכני, הוא היה גאון. לא שאלתי אותו מה טוב בציור שלי, שאלתי אותו מה רע. תפסתי, שכשרון – זה לדעת ללמוד, זו אינטליגנציה, זה לא להתבייש לשאול.

"אני לומד עד היום. יש ציירים שאולי משעמם להם לצייר. שנמאס להם שוב צפת שוב טבריה. אני אומר לעצמי: עליך לעשות אמנות. זו מלחמה להשיג את הנושא, להשיג אותו, ממש כפי שגוגן לימד את תלמידיו. להשיג – כלומר, לתת לכל דבר את צורתו ואת צבעו. כך הגיע מאטיס, כך הגיעו למה שהגיעו כל הפוביסטים. אלפי ציירים בעולם. כל אחד על-פי כשרונו. כל אחד על-פי יכולתו.

"אנשים רבים שומעים תורה – מה מעטים הם הצדיקים."

שמשון הולצמן, צייר ולמדן. הוא מסתכל בעבודותיו, במאות הדפים הסרוקים בחדר זה על גבי זה, על הרצפה, במגירות, בתאים. הוא מדפדף בהם במהירות. יתכן שהוא מפוחד, אני מציין לעצמי, מפוחד במודע, אך יודע מקומו של כל "נושא".

כאן יפו.

כאן צפת.

כאן רישומים מן הגרנד-שומייה.

אור כתום, שמן, רוחץ את הסטודיו. שרב של אפריל נדחק אל פנינו מבין החזקים של הבית הישן, שבחיצוניותו לפחות דומה שהוא מט ליפול.

"בבוקר, כשהגעתי לכאן (בפעם השניה) היה שקט ורומם. צייר, איש עם כלב צילם אותי בעיניו, חוזר ונלם. כביכול: מה לי ולמקום נידח זה. לבסוף לא התאפק ושאל: את מי אתה מחפש?

לא עניתי.

הולצמן אמר לי: הוא צלם.

הולצמן רפרף בניירות הציור. ניירות טובים. בוודאי ניקנו ברוחב לב.

"המורל שלי שאינני מפחד ומתבייש ללמוד", אמר, "וראה. לא מצאתי אף פעם צייר ישראלי יהודי באקדמיה. כזה המעז בלי פחד לעבוד, להראות את חולשותיו ואת הטוב שבו. פעם הצלחתי למשוך צייר ישראלי אחד לשם, את לובין.

"אני מאמין שכאשר לומדים ועובדים... ובכן, כל תלמיד חכם שישב על תורתו בא על שכרו. אני מוכרח להגיד לך, כעת באים אלי ציירים, מסתכלים בעבודות. 1935, 1975. אתמול... לכל דבר יש רגליים וידיים, זה מבוסס על אותו פרינציפ: ידע..."

(ותמיד הוא חוזר אל המוסיקה)

"ליסט היה פסנתרן גדול. יום-יום ניגן שש שעות. אני לא מכריח עצמי, יש לי תיאבון עצום לציור. התיאבון קיים, כי זו מלחמה, כי זה רעב להשיג אותו דבר ביותר קלות, ביותר פשטות."

על השולחן הקטן, מתחת לדפי הנייר שעליהם אני כותב בקיצור נמרץ את הדברים שהולצמן אומר לי, ספר עבה. אני מתבונן בכריכתו.

כתוב: nicolaides the natural way to draw.

"אתה מאמין בספרי לימוד לציור?", שאלתי.

"אני מאמין ברופא טוב, באדריכל טוב. אני לא למדתי אמנות באופן סדיר. ראיתי איך אמריקאי כמו זה מנסה ללמוד... ובכן, קניתי. רפדתי... ויש משהו שכדאי ללמוד בו ולדעת. איזה פרק מסויים.

"הנה, אמרתי לידיד שלי ציפר, הפסל: יש לך מול. אתה הלכת ישר מן הקיבוץ לוינה ללמוד מקצוע... את הפיסול".

5. צריך להיות הוגן

ברור שהוא רואה עצמו כצייר ישראלי. הוא אוהב כמה ציירים ישראלים. הוא מדבר בהערצה על מנחם שמי ובייחוד על לבנון הירושלמי.

"הוא היה פייטן", אומר הולצמן.

"כן. אני אמן ישראלי. בפעם ראשונה באתי לצפת ב-1929. נסעתי לצייר אותה. כשבאתי – ראיתי גן-עדן. היום הרסו הרבה. אנחנו שייכים לעם ואנדרלי.

"ציירתי את צפת אז – ואני מצייר אותה היום. סוף-סוף אני המייסד של קריית הציירים. יש לי בית בצפת ובקיץ – שם אני. בחורף אני בתל-אביב, ובין זה ובין זה אני בפאריס.

"למה אני בא לפאריס? כי בה התחלתי ללמוד אמנות. כי בה למדתי לרשום. לרשום... אין לך כמעט צייר יהודי שיודע לרשום. לעשות תרגילים...

"סזאן אמר שהכשרון לוחץ לעשייה, לפרודוקציה. אני לוחץ בתרגילים. ועם הכל אני נוכח לדעת שעדיין חסר לי... כולם טובים יותר: פיקאסו, אנגר, טולוז-לוטרק, מאטיס...

באמת צריך להיות הוגן. ואילו עכשיו, כל אחד מצייר, כל אחד מציג, כל אחד רוצה למכור, כל אחד רוצה להיות מורה לציור – מבלי שהוא עצמו למד להכיר את היסודות, מבלי לדעת דברים אלמנטריים.

"מנחם שמי – ידע. לבנון – ידע. הוא היה כפי שאמרתי לך משורר לירי. אחד הגדולים. יש צייר ישראלי צעיר שאני מעריץ, שמואל בונה-אצלו קיימת יהדות, מצוייה ארץ- ישראל. גם אלקלעי צייר טוב.

״רבים אחרים-זרים לאדמה. רחוקים. אני קורא לעתים ביומניו של דלקרוא... איזו אישיות. איך הבין מוסיקה, תיאטרון, שירה. הוא היה ידידם של שופן וג'ורג' סאנד. כאשר שופן אמר לו שאימפרוביזציות זה הדבר האהוב עליו, ענה דלקרוא שזה בדיוק כמו סקיצות מהירות. אני אוהב מוסיקה. ניגנתי כנור בילדותי. לעתים אני חושב שהאמנות הקרובה ביותר לציור היא הבאלט. התנועה, התנועה הזאת הלא נגמרת…

6. כמו גרפולוג

עדיין חם מאוד וצהוב.

צהוב.

מדברים מעט על קנאת-ציירים. הולצמן לוגם מן הקפה שכבר פושר הוּא. אחר-כך צוחק: מספרים על פאסקן שהיה מצייר בתוך כיס מעילו. פחד שידעו שהוא מצייר מלבד העובדה שסיגל לעצמו וירטואוזיות.

"אני אוהב שרואים אותי מצייר. אני שמח שיש לידי אדם. אינני צייר מקנא. אני מוכר ציורים של ציירים אחרים. נו, כמו אצל אמא... אצל אמי היה תענוג לתת לאכול ולשתות לאנשים".

פתאום, "ללא אזהרה מוקדמת" ממלמל הולצמן, בדרך אסוציאטיבית אל נכון: "קיקואין היה צייר, צייר שצייר. לבנון... יהודי, ישראלי, פייטן..."

ונושא שיחתנו משתנה.

"אתה מדבר על ציירים מתים", אני מעיר.

הוא נאנח: "רק לפני 20 שנה הם היו עוד בחיים: ולמנק, אוטרילו, מאטיס, דרן, פיקאסו, סוטין. כולם מתו. נשאר רק שאגאל. הם היו גדולים, הגדולים...

"אתה מדבר על ציירים מתים, וכולם צרפתים", אני חוזר ומעיר.

״פעם ניו-יורק היתה אפס. נסעו לפאריס. לעתים לאיטליה ולאנגליה. ב-47 שמעתי באנגליה איך הם נלחמו להיות אנגלים, לא צרפתים. בפאריס-הגדולים מתו. אחריהם לא באו אחרים. אבל אותם הכוחות, גם היום, מצויים בפאריס, ניו-יורק, רומא, לונדון. בניו-יורק יש כמה בחורים מוכשרים: סם פרנסיס, פולוק, דה-קונינג, וחוץ מזה במובן ביזנס — ארה״ב זה מרכז. פאריס לא השתנתה. עכשיו עושה פאריס את אמריקה. מציגים אמריקאנים..."

"יבוא זמן ויכבדו אדם הגון. אני מסתכל בתמונה כמו גרפולוג בכתב-ידו של אדם: האם הוא פאתולוגי או לא. רוצח? הגון? יודע? לא יודע? מחקה? גונב? — אני רואה. לכן, אני מכבד את שמי, לבנון, בונה, אלקלעי. כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה — אך זה לא נקרא אמנות הציור. מוסיקה של באך מודרנית היום כפי שהיתה. ציור של ג'וטו מודרני היום, כמו אז.

"יש כלל אחד גדול באמנות: הכשרון הגדול, המחדש האמיתי, הדובר אמת. אם הוא קיים — האמנות היא אמנות. אם היא איננה — אתה יכול לחפור בור אחד, או שניים, לצלם, לתעד — שום דבר לא יעזור. סזאן עשה בדים קטנים והם גדולים, גדולים באמת".

פתאום אור לבן. אפשר שהשרב נפוג במקצת. מה מוזר, יצאתי מאצל הולצמן ולא שמתי לבי לצבעם של תריסי העץ. בחצר, אצל הגדר, מולי — נפל צל. היה ירוק ומשהו תכלכל.

כשהלכתי משם עלתה לנגד עיני הכנסייה באובר סיר-וואז. לא הייתי שם מעודי, וכאילו הייתי.

אפריל 1977.